בע"ה י ניסן התשע"א
מישל בן שושן
אחרי מות לעד2
מה הקשר בין כל חלקי הפרשה?
שלושת חלקי הפרשה:
- סדר העבודה
- איסור שחיטה בחוץ
- עריות
ניסיון לתאר הקשר בין החלקים:
אחרי בניין המשכן ודיני הקרבנות (שמטרתו היתה הקרבה בין ה' והאדם), נגשים מייד לסכנות אותו המהלך שעבורו עבדנו כל כך קשה במשך הפרשיות הקודמות.
הקרבה אל ה'
- הקרבה אל הקדוש , אל הקודש, עם כלים מיוחדים שאמורים להפגיש בין האדם לבורא, היא בעצמה מקור לסכנה אמיתית! קרבה לא מבוקרת, בהתלהבות יתרה, גרמה למיתת שני בני אהרון.
- המשכן עצמו, קודש הקדשים במיוחד, הוא מהווה סכנה גדולה!! לכן, הכניסה בו אסורה בלי הכנות קפדניות בזמן מוגבל.
- שחיטת בהמה, אפילו לחולין, גם היא יכולה להזכיר קרבנות ויכולה להוות סכנה לעבודה זרה. לכן, לפחות במשך ארבעים השנים הראשונות, חייבים להביא את הבהמה לשחיטה במשכן עצמו כדי שהשחיטה תיעשה על ידי אנשים מוזהרים לסכנות אלה ותחת השגחתם (הכהנים ששילמו את מחיר הטעות).
- כשישראל יכנסו לארץ וייבנה בית מקדש, יהיה אסור, להיפך, להביא את השחיטות החולין לבית המקדש. כי אז יש סכנה הפוכה: אסור שכל אכילת חולין תהפוך לקדושה! יש ערך לחול בארץ ישראל ואין צורך לבוא להטריח את מערכת המקדש עבור זאת!
- אבל, הדם היוצא מן הבהמה השחוטה, אפילו בחולין, יכול להוות מקור לפולחן כי הרי הוא היה נזרק על המזבח והיה נושא לעבודה מיוחדת. לכן, יש איסור לאכול אותו. ויש חיוב בכיסוי הדם כדי שלא יהפוך למקור עבודה זרה גם הוא.
- גם הקרבה בין בני אדם עצמם מסוכנת כשלא מעלים גדרים ברורים. העריות הם קשרים אסורים בין בני אדם קרובים! גם כאן, קרבה מוגזמת ולא במקומה הורסת ולא בונה!
לסיכום:
מטרת הבריאה היא לקרב בין בני אדם, שהיו בניהם יחסים ראויים כדי לבנות חברה ראויה . מטרת הבריאה היא גם כן להכין את הקרבה בין הבורא והאדם שיחיו בצוותא "ביום השמני", בעולם הבא. ישראל אמורים להכין זאת כבר בעולם הזה.
בניית המשכן והקרבנות הם כלים נהדרים כדי לאפשר קרבה מסוג זה.
אבל, אותם הכלים המאפשרים הקרבה, יכולים לקלקל אותה עד כדי ביטולה!
לכן, כל נושאי הפרשה, הם אזהרות לקרבות לא רצויות. מתן כללים כדי שהקרבה תהיה כשרה. קרבה פורייה, שמאפשרת מערכת יחסים פורייה ולא דבקות שמבטלת את היחס עצמו.
האזהרות האלה קרויים "קדושה": זאת אומרת, שמירת מרחק בתוך הקשר עצמו . בין האדם לחברו, לאשתו, לעולם החי, לעולם הקודש, בינו לבין הבורא גם כן!!
אל לנו לחשוב שכל דבר "דתי" הוא כשר! להיפך, כל דבר "דתי", הקשור לעבודת ה', הוא בעצמו יכול להוות סכנה ענקית! גדולת הכלים ה"דתיים" שניתנים לאדם , טמונה בסכנה של השימוש שלהם! אין יותר קרוב לעבודת ה' מאשר עבודה זרה. בני אהרון הקריבו "אש זרה" שהייתה האש מעל למזבח עצמו, אש העבודה עצמה!! ובכל זאת היא נקראת "זרה" כי השימוש בה היה מוטעה, אפילו אם זה היה מלא בכוונות מצוינות! כל עבודה מסוכנת וזה עושה אותה יקרה ובעלת ערך.
כמו שסכין של כירורג יכול להיות כלי המציל חיים, אותו הכלי יכול לגרום מוות!!
בע"ה 14 ניסן התשע"ד
מישל בן שושן
אחרי מות (שבת הגדול) לעד4
שאלה: מה הקשר בין פתיחת הפרשה לבין קביעת יום כיפור?
אכן, בהתחלת הסדרה, כל סדר העבודה של הכהן שנכנס לקודש הקדשים, מפורש כאילו זו התקנה בגלל חטא נדב ואביהו. הם נכנסו בלי צווי לקודש ומתו. כדי שזה לא יקרה שוב, אז יש סדר עבודה מדוייק. התחלת הסדרה ברורה: אחרי שמתו בני אהרון, יש עכשיו סידור חדש כדי להיכנס לקודש.
אבל בסופו של הסדר, גולשים לעניין אחר לגמרי: היום הזה שבו הכהן ייכנס לקודש, יהיה יום כיפור שבו ה' יכפר על כל חטאות בני ישראל! למה. מה הקשר עם ההתחלה??
הצעה לתשובה:
- חטא נדב ואביהו: ניתן לסכם אותו ,לענות דעתי ,כך: הם הגזימו באהבה ובהתלהבות שלהם.
למה מותם היה הכרחי(כדברי המדרש)? נראה לי שמותם לא היה הכרחי. מה שהיה הכרחי זה שבני ישראל ירגישו שיש צורך באיזון בין האהבה ליראה. עד כה, נדרש מבני ישראל המון התלהבות ואהבה כדי לתרום ולבנות משכן. בו, ייפגשו בני ישראל עם האלוהים עצמו! כל התיאור הזה היה יותר מדי מלא אהבה! היה צורך להכניס בסיפור הזה יראה! חטא נדב ואביהו ומותם במקום שמשה את הצורך בהכנסת יראה במקום שבו בנו אהבה גדולה.
- המטרה העיקרית של עבודת ה' על ידי בני ישראל היא שילוב בין יראה ואהבה.
כל דת אחרת עובדת או מיראה או מאהבה. אבל הקושי העצום שמתבקש לעם ישראל הוא השילוב בין שני ההפכים האלה. איחוד המידות. אהבה עם יראה.
היינו חושבים אולי שמקום מסוכן כזה שבו מתים מייד אם לא באים בסדר העבודה, הוא מקום שיש להתרחק ממנו לגמרי! מה לנו ולמקום כל כך מפחיד!!
אבל אותו המקום מוגדר כמקום שאליו אנו חייבים לכוון אליו שלוש פעמים ביום בכל תפילה. זה המקום שבו יש שני הכרובים שמסמלים את האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל!
אם כן, אותו המקום בדיוק שמסמל שיא האהבה וההתלהבות הוא המקום המסוכן ביותר! המקום שממנו אנו צריכים ליראות. המקום הזה הוא מסמל יותר מכל מקום אחר חיוב באהבה וחיוב ביראה!!
אם כן, אם ישראל יצליחו לעבוד את ה' באהבה וביראה, במשך כל השנה, זה יהיה ביטוי לעבודה "על טבעית", מעבר לכל היגיון ויכולת אנושית רגילה!
בתמורה, ה' מבטיח שהוא יעשה גם הוא פעולה בלתי רגילה ובלתי הגיונית: הוא יכפר על כל החטאים!!
מתי הוא יעשה את זה? כשאנו נבטא את השילוב בין היראה והאהבה. במקום שבו אנו נבטא זאת: ביום שבו הכהן הגדול נכנס בקודש הקודשים בהרבה אהבה והתלהבות ובפחד ויראה עצומה שמה ימות שם כמו שמתו נדב ואביהו.
- אם כן עכשיו ברור: השילוב בין שני הנושאים מחייב אותנו להבין את המשמעות העמוקה של יום כיפור:
זה היום שבו החטאים שלנו מתכפרים כי אנו עובדים את ה' באהבה רבה וביראה רבה.
אחרי בניין המשכן, אחרי התרומה, אחרי כל ההתלהבות, באה היראה הגדולה וצינון האווירה על ידי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה'. עכשיו כל המרכיבים נמצאים: אהבה ויראה. אפשר לבנות את היום המיוחד הזה שהוא יום כיפור שבו גם ה' יעשה מעשה לפנים משורת הדין. אהבה גדולה בתוך מידת הדין: כפרת כל חטאי עם ישראל!
הקריאה של פרשת אחרי מות בשבת הגדול
השנה ,אנו קוראים את העניין הזה של יום כיפור דווקא בשבת הגדול. הרב אורי שרקי מציע קשר עמוק:
- חג הסוכות, באמצע חודש תשרי , מגיע אחרי מערכת ארוכה של חזרה בתשובה, סליחות, ווידויים…מערכת של יראה בפני החטא.
- חג הפסח מגיע באמצע חודש ניסן, בא מתוך מערכת של אהבה גדולה . ה' בחר בעם ישראל בזכות האהבה הבלתי מוסברת שיש לו כלפיו. עם ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה בהתלהבות ובחיפזון מתוך אהבה . בפסח אין לנו מידת הדין יש לנו רק מידת החסד העליונה.
שבת הגדול הוא סמל של אותו "יום העשירי" בניסן שבו לקחו בני ישראל את השה ונכנסו לעבודת ה'.
יום כיפור הוא גם כן נקרא "יום העשירי" הוא מקביל לאותו יום עשירי בניסן, אבל בחודש תשרי ,חודש שיש לו צבע שונה, הצבע של מידת הדין.כשעושים הקבלה בין מה קורה בין החדשים ניסן ותשרי, מגלים הכנות מסוג שונה כי הם באות מתוך שני צרכים שונים: האהבה והיראה. הדין והחסד. תשרי הוא בדין וניסן בחסד. אבל, בסופו של דבר שניהם מובילים לימי החגים פסח וסוכות. הקריאה של סדר העבודה של כיפור ביום שבת הגדול מבטאת את השילוב בין האהבה והיראה, בין ניסן לתשרי!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 