וישב גז

בע"ה חי כסלו התשע"ה

מישל בן שושן

וישב גז

היו שתי אופציות

בברית בין הבתרים, ה' מבשר שני דברים שונים לדעת הג"ז:

  • במשך ארבע מאות שנים, זרעו של אברהם יהיה בגלות (גר יהיה זרעך..ועבדום ועינו אותם 400שנה)
  • אברהם וזרעו יהיו בגלות, יהיו "גרים" עד דור רביעי.(ודור רביעי ישובו הנה)

האופציה הראשונה , יותר גרועה כי נשאר בגלות יותר זמן,, תתרחש במידה והם "לא יזכו", כלומר, התנהגותם לא תאפשר להם ניצול האופציה השניה.

האופציה השניה היא העדיפה, כמובן, אבל, בשביל זה, יש לזכות בה.

 

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

יעקב חשב שהוא חווה את האופציה השנייה: הוא אכן היה בגלות לבן, הוא עונה על ידי לבן, והוא יצא משם "ברכוש גדול". אביו וסבו הוא "גרים" בארץ (ארץ מגורי אביו) ולא נחשבו כתושבים. אם כן, הדור הרביעי, כלומר בניו, יכולים להתיישב בארץ ישראל, אין יותר גלות. הכל תוקן ואפשר לשבת בשלווה בארץ ישראל.

 

אלה תולדות יעקב יוסף

"אלה" תמיד "פוסל את הראשונים". כלומר, אם היה כתוב "ואלה", זה היה המשך הנושאים הקודמים, אבל המילה "אלה" מסמלת ניתוק עם מה שקדם. מה הוא המשבר הזה ש"פוסל" את האופציה שקדמה: פשוט ועצוב: המריבות בין האחים!!הסיפור של יוסף ואחיו גרם לקלקל את האופציה השנייה של "דור רביעי ישובו הנה". ואכן, לא רק גלות מצרים נגרמת משנאת האחים אלא כל הגלויות שיבואו אחר כך ייגרמו על ידי החטא הנורא הזה של שנאת אחים.

 

מי אחראי?

לא רק האחים ולא רק יוסף, אלא גם יעקב בעצמו אחראי על הכישלון העצום הזה . הג"ז דורש :"אלה תולדות יעקב"= הנה מה שמעשיו של יעקב גרמו: "יוסף..", כלומר כל השנאה של האחים על יוסף!

יעקב אחראי בכמה טעויות:

  • הוא הראה עדיפות כלפי בן אחד על השאר
  • הוא עשה לו כתונת פסים
  • הוא שלח אותו במשימה קשה (לעשות שלום בין האחים), כשיוסף הוא בן 17 שנה בלבד. יותר מדי צעיר!

אם כן, הדור הרביעי, בני יעקב, לא יוכלו ליהנות משלווה ואפילו לא יעקב בעצמו. המילה הזאת "אלה תולדות" פותחת עידן עגום של ההיסטוריה היהודית בגלויות!!

 

למה יעקב אהב את יוסף?

יעקב חיפש מי שתהיה בו היכולת לאחד את כל האחים. הג"ז קורה ליכולת הזאת, "מידת היסוד". על היסוד ניתן לבנות בניין איתן.

מידת היסוד: היא מתורגמת על ידי המקובלים ב"שמירת הברית מילה". אני אנסה להסביר את הקשר בין סיפור היסוד לאחדות האחים, לעניות דעתי:

כדי לאחד קבוצה של אנשים בוגרים וחשובים, יש תנאי הכרחי: יש להוכיח מעל לכל ספק שעושים זאת ללא אינטרס אישי. עושים זאת "לשם שמים". אם יש ספק כל שהוא שהאדם האמור לאחד , עושה זאת בגלל סיבות אשיות, צבירת כוח לשם שלטון ועליונות, הוא נפסל. אבל כל אדם פועל ממניעים אישיים! לכל אחד יש תאוות בצע. אפילו החכמים ביותר הופכים לעיוורים על ידי שוחד. ומכיוון שהיצר המיני הוא הדחף החזק ביותר, המבחן של עמידה בפיתוי המיני, הוא יכול להות סימן של יכולת לפעול במניעים "טהורים".

ואכן, יעקב מצא ביוסף האדם המתאים ביותר לאחד את האחים. הוא ראה בו עמידה במידת היסוד. יוסף אכן נראה פועל ממניעים "עליונים". כאילו הוא השליח של יד מכוונת עליונה. כאילו אין לו אינטרסים אישיים. הוא נראה פועל בשליחות האל. תוכן השליחות שלו, הוא מבטא אותה על ידי החלומות. אבל מי יכול להגיד בשם מה הוא פועל? "מבחוץ", זה נראה רע מאוד! במיוחד שהוא עושה זאת בגיל צעיר ובתוקפנות ויהירות מסוימת. הוא בעל מניע טהור אבל זה לא נראה בכלל כך מבחוץ.

 

"בן זקונים"

הג"ז מפרש המילים האלה כך: יוסף הוא כמו זקן, יצר המיני אצלו מופחת, כמו זה של זקן! וזו סיבת היבחרו על ידי אביו! "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו"= יעקב בחר ביוסף לאחד את כל בניו כי הוא בעל מידת היסוד!

 

נסעו מ"זה"

כשיוסף מחפש את אחיו , איש פוגש אותו ומבשר לו שהם "נסעו מזה". כלומר, הם כבר החליטו לעזוב את רעיון 12 השבטים והם מוכנים להישאר רק 11. "זה"= 12, והם נסעו מ"זה", עזבו את ה12.

כשהאחים יראו את יוסף, הם יגידו :"הנה בעל החלומות הלזה בא". "הלזה"= מי שמתעקש שנהיה 12.

 

ראובן

למה ראובן מנסה להציל את יוסף? הג"ז מצא לו מניעים אישיים מאוד!

ראובן הבין שיעקב מחפש בן שיהיה בעל מידת היסוד (כדי לאחד את כל האחים). כנראה שיוסף הוא הבן הזה. אבל ראובן , כמו שאר האחים איננו בטוח בזה. האם יוסף הוא אכן "ללא מניעים אישיים" האם כל דיבורי יוסף הם הזמנה להתאחד או סתם דיבה, לשון הרע ויהירות? ראובן איננו יודע. לכן, הוא חשב על מבחן מעניין: נשים יוסף בבור שיש בו נחשים. אם יזיקו אותו, זה סימן שהוא בעל לשון הרע (כי הנחשים עוקצים את האדם רק אם הוא חטא, במיוחד בחטא לשון הרע). אם לא, אז הנחשים לא יגעו בו. זה יציל אותו וזה יהיה מצוין!

למה זה יהיה מצוין אם יתברר שיוסף הוא נקי וטהור בכוונותיו? כי ראובן מנע מאביו יעקב להביא ילד נוסף על בלהה (בסדרה הקודמת). הוא מרגיש אשם. במיוחד אם יתברר שיוסף לא עומד בקריטריונים!("ואני, אנא אני בא" כלומר מה יהיה איתי! על שמנעתי בן נוסף לאבי!) .אבל אם יוסף יוצל, אז יוקל לו  מאוד.

 

למה יוסף איננו מציל את עצמו..

..על ידי שכנוע :הנה ,הנחשים לא פגעו בו, סימן שהוא צדיק וכוונותיו טהורות!?

הג"ז עונה: אסור להשתמש בתורה , בצדקות, כדי להציל את עצמו, במקרה ויש אפשרות אחרת להינצל.יוסף היה יכול להשתמש בטיעון הזה לולי יהודה הציל אותו בסופו של דבר. יוצא מכך, שאם יהודה לא היה מציל את יוסף על ידי המכירה, יוסף היה מציל את עצמו על ידי שכנוע (סיפור הנחשים). תוצאה מוזרה מהמהלך הזה: יהודה אשם במכירת יוסף! ולכן על יהודה, יותר מכולם, לקחת על עצמו האחריות לכל התוצאות!!

חיה רעה אכלתהו

המדרשים טוענים שיעקב "ידע" שיוסף לא מת! ולכן הוא מסרב להתנחם. אם כן, מה הפירוש של "חיה רעה אכלתהו"? המדרש מציע שמדובר על אשת פוטיפר, שהיא חיה רעה שהיא עלולה לאכול אותו!

אני אנסה לתת פירוש למדרש הזה:

יעקב מאמין ביוסף. הוא יודע שהוא מחזיק במידת היסוד. הוא אפילו שלח אותו למשימתו. כמו ששולחים טיל לאוויר. יוסף דומה מאוד לטיל. מהרגע שהוא נולד, יש לו כוונה מדויקת (לשמור על איחוד האחים) והוא יעשה הכל,כדי להגיע למטרתו. שום דבר איננו יכול להסית אותו ממסלולו.

אבל יש בעיה: יש ליוסף עקב אכילס: האם הוא ישמור על מידת היסוד???

כל תפקיד יוסף מבוסס על היותו בעל מידת היסוד, כלומר נטול אינטרסים אישיים ונטול תאוות סמויות, נטול יצר מיני פסול. הכוח של יוסף הוא גם החולשה שלו.

לכן, יעקב נמצא בחרדה: האם יוסף ידע לשמור על מידת היסוד? האם הוא ידע לסרב להצעת אשת פוטיפר? הכל תלוי בזה!! ויעקב דואג מאוד. הכתונת טבולה בדם היא סמל לאפשרות שיוסף עלול לחטא בהסרת לבושו (עבור יחס מיני) , ושיהיה טבול בדם (סמל לדם נידה או דם המילה, עבירה ביחס מיני אסור).

("ואביו שמר את הדבר", בגימטרייה, שווה ל "ואביו שמר ברית")

  • גם ים סוף נקרע בזכות עמידת יוסף בפיתוי אשת פוטיפר! הטבע מוכן להפר את החוקים שלו, במידה ויש אדם אחד שמוכן לשלוט על עצמו עד כדי כך. ולכן, החכמים משווים בין הפשוקים :"הים ראה וינוס" , הים ראה את ארונו של יוסף שנכתב עליו "וינוס ויצא החוצה" (מחדרה של אשת פוטיפר)

 

היסטוריה יהודית

מעשה יהודה, מכירת יוסף, אשת פוטיפר..כל הסיפורים נראים מכוערים מאוד. אבל, בסופו של דבר, הכל יהיה לטובה. מכירת יוסף הוא סמל לכל הגלויות. מעשה תמר, סמל לגאולה על ידי משיח בן דוד שיבוא מתמר.מעשה אשת פוטיפר, סימן להולדת בנו של יוסף שיהיה משיח בן יוסף.(היא לא ידעה אם יצא ממנה או מביתה).

אם כן, בסדרה שלנו, מתחילה ההיסטוריה הארוכה של הגלויות, ובחובן, סופן על ידי הגאולה.

 

 

ויצא גז

בע"ה ד כסלו התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויצא גז

 

למה יעקב יוצא?

לכתחילה יש שתי סיבות שונות:

  1. הבריחה מעשיו
  2. ללכת להתחתן אצל לבן

אבל שתי הסיבות קשורות:

בטבעו, יעקב הוא "תם, יושב אוהלים" הוא אינטלקטואל ואוהב להישאר עוסק בדברים רוחניים ושכליים.

מהרגע שעשיו מסרב לקחת עליו את התפקיד המשלים, כלומר תפקיד הבכורה, יעקב נאלץ בעל כורחו, על ידי הנסיבות, על ידי רבקה אימו ואפילו בעזרת אביו יצחק, לקחת על עצמו תפקיד עשיו. יעקב חייב לעבור שינוי דרמאטי. הוא חייב לדאוג לפרנסה, לעבודה, לחתונה, לכל צורכי עולם הזה!!

 

כדי שיעקב יהפוך ל"אב" שלישי, ויצא ממנו עם ישראל, הוא חייב לעבור שינוי. כמו שאברהם עבר שינויים גדולים (ממידת החסד המופרזת למידת הדין) ויצחק גם כן (טוב שהייתה איתו רבקה) , כך יעקב חייב להפוך מאינטלקטואל שמסתפק ברוחניות, לאבי האומה הישראלית. בשביל זה הוא חייב להתחתן עם הנשים הנכונות שיעזרו לו להשתנות. הנשים האלה נמצאות בחרן, כמו כל נשי המשפחה.

 

אם כן, יעקב חייב לעבור משבר שידחוף אותו לצאת ממזג הטבעי שלו , לקראת נשותיו. הסיפור עם עשיו, הוא בעצם סיבה שתדחוף אותו לכיוון הזה! כאילו מהשמים הכל נעשה כדי שבסופו של דבר גם אביו וגם אימו וגם הוא יבינו שיש לו ללכת לחרן. ה"בריחה" מעשיו משמשת בעצם לדרבן כדי להתחיל את המהפכה הפנימית הדרושה!

 

שואל הג"ז: למה יעקב חיכה עד לגיל מופלג של 63 כדי למצוא אישה? למה הוריו לא דאגו לו לפני כן? כנראה שיעקב היה צריך לעבור את משבר גנבת הברכות והבריחה מעשיו כדי להשתכנע לעשות את המהלכים המיוחדים האלה שיביאו לו את הנשים המתאימות לו! אפילו אם זה לקח המון שנים. דרך אגב גם אביו יצחק חיכה די הרבה זמן כדי להתחתן. הפסוק מציין זאת:"ויהיה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה". כלומר (לפי הפירוש של הג"ז), יצחק חיכה דווקא לרבקה כדי להתחתן איתה!

 

ניתן גם להציע האפשרות שליעקב היתה מיועדת רחל, אבל בגלל מה שקרה עם עשיו הוא היה צריך להתחתן עם לאה (שהיתה מיועדת לעשיו במידה והיה מקבל הבכורה).לכן היינו צריכים להמתין עד שהמצב בין האחים יתברר כדי שיעקב יתחתן עם הנשים המתאימות (או רק רחל או גם לאה)

 

יצא והלך

הפסוק הראשון של הסדרה מתחיל אומנם במילה "ויצא"(יעקב מבאר שבע) אבל הוא מסתיים במילה "וילך" (חרנה). כל יציאה, היא לקיחת סיכון. (כמו בפרשת "כי תצא"). היציאה היא כאן תוצאה של בריחה. יוצאים כדי לא להימצא כאן. אבל ה"הליכה אל", מבטאת מטרה חיובית(ולא בריחה): הוא הולך אל נשותיו.

אם כן, הפסוק בעצמו מקשר בין היציאה (הבריחה) והמטרה החיובית, ההליכה (לחתונה).

אם כן, למה החכמים בחרו במילה ויצא במקום וילך כדי להכתיר את הסדרה?

כי הסדרה תדבר על השברים הרבים שיעקב יעבור. בשבילו, אלה יהיו הרבה "יציאות". קשות, ומסוכנות. יעקב עובר משברים וסובל מהם (כך הוא ידווח בסוף ימיו אל פרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי..") כך שהיציאה בולטת עבורו יותר מההליכה מרצון. אם כן,מצודקת בהחלט כותרת הסדרה "ויצא":

כל מה שיקרה, לפחות בסדרה הזאת הן "יציאות" יעקב לעולם ה"אלים" שאליו הוא לא היה מתוכנן לצאת.

 

 

יציאה או ביאה

גם בטרמינולוגיה של נסיעות עם ישראל יש מקום להבחין במילים האלה:

כשיצאו ממצרים, מדברים על "יציאה" כי זו היתה יותר בריחה מאשר רצון לעלות לארץ ישראל. ואפילו לצאת, הם לא היו כל כך מוכנים! היה צריך להוציא אותם ביד חזקה!

הנביא יחזקאל מנבא שיהיו יהודים בגלות ש"מארץ מגורתם יצאו ואל אדמת ישראל לא יבואו". כלומר, יהיו כאלה שיצאו מהגלות , בלי רצון עז לעלות ארצה. כאילו הם לא באים אל הארץ אלה הם נקראים "יוצאים" בלבד!

גם בפרשת מסעי, קוראים :"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים"ברור שהם רק יצאו!" ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" כלומר, משה דרבן אותם להתכוון אל המסע יותר מאל היציאה. "ואלה מסעיהם למוציאהם" אבל הנה שהם נוסעים רק כדי לצאת!

 

נס או טבע?

יש שתי הנהגות העולם על ידי הבורא:

  1. ההנהגה הטבעית. זו ההנהגה המועדפת והמתוכננת מראש. האדם חייב להתנהג, לפעול, לפי חוקי הטבע. הוא חייב לעשות את ההשתדלות שלו. לעבוד, לזרוע, לדאוג לפרנסתו, כאילו אין ניסים.
  2. הנהגה ניסית: במידה ויהיו כישלונות, אילוצים חמורים ודחופים, ה' יכול לעשות ניסים שיהיו נגד כל חוקי הטבע. זו הדרך הלא אהובה על ידי הבורא. כשהוא יעשה זאת, זה לא יתקיים לעד. זה תמיד ייחשב כ"יוצא דופן". לכן, למשל, יציאת מצרים שנעשתה על ידי נסים גלויים ועל טבעיים, איננה מתקיימת. כלומר, על האדם להבין שהגאולה היתה פעם אחת, שזה אפשרי, יש ללמוד ממנה אבל זה לא דבר שמגיע לו מאליו. כדי להגיע לעוד גאולות, יש לעבוד ולזכות בהם! אסור לסמוך על הנס! הרב מאוד כועס על אלה שחושבים שהגאולה האחורנה תבוא בניסים גלויים ושאין לנו לעשות כלום כדי שהיא תגיע. להיפך, עלינו לפעול בכל כוחותינו כדי להביא את הגאולה!!

 

בתוך הדרך הראשונה, הדרך הטבעית, חייבים אנו להכיר שיש כל הזמן "נסים נסתרים" בתוך הטבע! בניגוד לניסים הגלויים, הם מתרחשים כאילו זה טבעי, אבל, כשאנו מסתכלים על זה בפרספקטיבה, מגלים שאלה היו ניסים נסתרים, כלומר ה' פעל, על ידי חוקי הטבע, כדי להגיע למטרות נפלאות. למשל, פורים וחנוכה הם ניסים שפעלו דרך חוקי הטבע. ובכל זאת, אנו קוראים להם "ניסים".

 

אם כן, יש שני סוגי ניסים:

  • הנס הנסתר: דברים שקוראים במציאות לפי חוקי הטבע אבל, אם מתבוננים במכלול, מגלים שהיתה כוונה מכווונת של הבורא בתוך המהלכים הטבעיים האלה. אלה ניסים חיוביים ורצויים. ויש לגלות אותם ולהודות עבורם.
  • הנס הגלוי: הוא נס לא טבעי, משנה את חוקי הטבע. כמו קריעת ים סוף או מכות מצרים. אלה נסים שה' לא אוהב לעשות ואין להם קיום. הם לא כדאיים עבור בני האדם. הגאולה האחרונה לא תשתמש בניסים כאלה כדי שהגאולה האחרונה תתקיים בכוחות הטבע בקביעות.

 

יעקב מתבקש לגלות את ההנהגה הטבעית. עליו לעבוד, כדי להתפרנס עליו להתמודד עם קשיי עולם הזה. ובתוכם, יגלה את כל ה"ניסים" שה' עושה דרך חוקי הטבע.

 

הפגיעה

"ויפגע במקום". יעקב מקבל "שוק"! הוא מזועזע. ה' רוצה לזעזע אותו. כדי שישתנה. כדי שיבין דברים שלא הבין עד כה. זה משבר קשה. כמו פיגוע!

אם המדרש מספר שאליפז בא וגנב ממנו כל רכושו, זה כדי ללמד אותנו שיעקב איננו יכול יותר לסמוך על העושר של אבותיו. לא העושר הפיזי ולא הרוחני. עליו לעשות את כל העבודה מחדש!

כמאמר הרב :"נסיון השוק גדול יותר מנסיון בית המדרש"

 

אלוהי אברהם ואלוהי יצחק

נכון שה' מופיע אליו כאל אלוהי אברהם ואלוהי יצחק. אבל, עליו לגלות עוד אלוהים אחר: אלוהי יעקב. זה שיודע לעשות הקשר בין שני האלוהים הראשונים!

הוא האלוהים שברא גם את השמים וגם את הארץ וחיבר ביניהם! לכן, הוא חולם על סולם. זו כל התכנית שלו: לחבר בין שמים וארץ. בין דרך ארץ והתורה. בין העולם הזה והעולם הבא. בין חסד אברהם לגבורת יצחק.

אם הוא יצליח , אז ה' יהיה עבורו אלוהים. כלומר, הוא יצליח לחבר בין "אלוהים" ו"ה'"

עכשיו מבינים את ה"נדר" שלו: אם ה' יעזור לי בעבודתי בחוקי הטבע, ואוכל לגלות את השגחתו דרך חוקי הטבע, אז אני אצליח לגלות את האלוהים של יעקב: האל שהוא מאחד את הכל.!

 

ויחלום

מלשון "החלמה"! החלום מאפשר לו לפתור את הבעיות שנגרמו על ידי הפגיעה:

החלום , תפיסת מרחק עם המציאות, ראייה עמוקה עם פרספקטיבה, מאפשרת לו לגלות את מהלכי האלוהים בתוך הטבע. הוא מבין את תפקידו ואת המשימות שלו.

 

למה יעקב לא נולד עם תכונות אלו?

למה יעקב חייב לעבור ייסורים רבים כדי לשנות את טבעו? למה הוא לא נולד עם תכונות עשיו וגם עם תכונות יעקב? כך הכל היה נראה יותר קל!

אלה שמי שחייב לעסוק באיחוד המידות ולהעביר את הכלים לעבודה זו לזרעו אחריו, חייב לחוות בעצמו את השינויים, את הפערים, את הקצוות, כדי שהאיחוד בניהם לא יהיה רק מהשפה אל החוץ אלה חוויות אישיות. וחוץ מזה, כדי לפתח מיומנות בתחום, עדיף להיות קיצוני בדבר, ואפילו מנותק מהקצה השני. כך שהמהלך המאלץ לעבור מן קצה אל קצה יילמד עוד יותר את גודל העבודה. והעבודה תיעשה באופן יותר עמוק. הקושי הזה, זה הקושי להיות יהודי וזה הקושי של אריכות הגלות!

אם ה' היה רוצה ליצור בן אדם מושלם, הוא היה עושה זאת. אלה שהוא בחר בדרך ההפוכה: לברוא אדם ולתת לו מטרה רחוקה מטבעו. כך האדם מגלה את כל הפנים של המציאות, עוד יותר עמוק מאשר אם הוא היה נולד מושלם עם אמת אחת מובנית. ריבוי הדעות, ריבוי הפרצופים, ריבוי הדרכים ההפוכות , הליכה אל קצוות "קיצוניות" ורבות כל כך, רק מעשירים את האמת ועוסקים בגילוים ובירורים שהם אפשריים רק בתהליכים ארוכים וכואבים.

 

אנוכי

יעקב מכריז: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי".

אנוכי= האנוכיות, האגואיזם. כשאדם יוצר קונספציה מקובעת ולא מוכן לצאת ממנה, הוא אנוכי!

כשיש אנוכיות, אין מקום לאלוהים. בגלל האנוכיות שלי, לא ידעתי שיש אלוהים!

משה יאמר: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" כלומר, האנוכיות היא מסך המבדילה ביניכם ובין ה'! הרב מגדיר את האנוכיות כעבודה הזרה החמורה מכולן. אפילו אנשים רוחניים מאוד ואפילו מקיימי מצוות, עובדים עבודה זרה כשהם אנוכיים!

יעקב מכיר בעיקר: עד כה הייתי אנוכי. לא רציתי לראות דברים אחרים, להתמודד עם עולמות אחרים. עכשיו, אני נפתח למשימות הקשות ולשינויים. עכשיו אני פוגש את ה'!

לפגוש את ה', זה להיות פתוח.

במצרים, בני ישראל לא שמעו אל משה מ"קוצר רוח": לא רוצים לבזבז זמן ואנרגיה כדי לשמוע דבר חדש, אחר. אין זמן, אין כוח. להיות בעל "אורך רוח" זה לאפשר הפתיחות. בני ישראל היו באמת בתוך מצרים, עבודי עבודה זרה של הקונצפציה ולא יכלו לשמוע למשה!

מי הוא ה'? זה שמתגלה כשאני יוצא ממצרים! "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"!!

 

יעקב לא מעוניין שרחל תלד!

יעקב אוהב את רחל מאוד. יש לו כבר ילדים מלאה והוא מסרב להתפלל עבור רחל כי הוא מעדיף אותה כאישה ולא כאם. (דרך אגב, יהיו לו הרבה צרות מהילדים של רחל ומהעובדה שרחל תלד! רחלתמות, יוסף ימכר ובנימין יילקח). יעקב חושב שהרצון של רחל ללדת ילדים הוא רצון "אנוכי" מאוד. והוא גוער בה: "התחת אלוהים אנוכי"? כלומר, את מתבלבלת בין האלוהים לאנוכיות שלך!

כשה' פותח את רחמה של רחל, זה לא בזכות יעקב, זה אך ורק בזכות תפילותיה שלה. ואכן, בתכנית של ה', זה יגרום להרבה צרות- מעלות- משברים שייטיבו בסופו של דבר עם תפקידו של יעקב. אבל זה לא נעשה בקלות!

 

גימטריות (למי שאוהב!):

יעקב יצא . אבל באיפה? לא בטוח שהוא היה גר בבאר שבע. ייתכן שזה היה מגרר. בכל אופן, הפסוק אומר שהוא יצא מבאר שבע. רמז לשבע דברים שיעקב עזב ,לצערו:

  1. הוא עזב את אביו
  2. הוא עזב את אימו
  3. הוא עזב את שם
  4. ואת עבר
  5. הוא עזב את ארץ ישראל
  6. הוא עזב את האפשרות להיענות לתפילותיו בארץ ישראל
  7. הוא עזב את לימוד התורה

"באר שבע"= אותיות של אב-אם- שם-עבר

"שבע"=ארץ ישראל ( נחלת שבעה)

"באר שבע"= ביטול מתלמוד תורה המכונה "באר שבע"(חצבה עמודיה שבעה)

עזיבת מקור התפילה= שבע (שבע ביום היללתיך)

 

סיפורים לא מחמיאים

בע"ה א כסלו התשע"ה

מישל בן שושן

סיפורים לא מחמיאים

 

למה הסיפורים של התורה מראים לנו את ה"גיבורים" שימשיכו את השושלת היהודית בתורה , באור "לא מחמיא"?

למשל:

  1. הגר המסכנה מגורשת על ידי שרה
  2. ישמעאל נזרק על ידי אברהם אפילו ללא מים ולחם
  3. אברהם משקר לגבי אשתו
  4. יעקב משקר לאביו הוא אומר לו "אני עשיו .."
  5. יעקב גונב הברכות ומסווה את עצמו.
  6. יעקב קונה את הבכורה על ידי ניצול הרעב של אחיו..

…….

וכן בשאר סיפורי התורה. לבן נראה נחמד וטוב לב, עשיו מכבד הוריו , בלעם ירא אלוהים,,,כאילו התורה איננה עושה שום מאמץ כדי להפוך ה"אויבים" לרשעים וה"צדיקים" לצודקים!

אנו חייבים ללמוד בתורה שבעל פה כל מני פרשנויות המסבירות מה קורה מתחת לפני השטח , למה יעקב מוכרח לגנוב הבכורה, כמה עשיו רשע, כמה בלעם רשע, כמה חטאים היה עושה ישמעאל…

 

השאלה פשוטה: למה התורה , הספר שעשה את העם היהודי, הספר שבא להסביר את הבירורים שהיינו חייבים לעבור מאדם הראשון ועד יצירת משפחת בני יעקב, כדי לבנות את העם הנבחר, איננה אפולוגטית בכלל. להיפך!

 

נראה לי, לאור האנטישמיות הבלתי הגיונית שעמנו סבל ממנו לאורך ההיסטוריה, שהתורה באה כדי להרגיל אותנו למצב המיוחד הזה:

עם ישראל חי מחוץ לחוקי הטבע. כל עמי הארץ ידחו את קיומו של עם ישראל. כל מעשי עם ישראל יהיה נקלט על ידי אומות העולם כבלי הגון. אומות העולם אפילו ימצאו סיפורים הזויים כדי להאשים את עם ישראל מכל צרות  העולם. איך ייתכן שהאשמה של "עלילת הדם" נולדה והייתה למאוד פופולארית בקרב טובי עמי הארץ, הכי נאורים והכי הגיוניים? הרי ניתן להפריך טענה זו בקלי קלות! המצות אינן אדומות! ואם אכן היהודים שחטו את הילדים הנוצרים (או הפלסטינאים) כדי להשתמש בדמם לאפיית  המצות, הן היו אדומות או וורודות! איך טענות מסוג זה יכולות לצוץ במוחם של אנשים חכמים והגיוניים? איך רעיונות כאלה שורדים אלפי שנם, עמים שלמים ותקופות שונות בלי שמשהוא יפסיק אותן על ידי הפרכה הגיונית פשוטה??

הכל הוא כל כך הזוי שאפילו היהודים עצמם הפסיקו לנסות להפריך טענות כאלה!!

 

היום, אנו עדים לאותם האשמות כלפי מדינת ישראל. אנו, כביכול הנאצים החדשים. כל מחבל שנהרג הוא פלסטינאי מסכן שנהרג באכזריות. הרעיון כאילו החיילים הישראלים אונסים ושוחטים פלסטינאים כל רגע, נפוץ בכל העולם הערבי וחודר אפילו את העולם הנאור. חצי מהנוער הגרמני חושב שהישראלים הם הנצים החדשים..

נכון שבמשך שישים השנים שעברו אחרי השואה, היו "נס" מבחינה זו. האנטישמיות היתה אסורה בגלל השואה. אבל הכל חוזר, וביותר שאת. האנטישמיות גוברת בצעדי ענק בכל העולם. היא מופנית כאילו רק כלפי מדינת ישראל, אבל עוד מעט, המחסום ייפול ויחזור להיות כלפי היהודים בעצמם.

התורה, נראה לי, רוצה שאנו נהיה מוכנים לזה. היא רוצה לחנך אותנו שיש תמיד לחפש את האמת מתחת לפני השטח. לא כל מה שנראה הוא האמת. מה שייראה יהיה תמיד נגדנו. אנו חייבים לחפור מתחת לפני השטח כדי לגלות את מה שהתורה שבעל פה מגלה: האמת שמסתתרת עמוק מאחורי העיתונות והדיווח העיתונאי ה"כביכול" אמין , הגיוני וסביר.

 

אם הצדק לגבי עם ישראל היה נראה לאור היום , כוונת יצירת עם ישראל היתה נכשלת! ישראל היו מתחת לחוקי הטבע. מטרת ה' היא שישראל יתנהג לא לפי חוקי הטבע וישרוד זאת. זה מפחיד, זה כואב, אבל לידת עם ישראל והמשך קיומו, יישוב ארץ ישראל והצדקת שייכותה לעם ישראל, דורש ללכת נגן הזרם הטבעי של ההגיון האנושי.

כדי שכל עמי הארץ, יכירו בסוף ההיסטוריה שאכן "ה' הוא האלוהים" שיש מי שאמר העולם ומתכנן את הדברים מחוץ לחוקי הטבע. כי הוא זה שברא את חוקי הטבע.

ישראל מעידים בכך שהאדם חייב להיות "מחוץ לחוקי הטבע " אם הוא רוצה למלא את תפקידו כאדם בעל צלם אלוהים. ישראל עושים זאת יותר .להיות נחש, אדם טבעי, בהמתי, זה קל כי זה עונה לכל חוקי הטבע. להיות "בן אדם" זה הרבה יותר קשה וזה דורש להתעלות לפעמים , מעל לחוקי הטבע כדי להבין שהאדם חייב להיות מוסרי ואחראי כלפי זולתו וכלפי  הבריאה כולה.

שדה או אחוזת קבר?

בע"ה כה מרח שוון התשע"ה

מישל בן שושן

חיי שרה   לעד5

מה הוא ההבדל בן שדה לאחוזת קבר?

אברהם מבקש "אחוזת קבר" מאת בני חת. הם לא רוצים. הם מוכנים לתת לו קבר אבל לא "אחוזת קבר". כי משמעות "אחוזת קבר" היא מאוד מיוחדת: זה סמל קניין הארץ על ידי אברהם:

אכן, למה אברהם איננו קונה את הקרקעות שבהם הוא תוקע אהולו או נוטע עצים? הוא דואג לקנות רק את הקבר של שרה!

לקנות שדה= שהשדה יהיה שלי כל זמן שאני כאן, על השדה, מעבד אותו ומצמיח עצים ופרות בתוכו. זה קנין שתלוי בנוכחות שלי. לפי סוג הקניין הזה, למי שייכת הארץ? למי שגר כאן! ל"עם הארץ". כל מי שיבוא כדי להתיישב בארץ ייחשב כ"מתנחל", כ"כובש", כזר וגר שבא לקחת את האדמה של "עם הארץ".

לקנות קבר= סמל שהמקום שייך לי אפילו אם אני לא נמצא כאן, אם אני לא חי על האדמה. אפילו אם רק הזכר שלי נמצא כאן, זה מספיק כדי לקנות את המקום. המקום שייך לי ללא תלות בנוכחות רצופה או עיבוד האדמה. הקשר של הקניין מתבטא בהבטחה, בשייכות "מעבר למציאות בשטח".

לכן, שרה, בחרה למות דווקא  במקום הזה, בחברון! חברון תמיד היתה עיר שתושביה הם קשים מאוד, ששם, כדי לקנות מקום, יש להתווכח הרבה ולהילחם. אברהם לא נמצא בחברון. הוא גר במקומות נוחים יותר, במקומות שאין להתווכח על הבעלות על המקום. מקומות שאפשר לעשות פשרות ולחלק את האדמה.

בחברון, כל חלקת אדמה שייכת ל"עם הארץ". והם קנאים בבעלותם על המקום.

במשך כל חייה עם אברהם, שרה אילצה אותו להתמודד עם הפן הזה של הקנאות, של מידת הדין. אברהם היה מסתפק בעשיית שלום על כל העולם, במחיר של עזיבת כל חלקת אדמה. הוא מוכן לחלק את הארץ שהבטיחו לו לשתיים, מיד אחרי ריב קטן בין רועי לוט ובין רועיו. הוא מוכן לחתום על הסכם שלום עם אבימלך ולהבטיח לו שזרעו לא יקניטו ולא ידרשו את אדמת אבימלך. הכל תמורת שלום.

שרה לא!

אברהם היה מוכן להסתפק בישמעאל ובהגר. שרה לא! היא רוצה דווקא בן אחר.

אברהם היה מסתפק בשילוב שני בניו ישמעאל ויצחק.

שרה לא! היא דורשת לגרש את הגר וישמעאל. היא יודעת שמחיר חיי היהודים דורש מהחכים קשים. כי כוחות הטבע, אומות העולם, ההגיון הבינלאומי מחייב שעם ישראל לא יבוא לעולם ואם הוא בא, יש להכחידו ולא לתת מקום. שרה יודעת זאת ומתעקשת ומתווכחת קשות עם אברהם כדי להעביר אותו ממידת החסד המופרזת שלו למידת הדין. אלה יהיו עשרה "נסיונות" קשים שיעבור אברהם בחייו. עד לעשירי: עקידת יצחק.

אחרי עקידת יצחק, אין לשרה יותר "עבודה" לעשות כלפי אברהם! הוא הבין את מה שיש לו להבין. אפילו המלאך מבשר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה".

אבל יש עוד מסר ששרה רוצה להעביר לאברהם. אפילו במקום מותה היא מלמדת ומאלצת אברהם להתמודד עם הקושי הגדול מכולם עבורו: להתווכח, לדרוש, לקנות מקום.

אברהם כנראה הבין. הוא בא ומספיד את שרה= הוא מבין את המורשת של שרה. קבורת שרה איננו נחשבת כניסיון אחד עשר למרות הקושי בדבר .כי, נראה לי, אברהם כבר הפנים את המסר!

לקנות קבר= לקבוע קשר בלתי תלוי בין זרעו ובין הארץ. אפילו אם זרעו יירש את הארץ בעוד 00 שנה, אפילו אם הם יצאו לגלות אלפי שנים, הארץ "שייכת להם". לכן הוא דורש "אחוזת קבר"!! בני חת מבינים זאת ומסרבים בכל תוקף. לקבור – אין בעיה. אבל לקנות "אחוזת קבר", לא בא בחשבון.

  • עפרון הוא איש הפשרה: הוא מציע לאברם לקנות את השדה שמסביב לקבר, ולעשות "כאילו" זה קניין שדה. כלומר, מהרגע שלא יעבד את השדה, מהרגע שהוא יצא מכאן, זה כבר לא שלו!! זו פשרה אבל זה יאפשר "בינתיים" לאברהם לקבור את שרה במקום הזה והמערה תהיה "אחוזת קבר". אבל לא ממש כי בני חת(וכל צאצאיהם) תמיד יגידו שהוא רק קנה שדה ואברהם (וזרעו) יטענו שהוא קנה הקבר.

בגלל הפשרה הזאת, עד היום אנו נאלצים להילחם ולהתווכח , נגד הטענה שאין העם היהודי שייך לארץ ישראל כי הוא לא היה כאן למשך אלפי שנים. כי הרי לא קנינו אלא שדה! והארץ שייכת לעם הארץ שהיה כאן לעבד השדה.

ואנו מחזיקים , בצד השני , בטענה שאנו קנינו כאן "אחוזה" שאיננה קשורה להמצאותינו , אלא קשר עליון, עמוק יותר, קשר אחוזת קבר!

סוכות נה 2

 

בע"ה טז תשרי התשע"ה

מישל בן שושן

סוכות 2 נה

 

קרבנות החג

 

בקרבנות החג, כמו כל חג, ישנם לפחות שלושה סוגים: פרים-אילים וכבשים.כנגד אברהם יצחק ויעקב.

  1. הפרים

הם הכי מוכרים . הם כנגד אברהם אבינו. נצטט רש"י (במדבר  כט יח)מפתיע:

"פרי החג הם שבעים כנגד 70 אומות שמתמעטים והולכים סימן כליה להם ובימי המקדש היו מגנים עליהם מן הייסורים"

לא רק הפרים מתמעטים בכל יום (13..12…11…) אלא כביכול אומות העולם הן מתמעטות!

עוד יותר מפתיע: אותם הקרבנות שמסמלים התמעטות האומות "מגינים עליהן!

כדי להבין את הרש"י הזה, מזמין אותנו הנ"ה להבין מדרש (שיר השירים רבה פ"ו)לא פחות מפתיע:

"כתוב "ואבדיל אתכם מן העמים". אבל אם היה כתוב "ואבדיל את העמים מכם, זה היה אסון עבור ישראל"!!

כשמוציאים פסולת מהאוכל, אז הפסולת מוגדרת פסולת ולא חוזרים עליה להציל ממנה עוד אוכל. אבל, כשמבדילים אוכל מתוך הפסולת, ניתן, כל הזמן, לחפש עוד אוכל בתוך הפסולת. המסכנה ברורה: עם ישראל הוא האוכל ואומות העולם הם הפסולת. אבל עם ישראל, מברר את מה שיש טוב באומות העולם ומכניס אותו לתוכו. הגלות והיחסים עם הגויים, מאפשרים כל הזמן לברר הטוב שיש בתוך אומות העולם, בין בגרים, בין בתרבות, בין במידות טובות , וכניסים אותם ומעשירים בכך את היהדות עצמה. כך שהיהדות היא מכלל כל הטוב שיש בכל אומות העולם. שבעים אומות מתורגמות בשבעים פנים של היהדות. אילו היה ה' מבדיל את אומות העולם מישראל, אז התהליך הזה היה נפסק מיד ועם ישראל לא היה יכול לזון מ70 האומות והמדרש מרחיק לכת וצופה אפילו כליה לישראל במצב זה.

אם כן, בסוכות, חשוב לנו מאוד להתפלל עבור רווחתם של אומות העולם (הטוב שבהם שנכנסים לתוך עם ישראל) ומבטלים את הייסורים שעם ישראל אמור לסבול עקב הכנסתם של גרים לתוך ישראל. התהליך הזה ממעט את הטוב שקיים באומות העולם עד שמגיעים, באופן תיאורטי לשמיני עצרת, אחרית הימים, שבהם, לא נצטרך עוד להכניס בתוך ישראל מאומות העולם כי נתמעטו עד הסוף הבירורים.

נמצא שרש"י צודק ואיננו סותר את עצמו. אנו גם רוצים להגן על הכנסת מידות כל אומות העולם בתוך ישראל וגם ממעטים הצורך בעבודה הזאת במשך ההיסטוריה.

אם כן, אנו לא מתפללים עבור אומות העולם אלא עבור החלק שאנו מכניסים בתוך עם ישראל מתוך אומות העולם. לא מתפללים עבור הרוסים אלא עבור היהודים הרוסים שמכניסים בתוך התרבות הישראלית את הרוסיות.

כי עם ישראל עשוי מאיחוד המידות . תפקידו לאחד בתוכו את שבעים האומות השונות. אכן סוכות היא חג אוניברסאלי אבל מדובר על האוניברסאליות שבתוך עם ישראל!

 

  1. האיילים

עליהם, הנ"ה לא מרחיב את הדיבור.

אבל נראה לי להציע סיבה על הימצאותם של שני אילים בכל יום: האילים מקבילים ליצחק שמידתו היא היראה. בימים של אהבה רבה ושמחה גדולה, טוב שיהיו מסגרות של יראה כדי שהאהבה לא תקלקל את השורה.

יש פירוש אחר של הנ"ה שיכול לסייע לרעיון הזה: בסוכות המשנה מדגישה את עניין איסור הגזל. מדברים הרבה על סכך או לולב גזול שהם פסולים. למה להדגיש דבר פשוט זה? כי, מסביר הנ"ה, יש בימים אלה של אהבה ושמחה יתרה, סכנה לעבור את גבולות הטעם הטוב. אנשים יכולים להתלהב בצורה לא נכונה ומתוך זה לפרוץ גדרי החוק הפשוט.שני אלים מדגישים הצורך להרבות בזהירות כשעוסקים בהתלהבות ובשמחה.

  1. הכבשים

כל יום מקריבים 14 כבשים. בסך הכל, 98 כבשים בכל סוכות. כמניין 98 קללות שבפרשת "כי תבוא". שם היו כמניין "חץ" וכאן, כמניין "צח". הכבשים הם מקבילים ליעקב אבינו. בניגוד לאבותיו, מיטתו היתה שלמה. לא יצא ממנו פסול. משפחות "צחה". סיום הבירור והצחות הזאת של עם ישראל מאפשרת לדחות את הקללות שבאות בגלל הבלבולים והסתימות.

  1. השעיר לחטאת

עליו , הנ"ה בכלל לא מדבר. אבל נראה לי שיש מקום לחשוב על עשיו (איש שעיר).

 

סוכות חג הדואליות

משה ואהרון

הנ"ה מתאר מערכת שלמה של דואליות והשלמה בין שתי מידות הפוכות שמשלימות עצמן ומתחברות בסוכות, חג החיבורים והשילובים:

חגי תשרי

  1. ראש השנה

ראש השנה הוא "ראש". מטפל בענייני הראש. כלומר השכל. שומעים, מתכוונים, עושים חשבון נפש. זה היום של משה רבנו שהוא ה"אינטלקטואל". איש האלוהים, הקרוב יותר לשמים. מי שמוסר את התורה ומלמד החוקים.

  1. יום כיפור

זה הוא יום שפונה יותר אל הרגש. הוידוי מהלב. זה יומו של אהרון. זה שיודע לכפר ולכסות את הדברים שמפריעים לחיבור בין האנשים. הוא שעושה שלום בין האנשים. הוא שנכנס לקודש הקדשים ומתפלל עבור כולם.

  1. סוכות

הוא חיבור משה ואהרון, מהצד הטוב.

סוכה ולולב

  1. הסוכה = אהרון. היא מחברת : כולם נכנסים בה. יש בה אושפיזין מכל הסוגים. היא מכילה. היא נשית. עושה שלום (סוכת שלום). גם הצורה שלה היא נשית ומכילה. היא מילה נקבה. מצוותה מתחילה בלילה. כי זה הוא זמן של אמונה וקרבה עם שאר בני המשפחה המתכנסים בבית.ואפילו ישן בה מקיים מצווה!
  2. הלולב= משה. לכל אחד יש את הלולב שלו. זו הדעת. לכל אחד יש דעה משלו. יש לו צורה של זכרות. תוקפנות. כמו שהדעה של אחד תוקפת את דעתו של השני. מצוותו ביום כי זה זמן היצירה והעשייה העצמית.
  3. השילוב בין שתי המצוות המנוגדות האלה יכול להתממש על ידי מנהג לברך על הלולב בסוכה. אבל לאו דווקא. העובדה ששתי מצוות אלה חלות בחג אחד מאלצת אותנו לשלב בין שניהם. התורה עצמה מזמינה אותנו לשלב בניהם: עבור הסוכה הוא אומר "למען ידעו דורותכם" ועבור הלולב "ושמחת.." למרות שזה ההפך (הסוכה =שמחה . הלולב= דעת)

יין ומים

  1. היין= חום הלב, אהרון, שמחה
  2. המים= קור, משה, חכמה
  3. מנסכים את שניהם בחג הסוכות. הרמב"ם אפילו פוסק , בניגוד למה שקורה במזבח בדרך כלל(אין לערבב בין הקרבנות) שאפשר לערבב בין ניסוך המים והיין גם לכתחילה.

סדר הדברים

  1. התורה שבכתב מסדרת את מצוות הלולב לפני מצוות הסוכה.(הדעת לפני שמחת הלב)
  2. התורה שבעל פה (המשנה) מסדרת את מצוות הסוכה לפני הלולב כי היא עוסקת בהתעוררות של מטה.
  3. בפועל, אנו חוגגים בלילה את הסוכה לפני הלולב. אנו קוראים לחג "חג הסוכות" ולא חג הלולב. כי העיקר בחג הוא השמחה. ואהרון הוא הדמות העיקרית בסוכות.

 

סוכה לולב
אהרון משה
הלב- השמחה השכל-הדעת
"למען ידעו" "ושמחתם"
ניסוך היין ניסוך המים
נקבה זכר
לילה יום
יום כיפור ראש השנה

 

החיבור בין משה לאהרון גורם לשמחה האמיתית כמו שנאמר, במעמד הסנה אל משה:

"..הלא אהרון אחיך הלוי…הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו"(שמות ד-יד)

זה הוא תיקון הריגת הבל על ידי אחיו. וזוהי מטרת הבריאה עצמה! איחוד המידות ואחוות האחים

 

הסוכה- תיבת נוח-ארץ ישראל

שלושתם, לא נכנסים ונקלטים בתוכם רק הראויים להם. רש"י (בראשית ו-כ) שרק החיות שידעו לשמור על מינם נכנסו לתיבה. רק הטוב שבאדם נקלט בסוכה. לכן, מצווה זו באה אחרי כיפור שכולם מטוהרים ויכולים להיכנס!

—————————————————————————————–

בע"ה יד תשרי התשע"ה

מישל בן שושן

 

סוכות נה

הימים בין כיפור לסוכות

 

למה היום הראשון של סוכות נקרא, במדרש "היום הראשון לעוונות"?

אכן, מדרש תנחומא מסביר שהמילים של התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..", מכנה את היום הראשון של סוכות "יום ראשון" ולא יום החמישה עשר (לתשרי) כי הוא אכן לא רק יום ראשון לחג אלא יום ראשון, במובן כולל יותר, ומגדירה אותו "יום ראשון לעוונות"!

למה ארבעת הימים שלפני כן, בין כיפור וסוכות, שאין בהם שום מצווה, אינן נחשבים כימים שיש בהם עוונות? ולמה דווקא היום שבו עושים כל כך מצוות חדשות כמו סוכה ולולב הוא היום הראשון (אחרי כיפור) שבו מתחילים לעשות עוונות?.

 

תשובה ראשונה מהרבי מאלקסנדר:

בימים בין כיפור לסוכות, אנו עסוקים בהכנות למצוות הסוכה. כל מי שטרוד בהכנות לקראת המצווה, אינו חוטא!! והוא "גדול יותר" ממי שמקיים את המצווה!!

נראה לי להבין זאת על ידי העקרון שכל מי שחושב שהוא "סיים מהלך", מפסיק להיות "בתהליך".הוא עלול לחשוב שהוא כבר "הגיע". כאילו הוא "מושלם". בניגוד למי שנמצא בתהליך של הכנות ומאמצים תמידיים, נמצא במקום הנכון מבחינה רוחנית.

זה מסביר גם למה "שלוחי מצווה" אינם ניזוקים.

אבל מי שכבר קיים מצווה, יש לו שתי אפשרויות:

  1. או שהוא חושב, כנ"ל, שהוא סיים מהלך. הוא אז באשליה של שלמות. הוא גם בלי תשוקה לשום דבר . הוא לא חי "לקראת" משהוא. הדיכאון והעצבות יכולים אז להשתלת עליו וזה עולם העוונות
  2. או שהמצווה , עבורו היא רק אמצעי בתוך תהליך הרבה יותר רחב. ואז, הוא ממשיך ומגביר את המהלך של ההכנות למצווה כי המצווה עצמה היא הכנה לעוד מצווה או למטרות יותר גבוהות. רק אז הוא יוצא מעולם העוונות. התנאי הוא להיות בשמחה, לא רק בהכנה אלא גם בקיום המצווה, כשהתשוקה לעוד לא מסתיימת בגמר העשייה.

 

תשובת הריב"ש (אלג'יריה) מצותת על ידי הנאות הדשא:

יש שני מצבים אפשריים:

  1. מצב ראשון, אם האדם מרגיש ומתנהג כילד ללא אחריות. אדם שמבקש שיסלחו לו על כל עוונותיו כי הוא עשה זאת בשוגג, באונס. הוא רק בן אדם. אנושי לחטוא… המצב הזה הוא המצב, למשל, של ילד, לפני הבר מצווה . זה גם המצב של האדם אחרי יום כיפור: כל עוונותיו התכפרו. ואם הוא חוטא, הוא יכול לטעון שזה בגלל ההרגל של החטאים שעשה לפני כיפור!

(כי הרי כל עברה גוררת עבירה . אם כן, העברה השנייה נעשית בגלל העברה הראשונה . האדם לא היה בבחירה חופשית כי היא "נגרר" אחרי העברה הראשונה. אבל העברה הראשונה נמחלה בכיפור. אז כל העברות שיעשה אחרי כיפור, יכולות "ליהנות" מטיעון האונס של גרירה מהעברות שלפני כיפור, בלי לשלם עליהם מחיר כי הן נמחלו לו!)

  1. מצב שני הוא מצב של קבלת אחריות. מה שקורה ביום הבר מצווה : מהרגע שמקבלים עול מצוות, אנו גם מקבלים על עצמנו עול העוונות! מהרגע שהאדם בונה סוכה ומקיים מצווה, הוא נכנס בעולם האחריות. במושגים של הנ"ה, "מהרגע שהוא נכנס תחת הסוכה שמגנה עליו מפני עוונות, הבחירה החפשית שלו שוב מתאזנת והוא מקבל עליו את מחיר העוונות שהוא עלול לעשות מרגע זה!

לומדים מכאן, שהיום הראשון של המצוות הוא היום הראשון של העוונות! כשהאדם יוצא ממצב בלתי אחראי הוא מיד נכנס לעולם האחריות . עולם המצוות מחייב! המצווה איננה דבר סתמי. כמו שהמצווה מאפשרת אותי לגדול, כך הסיכונים גדלים!!

בעצם, אין ברירה. האדם איננו יכול להתעלם מאחריותו בעולם. הכניסה בעולם המצוות באה רק כדי להמחיש לו את המצב שלו. הוא צריך להכיר במצב הזה!

"ולקחתם לכם ביום הראשון", פירושו: לכם ממש! אתם לוקחים מעכשיו, על עצמכם, אחריות על החיים שלכם כאנשים בוגרים. אתם לוקחים על עצמכם אחריות מלאה על הכל. וזה יגרום לכם להיכנס בחזרה, אחרי הטהרה של יום הכיפורים, להכרה של אחריותכם. כמו יום הבר מצווה, אתם מקבלים אחריות על מעשיכם!! והיום הראשון של המצווה הראשונה הוא גם היום הראשון שממנו מתחילים לקבל אחריות על העוונות!!

 

למה לא חוגגים סוכות מיד אחרי צאת יום הכיפורים?

כדי לא לערבב שמחה בשמחה!

כלומר, כדי לקבל את אחריות הכניסה בעול המצוות בחזרה, ביישוב הדעת! כדי שלא נטען שהיינו נלהבים מיום כיפור, שהמצב המיוחד של כיפור גרר אותנו לסוכות! לא! תיקחו את הזמן שלכם ותכינו את עצמכם לסוכות בישוב הדעת. אברהם אבינו חיכה שלושה ימים לפני עקידת יצחק כדי שהמעשה שלו יקבל ערך. כי אם הוא היה מתלהב מיד אחרי סיום דיבורו של ה' אליו והיה שוחט את יצחק במקום, זה לא היה בישוב הדעת! אלא מתוך התרגשות והתלהבות בלתי מיושבת.

מכיוון שחג הסוכות הוא חג של הדעת (למען ידעו דורותיכם), אז הדעת צריכה להיות צלולה. ויש להרחיק את יום כיפור מסוכות!

 

מה עניין השמחה (לע"ד)?

עיקר החג , לדעתי, הוא ללמד את האדם איך לשמוח כל השנה. הבעיה עם השמחה היא שיש לפעמים דברים שגורמים לנו שמחה. יש את שלב ההכנה, שלב התשוקה , ההמתנה, החלום. כל זה מלא עונג, כמו בשבת. ואז מגיע "הדבר בעצמו" גורם השמחה הגדולה. הבעיה היא: מה קורה אחרי? בדרך כלל, כל האוויר בבלון נעלם. יורדים מההתלהבות. יכולה אפילו לחול עצבות ודיכאון.

לכן, כל החכמה היא: איך לעורר מחדש את כל התהליך!

כל יום בחג הסוכות, אנו חווים את כל השלבים שתיארתי לעיל: שאיבת המים והעלאתם עד למזבח. אבל יש ירידת  המים בשפיכתם בניסוך. במקביל למה שקורה בתחומים ביולוגים אחרים, יש ירידת המים אחרי סיפוק התשוקה.

הבעיה היא :איך לעורר שוב התשוקה? אז הולכים בחזרה אל מי השילוח ושוב שואבים מים ומעלים אותם למקדש!

וכל יום, מוצאים דבר חדש שמעורר שמחה חדשה, תשוקה חדשה.

לכן, יש מצווה להיות שמח: זו המצווה החשובה ביותר שהיא תלויה באדם עצמו: יש מצווה להיות אופטימי!!

הדיכאון והייאוש הם העוונות החמורים מכל.

בסוכות לומדים לעבוד על עצמנו כדי למצוא כוחות ותשוקות חדשות ומחודשיות, כל יום מחדש, כדי לעורר אופטימיות, שמחת חיים ורצון לחיות טוב ולהיטיב.

  • לכן מתפללים על המים. לא רק בגלל שזו העונה אלה ש"ירידת המים" היא הדבר שאליו משתוקקים כל הזמן.אבל כשיורדים המים, יש לעמול כדי שוב ושוב להתפלל על מים חדשים!! זו השמחה התמידית!

 

שבע ברכות של החתן והכלה

נראה לי שהמנהג לחגוג שבעה ימים אחרי החתונה, כל יום עם פנים חדשות, בא כדי לחנך הזוג, לא ליפול בשגרה. אחרי מילוי סיפוק התשוקה של החתונה, יש לעורר כל יום מחדש התשוקה והשמחה! הפנים החדשות באים כדי לעורר התחדשות זו!! גם בחיים הזוגיים, יש לחפש תמיד התחדשות כדי לעורר התשוקה והשמחה

 

הפנים החדשות בסוכות=האושפיזין

אחת הדרכים של החידוש כדי לעורר התשוקה היא לחיות מצבים שונים. שינוי האושפיזין בכל יום היא הזדמנות להתחדש. כל יום חיים לפי מידה שונה. יש לנו פנים חדשות בסוכה! לעורר התשוקה והשמחה כל יום!!

 

סיכום שלושת  המאמרים הראשונים לעיל

לפי ההסבר הזה של השמחה ואיך להיות בשמחה תמיד, נראה לי שכל ההסברים מתחברים לעניין מרכזי אחדף

כשהאדם הוא "בהכנה", אז יש לו את הכלים של השמחה: הוא משתוקק. כשהוא כבר קיים את מבוקשו (אפילו אם זו מצווה) הוא עלול ליפול בדיכאון כי אין לו תשוקה מחודשת.

כל הדאגה של הרבנים החסידיים היא לעורר את השמחה מחדש כל הזמן. בין בעולם ההכנה ובין בעולם קיום המצווה. כשמצצוה נעשית בשמחה, היא צריכה לגרום לי להיכנס להליך מחודש של תשוקה לעוד

אז, יוצאים מעולם העוונות!

אם המצווה היא דרישה מהאדם. יש דרישה חשובה יותר: הדרישה שהמצווה עצמה לא תכבה את התשוקה למצווה! אלא תעורר אותנו לעוד מצווה.

חג הסוכות בא אחרי כיפור: אחרי הטהרה, הלידה מחדש, יש ללמוד איך להיות אופטימיים בעולם העשייה כי ההוא העולם האמיתי ולא עולם המלאכים של יום כיפור.

אכן, (כמו שהמעמד מחייב או הבחירה מחייבת-NOBLESSE OBLIGE)כך המצווה מחייבת. היא מחייבת כי היא מכניסה אותי לעולם האחריות אבל בסופו של דבר היא מחייבת אותי לחיות בצורה אופטימית ובשמחה!

 

 

סוכות נה

בע"ה יד תשרי התשע"ה

מישל בן שושן

 

סוכות נה

הימים בין כיפור לסוכות

 

למה היום הראשון של סוכות נקרא, במדרש "היום הראשון לעוונות"?

אכן, מדרש תנחומא מסביר שהמילים של התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..", מכנה את היום הראשון של סוכות "יום ראשון" ולא יום החמישה עשר (לתשרי) כי הוא אכן לא רק יום ראשון לחג אלא יום ראשון, במובן כולל יותר, ומגדירה אותו "יום ראשון לעוונות"!

למה ארבעת הימים שלפני כן, בין כיפור וסוכות, שאין בהם שום מצווה, אינן נחשבים כימים שיש בהם עוונות? ולמה דווקא היום שבו עושים כל כך מצוות חדשות כמו סוכה ולולב הוא היום הראשון (אחרי כיפור) שבו מתחילים לעשות עוונות?.

 

תשובה ראשונה מהרבי מאלקסנדר:

בימים בין כיפור לסוכות, אנו עסוקים בהכנות למצוות הסוכה. כל מי שטרוד בהכנות לקראת המצווה, אינו חוטא!! והוא "גדול יותר" ממי שמקיים את המצווה!!

נראה לי להבין זאת על ידי העקרון שכל מי שחושב שהוא "סיים מהלך", מפסיק להיות "בתהליך".הוא עלול לחשוב שהוא כבר "הגיע". כאילו הוא "מושלם". בניגוד למי שנמצא בתהליך של הכנות ומאמצים תמידיים, נמצא במקום הנכון מבחינה רוחנית.

זה מסביר גם למה "שלוחי מצווה" אינם ניזוקים.

אבל מי שכבר קיים מצווה, יש לו שתי אפשרויות:

  1. או שהוא חושב, כנ"ל, שהוא סיים מהלך. הוא אז באשליה של שלמות. הוא גם בלי תשוקה לשום דבר . הוא לא חי "לקראת" משהוא. הדיכאון והעצבות יכולים אז להשתלת עליו וזה עולם העוונות
  2. או שהמצווה , עבורו היא רק אמצעי בתוך תהליך הרבה יותר רחב. ואז, הוא ממשיך ומגביר את המהלך של ההכנות למצווה כי המצווה עצמה היא הכנה לעוד מצווה או למטרות יותר גבוהות. רק אז הוא יוצא מעולם העוונות. התנאי הוא להיות בשמחה, לא רק בהכנה אלא גם בקיום המצווה, כשהתשוקה לעוד לא מסתיימת בגמר העשייה.

 

תשובת הריב"ש (אלג'יריה) מצותת על ידי הנאות הדשא:

יש שני מצבים אפשריים:

  1. מצב ראשון, אם האדם מרגיש ומתנהג כילד ללא אחריות. אדם שמבקש שיסלחו לו על כל עוונותיו כי הוא עשה זאת בשוגג, באונס. הוא רק בן אדם. אנושי לחטוא… המצב הזה הוא המצב, למשל, של ילד, לפני הבר מצווה . זה גם המצב של האדם אחרי יום כיפור: כל עוונותיו התכפרו. ואם הוא חוטא, הוא יכול לטעון שזה בגלל ההרגל של החטאים שעשה לפני כיפור!

(כי הרי כל עברה גוררת עבירה . אם כן, העברה השנייה נעשית בגלל העברה הראשונה . האדם לא היה בבחירה חופשית כי היא "נגרר" אחרי העברה הראשונה. אבל העברה הראשונה נמחלה בכיפור. אז כל העברות שיעשה אחרי כיפור, יכולות "ליהנות" מטיעון האונס של גרירה מהעברות שלפני כיפור, בלי לשלם עליהם מחיר כי הן נמחלו לו!)

  1. מצב שני הוא מצב של קבלת אחריות. מה שקורה ביום הבר מצווה : מהרגע שמקבלים עול מצוות, אנו גם מקבלים על עצמנו עול העוונות! מהרגע שהאדם בונה סוכה ומקיים מצווה, הוא נכנס בעולם האחריות. במושגים של הנ"ה, "מהרגע שהוא נכנס תחת הסוכה שמגנה עליו מפני עוונות, הבחירה החפשית שלו שוב מתאזנת והוא מקבל עליו את מחיר העוונות שהוא עלול לעשות מרגע זה!

לומדים מכאן, שהיום הראשון של המצוות הוא היום הראשון של העוונות! כשהאדם יוצא ממצב בלתי אחראי הוא מיד נכנס לעולם האחריות . עולם המצוות מחייב! המצווה איננה דבר סתמי. כמו שהמצווה מאפשרת אותי לגדול, כך הסיכונים גדלים!!

בעצם, אין ברירה. האדם איננו יכול להתעלם מאחריותו בעולם. הכניסה בעולם המצוות באה רק כדי להמחיש לו את המצב שלו. הוא צריך להכיר במצב הזה!

"ולקחתם לכם ביום הראשון", פירושו: לכם ממש! אתם לוקחים מעכשיו, על עצמכם, אחריות על החיים שלכם כאנשים בוגרים. אתם לוקחים על עצמכם אחריות מלאה על הכל. וזה יגרום לכם להיכנס בחזרה, אחרי הטהרה של יום הכיפורים, להכרה של אחריותכם. כמו יום הבר מצווה, אתם מקבלים אחריות על מעשיכם!! והיום הראשון של המצווה הראשונה הוא גם היום הראשון שממנו מתחילים לקבל אחריות על העוונות!!

 

למה לא חוגגים סוכות מיד אחרי צאת יום הכיפורים?

כדי לא לערבב שמחה בשמחה!

כלומר, כדי לקבל את אחריות הכניסה בעול המצוות בחזרה, ביישוב הדעת! כדי שלא נטען שהיינו נלהבים מיום כיפור, שהמצב המיוחד של כיפור גרר אותנו לסוכות! לא! תיקחו את הזמן שלכם ותכינו את עצמכם לסוכות בישוב הדעת. אברהם אבינו חיכה שלושה ימים לפני עקידת יצחק כדי שהמעשה שלו יקבל ערך. כי אם הוא היה מתלהב מיד אחרי סיום דיבורו של ה' אליו והיה שוחט את יצחק במקום, זה לא היה בישוב הדעת! אלא מתוך התרגשות והתלהבות בלתי מיושבת.

מכיוון שחג הסוכות הוא חג של הדעת (למען ידעו דורותיכם), אז הדעת צריכה להיות צלולה. ויש להרחיק את יום כיפור מסוכות!

 

מה עניין השמחה (לע"ד)?

עיקר החג , לדעתי, הוא ללמד את האדם איך לשמוח כל השנה. הבעיה עם השמחה היא שיש לפעמים דברים שגורמים לנו שמחה. יש את שלב ההכנה, שלב התשוקה , ההמתנה, החלום. כל זה מלא עונג, כמו בשבת. ואז מגיע "הדבר בעצמו" גורם השמחה הגדולה. הבעיה היא: מה קורה אחרי? בדרך כלל, כל האוויר בבלון נעלם. יורדים מההתלהבות. יכולה אפילו לחול עצבות ודיכאון.

לכן, כל החכמה היא: איך לעורר מחדש את כל התהליך!

כל יום בחג הסוכות, אנו חווים את כל השלבים שתיארתי לעיל: שאיבת המים והעלאתם עד למזבח. אבל יש ירידת  המים בשפיכתם בניסוך. במקביל למה שקורה בתחומים ביולוגים אחרים, יש ירידת המים אחרי סיפוק התשוקה.

הבעיה היא :איך לעורר שוב התשוקה? אז הולכים בחזרה אל מי השילוח ושוב שואבים מים ומעלים אותם למקדש!

וכל יום, מוצאים דבר חדש שמעורר שמחה חדשה, תשוקה חדשה.

לכן, יש מצווה להיות שמח: זו המצווה החשובה ביותר שהיא תלויה באדם עצמו: יש מצווה להיות אופטימי!!

הדיכאון והייאוש הם העוונות החמורים מכל.

בסוכות לומדים לעבוד על עצמנו כדי למצוא כוחות ותשוקות חדשות ומחודשיות, כל יום מחדש, כדי לעורר אופטימיות, שמחת חיים ורצון לחיות טוב ולהיטיב.

  • לכן מתפללים על המים. לא רק בגלל שזו העונה אלה ש"ירידת המים" היא הדבר שאליו משתוקקים כל הזמן.אבל כשיורדים המים, יש לעמול כדי שוב ושוב להתפלל על מים חדשים!! זו השמחה התמידית!

 

שבע ברכות של החתן והכלה

נראה לי שהמנהג לחגוג שבעה ימים אחרי החתונה, כל יום עם פנים חדשות, בא כדי לחנך הזוג, לא ליפול בשגרה. אחרי מילוי סיפוק התשוקה של החתונה, יש לעורר כל יום מחדש התשוקה והשמחה! הפנים החדשות באים כדי לעורר התחדשות זו!! גם בחיים הזוגיים, יש לחפש תמיד התחדשות כדי לעורר התשוקה והשמחה

 

הפנים החדשות בסוכות=האושפיזין

אחת הדרכים של החידוש כדי לעורר התשוקה היא לחיות מצבים שונים. שינוי האושפיזין בכל יום היא הזדמנות להתחדש. כל יום חיים לפי מידה שונה. יש לנו פנים חדשות בסוכה! לעורר התשוקה והשמחה כל יום!!

 

סיכום שלושת  המאמרים הראשונים לעיל

לפי ההסבר הזה של השמחה ואיך להיות בשמחה תמיד, נראה לי שכל ההסברים מתחברים לעניין מרכזי אחדף

כשהאדם הוא "בהכנה", אז יש לו את הכלים של השמחה: הוא משתוקק. כשהוא כבר קיים את מבוקשו (אפילו אם זו מצווה) הוא עלול ליפול בדיכאון כי אין לו תשוקה מחודשת.

כל הדאגה של הרבנים החסידיים היא לעורר את השמחה מחדש כל הזמן. בין בעולם ההכנה ובין בעולם קיום המצווה. כשמצצוה נעשית בשמחה, היא צריכה לגרום לי להיכנס להליך מחודש של תשוקה לעוד

אז, יוצאים מעולם העוונות!

אם המצווה היא דרישה מהאדם. יש דרישה חשובה יותר: הדרישה שהמצווה עצמה לא תכבה את התשוקה למצווה! אלא תעורר אותנו לעוד מצווה.

חג הסוכות בא אחרי כיפור: אחרי הטהרה, הלידה מחדש, יש ללמוד איך להיות אופטימיים בעולם העשייה כי ההוא העולם האמיתי ולא עולם המלאכים של יום כיפור.

אכן, (כמו שהמעמד מחייב או הבחירה מחייבת-NOBLESSE OBLIGE)כך המצווה מחייבת. היא מחייבת כי היא מכניסה אותי לעולם האחריות אבל בסופו של דבר היא מחייבת אותי לחיות בצורה אופטימית ובשמחה!