בהר אה

בע"ה כא אייר התשע"ב

מישל בן שושן

 

בהר אה

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר

למה מציינים שמצוות השמיטה נאמרה בהר סיני?

כדי לקשור את הכניסה לארץ ישראל למעמד הר סיני!

כשהמדרש עונה על השאלה הזאת שכל המצוות של התורה נאמרו כלליהן ופרטיהן בסיני, הוא בטח יודע שזה לא נכון! שיש הרבה מצוות שנאמרו למשה בערבות מואב או באוהל מועד, אחרי מתן תורה.

לע"ד: יש הבדל בין "מתן תורה" ל"מעמד הר סיני":

  1. "מעמד הר סיני" דומה לחופה בין ישראל והקדש ברוך הוא. העיקר הוא "המעמד" שהיה בהר סיני. במעמד הזה, קראו כמה דברים כמו שקוראים בחופה (טבעת, שמלה, כוס, חופה,מוסיקה, אולם..) והם הקולות, הברקים, ההר בוער, הכרזת עשרת הדיברות…כל אחד מהם איננו העיקר אבל המעמד כלול מכולם.
  2. "מתן תורה" זה אחד מהמרכיבים של המעמד. הוא דומה ל"כתובה".

כל המצוות (גם אלה שנתנו במקומות ובזמנים אחרים ממתן תורה),הן נגזרות מהברית שנכרתה בהר סיני.

יכולה להיות בעיה ביישוב ארץ ישראל: יכולים לשכוח את הבירת עם ה' בהר סיני! כי לכל עם יש ארץ. יכולים לחשוב שלעם ישראל יש ארץ שבה הוא יושב באופן טבעי ולאומי, ולשכוח שעצם הישיבה בארץ איננה דומה לשייכות ארץ ועם באופן טבעי ורגיל!

לכן, לפני שה' יכריז על מתן הארץ לישראל בפסוק הבא, הוא מזכיר שהמתנה הזאת היא מותנית ביחס אל ה', שקרא "בהר סיני"!! הכל, כולל הישיבה בארץ, חייב לקחת בחשבון את הברית בין העם וה'!!

הא"ה מוסיף פן הלכתי טכני : "אסור לתת מתנת חינם לעובדי עבודה זרה".לכן, המתנה שייתן ה' לישראל (ארץ כנען) חייבת להינתן לעם שאיננו עובד עבודה זרה! לעם הקשור לה'! לכן, מעמד הר סיני (בתור ברית עם ה') הוא התנאי למתן הארץ כמתנה!

הפרט הטכני הזה משמעו שהיחס של ישראל  לארצם חייב לעבור דרך היחס עם ה' !!

 

דבר אל בני ישראל…כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבת הארץ שבת לה'

איך כל מה שנאמר בפסוק הקודם (כלומר שנתינת הארץ עובר דרך הברית עם ה') יוכל להמשיך ולהיות מוזכר ומוחשי באורך זמן, על ידי העם בארצו? איך אפשר להזכיר, יום יום, לעם היושב בארצו שהארץ הזאת קשורה ל"הר סיני"?? על ידי "ושבת הארץ שבת לה'"!! כלומר, בפסוק שקובע את מתנת הארץ, מייד ה' מציין שהמתנה הזאת היא "על תנאי"!! הארץ תפסיק להיות שייכת לעם ישראל בזמן מסוים והיא תעבור לרשות ה'. זה יזכיר ליושביה שהארץ איננה קניין אבסולוטי.

הפסוקים הבאים רק יפרטו איך ומתי זה יתבצע. אבל הקביעה הראשונה הזאת, חייבת להיות קשורה באופן עקרוני לנתינת הארץ.

יוצא מכאן: ששני העניינים שנראו לנו שונים בהתחלה:

  1. השייכות להר סיני
  2. ומצוות השמיטה

קשורים מאוד! הם אפילו זהים במשמעותם! השמיטה באה להגשים את הקביעה שהכול עבור הברית עם ה'!!

אני רוצה להביא כאן את הפירוש של ה"בית גנזי" שמכוון לאותו הרעיון בצורה שורה:

הרב לוריא אומר שהשנה שישראל בילו בהר סיני , היתה שנת השמיטה הראשונה! כלומר, החוויה המיוחדת של הקרבה עם ה' התארכה במשך שנה במקום שבו הם חיוו את הברית וההתגלות. וכדי לשחזר את החוויה הזאת, באה מצוות השמיטה כל שבע שנים!

כמו שבשבת, אנו מפסיקים לעבוד וממליכים עלינו את ה'. כלומר, מכירים שעולם המעשה איננו דו מימדי (בין האדם העובד והעולם) אלא תלת מימדי (ה'-האדם- העולם), כך בשנת השמיטה, הישראלי צריך להפסיק לחשוב שהיחס שלו עם הארץ הוא דו מימדי (הוא -והארץ "שלו") , אלא תלת מימדי (העם- ה'- הארץ).

 

 דבר-ואמרת:

יש כאן שני פעלים סותרים: אחד קשה(דבר) ואחד רך(אמירה):כי בשמיטה יש תמיד שני פנים סותרים אלה: קשה מאוד להפסיק לעבוד את האדמה! אבל נעים מאוד להרגיש שוויון וטבע!

 

 

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה..

סכנה: נגיד שנסכים לשבות ולהפקיר את הפרות.אבל מי יבוא לקחת אותם? אולי אני ארצה שרק המשפחה שלי יבואו או רק השכנים, יושבי העיר שלי או האנשים הדומים לי!

לכן כתוב "לכם" כלומר לכולכם, גם לחלקי האוכלוסייה שאתם לא מזדהים איתם!

יש חשיבות בשמיטה שנרגיש שאנו שייכים לכלל ישראל ולהכיר בכל חלקי העם! כי כולם יכולים לבוא לאכול בפרות השדה שלי!!

 

ונתנה הארץ פריה..

אסור לחשוב שארץ ישראל יכולה לתת כמות מסויימת של פרות. אין לסמוך על הכמות שהיא נתנה בשנה מסוימת כאל הכמות הרגילה או המקסימאלית של פירות! כי יש בארץ הזו פוטנציאל גדול מאוד, הרבה יותר ממה שאנו יכולים למדוד! וזה "פריה" כלומר הפוטנציאל, ה"בכוח" שלה שהוא גדול מכפי שנראה.

 

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו ..וגאל את ממכר אחיו(כה-כה)

הא"ה מפרש את המשך הפרשה על דרך הרמז:

  • אחיך= ה'!
  • ימוך= הקשר של ישראל עם בוראו מתרופף בגלל ירידה בשמירת הברית
  • מכר אחוזתו= גלות, על ידי מכירת הארץ לגויים אחרים
  • ובא גואלו= יכול להיות שיבוא אדם צדיק בעל שיעור קומה שיחזיר את העם למוטב
  • וגאל את ממכר אחיו= יחזיר את העם לארץ ישראל!
  • ואיש כי לא יהיה לו גואל= אבל, אם לא נמצה צדיק כזה שיחזיר העם,
  • והשיגה ידו= ה' יפעיל את כוחו (ידו החזקה והקשה) ויגרום לייסורים לעם ישראל בגלות!
  • ומצא כדי גואלו= וכך יחזיר אותם לארץ ישראל וזאת "הגאולה".
  • והשיב את שני ממכרו= מה תהיה כמות ואכזריות הייסורים? זה תלוי כמה שני גלות הם חייבים עדיין. אם הגלות נמדדת לפי ה"חוב" של שיראל בגלל עוונותיהם, אז יש לשלם במספר שנים. אבל, במידה וה' יחליט להשיב את העם לפני קץ הזמן הקצוב, אז, הם צריכים "לשלם" את השנים הנותרות של הגלות בייסורים!
  • ויצא ביובל ושב לאחוזתו= בין כה, יש תאריך סופי לגאולה (היובל) ואם לא "יחישנה", על ידי זכות השיבה או הייסורים, אז תהיה הגאולה "בעיתה".

 

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימי תהיה גאולתו

  • ואיש= ה'
  • כי ימכור בית מושב= ה' החליט להחריב את בית המקדש (בית מושבו)
  • עיר חומה=ירושלים
  • והייתה גאולתו= המכירה הזאת היא בעצם לטובה! היא תאפשר הגאולה אחרי תיקון העם!

 

את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך(כה-לז)

  • כספך= את כיסופיך, תאוותיך
  • לא תיתן לו=אל תמסור ליצר שלך
  • בנשך= עד כדי שתהיה נשוך על ידו! כי אם תלך רק עם תאוותיך אתה עלול להינשך על ידם
  • ובמרבית לא תיתן אכלך= אל תוכל יותר מדי!!

 

עד שנת היובל..ויצא מעימך

מטרת הגלות היא להוציא ממנה את כל ניצוצות הקדושה.

ואם לא היו ישראל חוטאים , לא היו גולים, והניצוצות היו מגיעים אלהם בארץ בלי שילכו לחפש אותן!

בהר מי

בע"ה כב אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

בהר מי

 

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה

פשט הפסוק הזה נראה אומר שאנו נאכל את השביתה של הארץ!

אכן, הרמ"י מסביר שעם ישראל מיוחד משאר עמי הארץ ומחוקי הטבע הרגילים, בזה שהוא צריך ללמוד להציב מרחק, בינו לבין כל קניין או עניין לפני שהוא נהנה ממנו.

לפני שאדם מישראל אוכל, הוא צריך קודם כל לברך. כאילו האוכל הזה איננו שלו. ורק אחר כך הוא יכול ליהנות ממנו. הוא צריך ללמוד להפסיק לעבוד יום אחד בשבוע לפני שהוא מתחיל לעבוד. כדי שהוא  ידע לחיות בלי העבודה! כדי שהעבודה לא תהיה חלק אינטגראלי ממנו! כדי שהוא לא יהפוך לעבד העבודה.

כמו כן, הוא צריך להרפות מהקניין שלו על האדמה, על פירות העצים שלו, כדי לזכור, אחת לשבע שנים , שהארץ איננה קניינו. שהטבע איננו קנינו.

וכך לגבי כל נושא אחר. גם לגבי יחס אנוש. בין איש ואשתו יש "קידושין" כלומר, יהיה מרחק מסויים שיאפשר יחס הוגן ומעניין ביניהם. האישה היא לא חפץ שהבעל יכל להשתמש בו כרצונו ובכל רגע.

השביתה והצמצום, יתנו הזדמנות, בסופו של דבר, להציב מרחק בין האדם והקניין שלו, כדי לאפשר לו יחס בעל משמעות ויכולת, בשלב שני, ליהנות בקדושה מהקניין.

כלומר, האדם אומר קודם כל:" זה לא שלי". ורק אחר כך הוא יכול להגיד שזה שלו! צמצום לצורך התפשטות.

כך שכל מה שהאדם מישראל יאכל, יעבור, לפני כן, תהליך של שביתה וצמצום! רק אז הוא יאכל לבריאות!

 

השביתה בנפש בעולם ובשנה

בפרשה שלנו , אותו העניין שפתחנו לעיל מופיע בשלושת המימדים החשובים: הזמן, המרחב והאדם עצמו:

  1. השביתה במרחב:

היא כמובן השמיטה והיובל. להרגיש שאין לי בעלות בלתי תלויה במרחב. השדה , האדמה, אינם רכושי. הם "רכוש הבורא" כלומר, אני לא יכול להגדיר את עצמי כ"בעל קרקע". אני אדם שיש לו יחס עם הבורא שנתן לי , בינתיים, ובתנאים מסוימים (של שמירת מצוות, של מוסריות כלפי האדם האחר..), היתר להשתמש בטבע.

כשאני אקנה קרקע, אני צריך לדעת שאני לא קונה אותה לנצח אלא קונה אותה עד ליובל!

בפרשת "בחוקותי", העניין הזה יהיה עוד יותר מובלט על ידי האיום שהארץ "תקיא" את יושביה במידה והם לא התנהגו יפה. כלפי האל, כלפי בני האדם האחרים, וכלפיה עצמה!

זה, כנראה, מה שעושה את ארץ ישראל "קדושה": היא מאלצת את יושביה (עם ישראל) להתנהג יפה אם רוצים להמשיך לגור בה! אני לא יכול להגיד "זו ארצי, יהיה מה שיהיה"! לא, זה תלוי ביחס שלך איליה והיחס שלך כלפי המוסריות הכללית והאלוהית!! הקדושה יוצרת מרחק! והמרחק יוצר יחס מחייב ובעל משמעות!

  1. השביתה בזמן:

יש לנו, כמובן , את הדוגמא של הפסקת העבודה בשבת. קדושת השבת מלמדת אותנו לא להיות שבויים בזמן.ללמוד לקחת מרחק עם כל ההתעסקות במשך הזמן.

אבל הפרשה שלנו מדבר על נושא אחר שבו לומדים שאסור להשתלט על הזמן: איסור הלווה בריבית!!

הרמ"י מסביר שהמצווה הזאת מלמדת אותי "לא למכור את הזמן"!! אם אני מלווה סכום כסף וגובה עבור הזמן שעובר, ריבית, מדובר על "מחיר הזמן". וזה אסור ! אסור שאני אגבה את מחיר הזמן שעובר מהאדם השני!

  1. השביתה בנפש:

מדובר על איסור שעבוד בני אדם באופן גורף. ביובל יש שחרור העבדים כדי ללמוד שאפילו אם אני קונה את השירותים של אדם אחר, זה יהיה לזמן מוגבל. עד היובל!

 

לא תונו איש את עמיתו

יש מצוות אהבת הרע. זה מחייב אותי, לדעת הרמ"י, לבקש רחמים עבור השני.

מזה, הוא לומד שאסור לקטרג אחר השני. (לא מדובר על אדם שגרם לי נזק, אלא בסתם אדם ) כשאני "מקטרג", אני מבקש שמידת הדין תדון אותו!

אפילו אם הוא עושה מעשה לא טוב. אפילו הוא אם הוא עובר עבירה: יש מאוד להיזהר מלהוכיח אותו!!

אבל מצד שני יש מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" שמחייבת אותי להגיב ולהראות לו את טעותו.

הרמ"י מגביל מצווה זו שלושה תנאים:

  1. אני צריך להוכיח את האחר רק אם אני בטוח שזה יהיה מקובל על ידו ושזה יהיה אפקטיבי. הוא אכן ילמד מזה ויחזור למוטב. אם לא, אז עדיף לא להגיב
  2. אני יכול להוכיח אותו רק אם אני הגעתי לאותו המצב שהוא הגיע אליו (כמעט בלתי אפשרי) ויודע שעבורו הדבר אסור (מה שלא בטוח בכלל כי "הרבה דברים אסורים לאדם מסוים ומותרים לאדם אחר"!)
  3. והתנאי החשוב מכולם הוא שאני אהיה בטוח שאני לא משתמש בתוכחה או בקיטרוג כדי להשפיל את השני ולרומם את עצמי! כדי "לזכך את עצמי"! כי זה יוכיח לי שאני יודע מה טוב, שאני עושה רק טוב! אני גדול מחברי! הוא לא יודע והוא לא מתנהג טוב! כל אלה נטיות פסולות שהאדם , ו"בעיקר הגדולים שבהם", צריכים להיזהר מאוד. זו תהיה אונאה אם אני אשתמש כביכול בצדקות שלי כדי להשפיל את השני , אפילו רק בעיניו או רק בעיני!!

 

לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה.

פסוק זה נראה פשוט: איסור כל מני עבודה זרה.

אנו יכולים לקרוא , לכתחילה, את הפסוק הזה בשקט. אנו איננו עובדי עבודה זרה!

את הפסוק הזה, נדמה לנו, אנו בטח מקיימים!

אבל הרמ"י מסביר לנו שאת הדברים האלה אנו צריכים להיזהר בכל רגע כי אפילו הגדולים בישראל יכולים לחטוא בהם! וכך הוא מסביר כל דבר:

  • אלילים= מלשון "אל" עם פתח. "לא" כלומר, כלו דבר שמביא לשלילת החיים, האופטימיות. שהוא נגן זרם החיים.
  • פסל= גוון: כלומר אסור לתייג שום דבר ולתת לו גוון אחד בלבד. לכל דבר, לכל עניין, לכל בן אדם, יש הרבה פנים, הרבה גוונים. אסור להסתכל על אדם, או כל דבר או עניין ב"גוון " אחד. זו עשיית פסל! כמוש לפסל יש צורה אחת לא משתנה ומקובעת.
  • מצבה=עקשנות: אסור שהאדם יהיה מקובע בעמדה בלי אפשרות להשתנות במידת הצורך.
  • אבן משכית=:אסור לבטל את הדעת, אפילו לשם שמים! ייתכן שדמויות מיוחדות כמו האבות, משה ,אהרון או יהושוע "נפלו על פניהם" אבל זה לא מומלץ עבור שאר בני האדם!! הנה ציתות מדויק מאת הרמ"י: "אבן משכית הוא שהאדם יעזוב את דעתו ושכלו, וימסור נפשו לדבר ה'".."אין צריך האדם למסור נפשו רק על שלושת העברות (גילוי עריות , שפיכות דמים ועבודה זרה) ורק בבית המקדש, שם יוכל האדם לעזוב את דעתו" ,"כי ה' אוהב חיים." זאת אומרת, שה' איננו חפץ בבני אדם "רובוטים" . הוא מעוניין שהאדם יהיה בעל רצון, בעל דעה וייקח על עצמו אחריות למעשיו והיה "עומד" ולא שרוע על האדמה או על אבן מסכית כשידיו ורגליו מוטלות  ומפוסקות. האדם צריך לעבוד את ה' בעמידה!!

 

השמיטה והיובל

השמיטה היא מידת : "שלי שלך"

היובל היא מידת: "שלך שלך"!

בהר שמ

13-05-09

מישל בן שושן

 

בהר שם

 

 

 

שמיטה ויובל(שלז)

 

השמיטה והיובל הם שני צדדים הפוכים של מטבע אחד:

  1. הם שני ה"ה" בשם ה'
  2. שמיטה היא כנסת ישראל,( והיובל הוא הבינה) המשתוקקת להידבק לה' ("מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" -)  לכן כתוב "ושבת הארץ שבת לה'" ויש בה שמיטת כספים כי "כסף" הוא מלשון "נכסוף נכספתי" אהבה, תשוקה, רצון עז, חום. ומוכנה להפסיק כל עבודה כדי להידבק לה'.
  3. אבל השכל הוא בחינה אחרת: המוח, הקור של השכל. אבל יש לו אפשרות מהצד שלו להגיע גם הוא לרצון ה': כשהוא "מאיר". יש לשכל כוח לבצע מהפך אצל האדם כדי שימשך אחרי רצון ה'.  כשמדברים על "אור" זו המעלה שמגיע אליה השכל ומשם יכול לבצע מהפך בדומה למה שהלב יכול לבצע באופן אחר לגמרי. אבל כאן, אין התלהבות, אין רגש, "כסף" (אין שמיטת כספים ביובל!)
  4. השמיטה היא פעולה ממטה כלפי מעלה. האדם משתוקק להידבק למעלה. בעוד שהיובל הוא מלמעלה למטה: אורות עליונים נפתחים לאדם ומאירים את שכלו להתקרב אל ה'. העבדים, אחרי שש שנים (הדומים לשמיטה) "נשלחים" על ידי האדון. אקטיבית יש פעולה מהאדם. אבל ביובל, העבד "יוצא" כאילו מאיליו, מצו עליון, לא מיוזמת האדון!
  5. שמיטה ויובל הם כמו פסח ושבועות: פסח הוא מלמטה למעלה: ישראל צעקו בצר להם, נקשרו בעבותות של אהבה והתלהבות ביציאה, ב"עליה" ממצרים (האדם עולה) וממשיכים לעלות עד שבועות. אבל בשבועות התהליך הוא הפוך: מלמעלה כלפי מטה. ה' יורד על הר סיני. כי אחרי 50 יום, ישראל, על ידי התשוקה , נעשים כלי שיכול לקבל מה שנותנים מן השמים! ההארה האלוהית. אורייתא. התורה, האור השכלי!
  6. לע"ד: למה נקרא החג "שבועות"? כי כל העבודה היא ההכנה להיות כלי, העבודה במשך השבועות והשבועות עצמן. מהרגע שאנו כלי, מייד השפע זורם. אין תהליך ארוך של ירידת השפע, להיפך: כל העבודה היא רק ההכנה לקבל ואין עבודה של הנותן לתת! לכן, למרות שביום שבועות, מקבלים, נקרא החג על שם ההכנה למוכנות לקבל שהם השבועות.

 

 

 

 

 

 

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?- וציוותי ..את הברכה…(שמג)

 

 

יש שתי ברכות, שתי דרכים להורדת השפע אל האדם:

  1. בתמימות, כשהאדם מתנהג בתמימות, ביטחון, אמונה.. ואז הברכה היא אין סופית, והיא יכולה להתרבות מעמה כל הזמן. זה המצב הרצוי שהתורה מדברת עליו מההתחלה.
  2. אבל יש מצב שני, שבו לאדם יש פחדים, ספקות, חוסר אמונה, חוסר ביטחון, קטנוניות החשבונות והתחזיות. השכל ההגיוני משתלט ומעמיד אותו מול המציאות ומפסיקה את התמימות שלו. אז, יש לה' מערכת גיבוי נוספת: בכל זאת הברכה תבוא, אבל זה יהיה דרך הציווי של ה', צריך התערבות מיוחדת של ה', אולי זה יהיה עכשיו תלוי גם בזכויות של האדם, כמות ואיכות העבודה.. ברכה מסוג ב' ! והפסוק הזה מדבר על האפשרות השנייה הזאת.
  3. כל השאלה היא איך האדם מתייצב מול החיים? בתמימות או בחשבון? ולפי מצב נפשו הוא מקבל את השפע בצורה אין סופית וטבעית או בחשבון. לפי מצב פתיחת הדלתות שלו, האדם יקבל .

בדרך כלל  האדם מורכב משתי התפיסות המנוגדות האלה גם יחד, והתורה כנראה דוחפת יותר תמימות לתוך הנהגת האדם, בלי לשכוח שהדרך השניה היא גם רצויה והכרחית!

בעצם, השמיטה היא באה כדי לבחון וכדי לחנך אותנו איך להיתנהג בכל השנים הרגילות:להחדיר אמונה, תמימות , קדושה , מרחק ביחסנו לארץ , לפירותיה ולבני האדם. ללא המרחק הזה, הקשר "מת" מאיליו. לכן חייבים להפיח בקשר "תמימות".

 

 

 

  • רבי בונם מפשיסחה אומר ש"כל עני צריך לתת את הדין על זה שהוא עני" !! בעצם, השם משמואל מסביר שמדובר על האדם בכלל: כל אדם עני במובן זה או אחר, האדם חסר. השאלה היא מה עושה האדם מול החוסר? בדרך כלל האדם "מתלונן" על מצבו. "מגיע לו". רבי בונם הופך את המצב ופונה לאדם : אתה צריך לעבוד! לעבוד על עצמך כדי לדעת איך לפתוח את הדלתות של נפשך. השפע הוא נתון לך, אתה צריך לדעת לקבל אותו! זה כמובן לא יפתור את כל הבעיות, זה לא יהפוך עני לעשיר מיד! אבל זה מוסר השכל חשוב מאוד , שהאדם יהפוך את התלונות כלפי העולם החיצון ויתחיל לפתוח את עצמו לשפע העולם!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חוסר שמיטה גורם לגלות(שמז)

עניין השמיטה היא לא העבודה במשך שנת השמיטה בלבד! אלה היא הקניית ערכים מסויימים של הסתכלות נכונה על נושא ה"קניין" , קניין הארץ, קניין הפירות, היחס של האדם בינו לבין קנייניו, בינו לבין הארץ, בינו לבין זולתו, וזאת במשך כל ימות ששת השנים:

אין הקניין שייך לי אלא אם אני מוותר עליו!

אם אני קונה דבר בהרגשה שזה שלי לעולמי עד, שאין שום דבר שאני צריך לעשות או לחשוב בקשר לדבר הזה שהוא "שלי" , אז הקשר שלי עם הדבר הזה מתבטל והדבר כבר לו שייך לי!!

רק המרווח ביני לבין הקניין "מקנה" אותו אלי!

זה עניין הקדושה, המרחק, המרחב תמרון ביני לבין העולם. בתוך המרחק הזה יכול להיווצר קשר פורה. בין שני בני זוג, החלק הלא ידוע, היכולת להפתיע, הסודות, כושר החידוש אלה הם הערובה שהקשר יכול להיות פורה. זו הקדושה בזוגיות.

כמו כן, בין העם והארץ, צריכה להיות קדושה: מרחק מסויים: הרגשה שאני צריך לזכות בה כל רגע ושהיא לא "נקנית" לי לעולם ללא מאמץ.

לכן, חוסר שמיטה, זאת אומרת, חוסר פתיחות כלפיה , חוסר מרחק ביני לבינה, מבטל את הקשר שלי איתה ואז הגלות היא תוצאה טבעית מחוסר הקשר בעל משמעות עי ישיבה בארץ ישראל דורשת כל הזמן משמעות וקדושה. לכן היא "ארץ הקודש".

הגלות היא לא עונש אלה תוצאה מחוסר קשר נכון.

 

 

 

הקשר עם הארץ(שמח)

רבי שמעון בר יוחאי אומר שבשלושה דברים ישראל " מאסו" בימי ירובעם.

לכן , רק בהקניית שלושה דברים אלה בחזרה, כשהם "יבקשו"  הם יוכלו לשוב אליה:

  1. מלכות שמים—-בשכל
  2. מלכות בית דוד—בגוף
  3. בבית המקדש—-בנפש

"מאסו" אמר רבי שמעול בר יוחאי . ולא "מרדו". הווה אומר שהבעיה הייתה בחוסר חשק בדברים האלה. יכול להיות שהם "קיימו" את הדברים האלה אבל עשו זאת, ללא חשק, ללא התלהבות, ללא התחדשות. הם עשו אותם "כדי לצאת ידי חובה" , כמצוות אנשים מלומדה"!

"ואין הם נגאלין אלא עד ש"יבקשו" (ברצון וחשק)

חשק בגוף, בנפש וגם בשכל.!!

 

בהר לעד

16-05-08

מישל בן שושן

 

בהר העד

בהר סיני (כה-א)

כל הדברים נאמרו למשה בהר סיני. אבל לא נאמרו כולם לבני ישראל מייד. אלה, כל דבר, בהקשר ההזדמנויות השונות במדבר, נאמרו לישראל אחד אחד, בציווי ה' למשה באוהל מועד.

אבל פרשת "בהר " ו"בחוקותי" נאמרו לבני ישראל ,מייד, בהר סיני, ולא חיקה משה לקבל האישור באוהל מועד כשאר כל ספר ויקרא למשל.

לע"ד: עכשיו נשאלת השאלה: למה השמיטה והיובל נתנו לישראל בהר סיני, למרות שמצוות אלו קשורות לארץ ישראל ועדיין לא הגיעו לשם!

למדתי ב"בית גנזי" שהמצב האידיאלי של זיווג בין ישראל לבורא העולם בהר סיני הוא זה שבני ישראל צריכים לחוות בשנת השמיטה והיובל. בעצם השמיטה והיובל, מנסים לשחזר את המצב הראשוני של הבריאה , או של קירבה אינטימית עם הבורא, וזאת, דרך החיים הגשמיים בארץ ישראל.

 

שבת לה'

אחרי שכתוב "ושבתה הארץ", יכולים לטעות ולחשוב שלארץ יש כוח מטגי או אלהי. שעושים זאת עבור הארץ. ויש נטיות אקולוגיות או מיסטיות שמגזימים עד "עבודת האדמה" כעבודה זרה ממש.

המטרה היא כאן לא הארץ, המטרה היא עבודת הבורא!, היחס של האדם אל הארץ, אל הזולת, אל הבורא.

הנציב מכיר טוב את ה"מנוחה " של הקרקע שהייתה כבר בשימוש על ידי החקלאים הגוים בזמנו. הJACHERE למשל, וכול מיני שיקולים חקלאיים. כאן, לא מדובר על מנוחת הארץ לצורך חקלאי אלא לצורך גבוה יותר: שבת לה'!

 

שבת שבתון יהיה לארץ(כה-ד)

כל מקום שכתוב "שבתון" מדובר על "מיעוט תוספת". אם יש תוספת שבת למשל, "שבתון" ימעט התוספת הזו. וכאן , מדובר על ביטול תוספת זמן לשנת השמיטה .

 

שנת שבתון יהיה לארץ (כה-ה)

כאן, ה"שבתון" הנוסף מצביע על מיעוט אופן השביתה בשמיטה. למשל, ביום טוב, "שבתון" נוסף הצביע על מיעוט איסורי שביתה ביום טוב והיתר מלאכות לצורך אוכל נפש.כאן, רק קצירה, בצירה זריעה וזמירה אסורים מדאוריתא. וכל שאר המלאכות מותרות מתוקף "שבתון".

 

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה(כה-ו)

לע"ד:עיקר השמיטה כתובה במילה הזאת: "לאוכלה" מצווה לאכול פירות שביעית! ולא , כמו שהיום מבינים (אחרי עיוות משמעות הפסוקים) שאסור לאכול פירות שביעית!!! ההיפך הגמור הוא הנכון!

לאכלה ולא לסחורה, ולא לרפואה…המטרה העיקרית של השמיטה היא שהאדם יחזור ליחס טבעי וראשוני עם הבריאה : הארץ ופירותיה. הוא צריך לראות הפירות כפירות שטוב לאוכלם. ולא כמוצרים כלכליים ,או רפואיים או קוסמטיים..

אסור שהפרי יהיה סיבה למעמדים סוציולוגים, עשיר-עני, …

בעצם השמיטה מחזירה את האדם ליחס אקולוגי בריא אל הטבע ואל הפירות. כמו שהשבת מאפסת את היחסים החברתיים והכלכליים והעבדות של האדם כלפי מוסג העבודה.

אם נסכם עד כאן: שתי המטרות הראשונות של השמיטה הן:

1 יחס אקולוגי אל האדמה

2 יחס אקולוגי אל מעשה האכילה ופירות הארץ

הנציב מוסיף סיבה שלישית לשמיטה:

3 היחס החברתי: ביטול המעמדות ביחס לבעלות על הקרקע מבחינת פירות הארץ. והוא לומד זאת מהמילה "לכם": כולכם שווים מול פירות הארץ.

 

וקראתם דרור בארץ(כה-י)

ביובל, כולם חוזרים לביתם המקוריים. אפילו החיילים ואפילו אנשי הצבא השכירים! כולם משוחררים.

 

יובל היא (כה-י)

המילה "יובל" באה מ"הובלה". בשנת היובל, כולם זזים! כולם חוזרים לאחוזתם ויש המון עבודה ל"מובילים".

 

תשובו(כה-י)

חייבים לחזור לאחוזה המקורית. זו מצווה.

וגם החזרה אל חיק המשפחה שעזבנו במשך השנים וההתרחקות רצויה. (רק רצוייה ולא חובה) כדי לתקן העניינים הקשורים לבני המשפחה.

 

תשובו איש אל אחוזתו(כה-יג)

ולא כתוב כאן, שישובו אל משפחתם, כמו שכתוב בפסוק י' כי החזרה לחיק המשפחה היא אומנם רצויה אבל לא חובה (כנראה שהתורה לא יכולה לאלץ המהלך הכל כך קשה הזה !!)

 

ועשיתם את חקותי (כה-יח)

  • "ועשיתם את חקותי"= לעיין ולחקור את הכללים הגדולים של התורה
  • "משפטי תשמרו"= המשפטים הם תוצאות הכללים שהם החוקים. וציריכים לשמור התוצאות האלה, לכבד אותם. (זאת ה"מסורת")
  • "ועשיתם אותם" = תעשו חדשים!!!!!

לכן יש בפסוק שלושה חלקים: ללמוד הכללים העיקריים של התורה , ללמוד מזה המצוות שהמסורת שומרת , והשלב השלישי, שבכל דור ודור, יש לחדש ,לפי הכללים  העיקריים , דברים חדשים.: כך אנו "נעשה" מצוות! וזה משמעות פשוטה של "ועשיתם אותם" +תעשו בעצמכם מצוות, לפי הכללים (חוקים) ובלי לשלול המצוות הקיימים במסורת (שמירת משפטי). ודווקא חקירות כאלה וחידושים מרעננים אלה, יוכלו להתבצע בשנת היובל!! ומי יעסוק בהגנה על המולדת?..

 

 

 

וישבתם על הארץ לבטח

יש הבטחה מן השמים שלא נצטרך לא למלחמות ולא לגניבות!

ועיקר ביטחון ושולם הארץ בא משמירת שמיטות ויובלות!

 

וכי תאמרו(כה-כ)

היינו חושבים שהתורה מדברת רק לאנשים מאוד אצילים , בעלי אמונה גדולה, בעלי אמונה נשגבה! לא כן הדבר, התורה מדברת לכל אדם מישראל, והיא לוקחת בחשבון שאלות וספקות טבעיים של אדם פשוט שדואג על המחר! "מה אני אוכל בשנה הבאה" היא שאלה לגיטימית והתורה עונה שהשגחת ה' תטפל בזה באופן מעשי ויהיה יבול משולש בשנה השישית.

 

והארץ לא תימכר לצמיתות (כה-כג)

הארץ שייכת לה' ולא לנו, ואיננו רשאים למכור אותה לגויים!!!

ואם כל ישראל יושבים על אדמתם, וגוי אחד קנה חלקת אדמה, מצווה לקנות אותה ממנו כדי שלא יעבוד את האדמה בשנת שמיטה!!

(וזה מהווה עיקר בעיית "היתר המכירה", שיש בעדו שיקולים אחרים לא פחות חשובים). אבל כשכל הארץ בידי הגויים, אין מצווה כזאת!!

 

והשיגה ידו(כה-כו)

אדם שיש לו גואל (משהוא שישלם עבורו לגוי שקנה אותו, כדי לשחררו), אז יכול לחשוב שהוא לא יעשה מאמצים כדי לפרנס את עצמו, אלה ימכטר עצמו לגוי כעבד ויתלה בגואלים שלו, שיש עליהם מצווה לדאוג לו!!

התורה רוצה למנוע מצב זה. היא מצווה לגאול רק אנשים שלא חשבו כך לכתחילה ולא מכרו את עצמם אלא מחוסר ברירה מוחלט אחרי שעשו הכל כדי לא להגיע למצב זה.

 

וחי עמך(כה-לו)

לפעמים "חי" משמעו חיים ולא מוות. אבל כאן, "חי" משמעותו יותר גבוה, מדובר על חיים טובים. מצווה להלוות כסף ללא ריבית, לא רק כדי שהשני לא ימות, אלא אפילו כדי שיהיה לו טוב, שיחיה טוב,לא פחות ממך ("עמך").

 

הוא ובניו עמו(כה-מא)

שחרור העבד, חייבת להיות עם הילדים שלו . כי יכול להיות שהאדון, יפתה את הילדים שרגילים בביתו ורגילים להחשיב אותו כבעל הבית אמיתי ולא אביהם שהיה עבד, והוא יגרום לילדים לרצות להישאר איתו. לא, האדון חייב לעשות הכל כדי שהילדים ילכו עם ההורים שלהים ולא שיפתה אותם להישאר איתו!

 

ובאחיכם לא תרדה בו בפרך(כה-מו)

מה היא עבודת פרך?: חייב האדון לתת לעבד העברי תקווה שעוד מעט יצא. עבודת פרך היא כשהאדון שולל מהעבד כל תקווה להשתחרר. זו גם עבדות הגוף וגם עבדות הנפש!

 

 

 

ומך אחיך עימך(כה-מז)

הקדמה:

כל בריאה שהיא עליונה מחברתה, כשהיא מאבדת עליונותה, היא חוזרת להיות נחותה מחברתה(ולא שווה לה)!

למשל, פרח, יש לו עליונות מעל אבן בזה שהיא יפה, צומחת, מריחה…כשהיא מפסיקה לחיות, היא פחות חשובה מהאבן.

אדם, גדול מהבהמה בזה שהוא חושב, מדבר, בעל מוסר. אם האדם מאבד את הערך המוסף שלו כלפי הבהמה, אז הוא יורד ממעלתו מתחת לבהמה!!ואז בהמה יותר טובה ממנו !

כך ישראל, מהרגע שהוא מאבד את סגולתו כישראלי ("צורת נפשו הישראלית"), הוא נחות מעובד עבודה זרה!

ולעניינו:

הפסוק מדבר על גוי שבא לגור על יד ישראלים. קרבתו אל הישראלי יכול להביא לו עושר ושגשוג ("וכי תשיג יד גר ותושב עמך"). וזאת, אולי בזכות קרבתו אלך, כשאתה מחזיק במידות הטובות שלך, והוא לומד מהמידות הטובות שלך.

אבל, אם ישראלי אחר, לא מחזיק במידות הטובות של יהודי, והוא מושחת מבחינה מוסרית, אז הוא ירד מטה עד שיימכר לגוי הזה כי הוא נחות ממנו עכשיו שאיבד את צורתו כישראלי! ("ומך אחיך עימו"). ונמכר לגר תושב.

(הפסוק הבא ילמד שבכל זאת יש לגאול אותו ממצב זה )

 

***לעניות דעתי:

מצוות השמיטה והיובל יתחילו להיות מצוות מדאורייתא מהרגע שרוב עם ישראל יהיה בארצו. (בינתיים השמיטה היא מדרבנן)

אם הסטטיסטיקות נכונות, עוד מעט זה יקרא!!!

אנו חייבים להתחיל לחשוב ברצינות על קיום שתי המצוות האלה כלשונם וכרוחם (ולא רק איך אנו יכולים להיות פטורים מהן מבחינה הלכתית גרידא!!")

אלא לא מצוות "קלות" לביצוע . הן כבדות משקל מכול בחינה שהיא.

הם יכולים להוות מנוף לאיחוד כוחות כל חלקי העם כשנלמד את האוצרות הרעיוניים והמעשיים שגנוזים בהם.

נדמה לי שהצלחת המהפך המחשבתי הדרוש לקיום מצוות אלה, יבוא דווקא מהעולם הלא דתי. עקרונות האקולוגיה, הסוציאליזם, השוויון החברתי, ….יכולים להיות רעיונות נשגבים שרוב העם ירצה באהבה לקיימם. המהפך הדרוש לא חייב להתבצע בבת אחת. אבל הוא דורש לימוד מעמיק וארוך.

השנה, שנת שמיטה , כבר פוספסה.

בואו נתחיל להתכונן לשמיטה הבאה

ההסטוריה , המצב החברתי, ואיחוד העם מסביב לרעיון משוטף וקדוש זה מאלץ אותנו להירתע למסימה זו.

הדתיים חייבים להוציא את ראשם הטמון בחול והלא דתיים חייבים לקבל על עצמם אחריות על לימוד התורה ולקיימן. רק מהן, לדעתי תבוא הישועה. והזמן קצר והמלאכה מרובה.

לא נשכח שמצוות אלה הם סיבת ומקור הימצאותנו על האדמה הזאת, כדברי הפסוקים שבפרשתנו ובפרשה הבאה בחוקותי!

 

 

 

 

 

 

 

אמור אה

בע"ה יא אייר התשע"ב

מישל בן שושן

אמור אה

 

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם:   מעדי ה'  , אשר תקראו אותם "מקראי קדש",  אלה הם מועדי!.(כג-ב)

 

  1. למה כתוב כמעט אותו הפסוק פסוק פעמיים: פעם אחת לפני מצוות השבת ופעם שנייה אחרי השבת ולפני

המועדים ?יש הבדל מהותי בין השבת ושאר המועדים: השבת נקבע על ידי בורא העולם פעם אחת ולתמיד. אבל המועדים תלויים בקביעת הסנהדרין האנושי בענייני ראש חודש או עיבור השנה. הפסוק הראשון "אלה מועדי .." כולל את השבת והפסוק השני לא כולל את השבת. כדי ללמד את ההבדל המהותי מצד אחד, אבל, מצד שני, כדי ללמד שלמרות ההבדל הזה, חשיבות המועדים לא פחותה מזו של השבת! גם השבת וגם המועדים הם מועדי ה'!

  1. למה כתוב פעמיים "תקראו אותם"? כי יש שתי רשימות של סיבות שעבורן הסנהדרין יכול לעבר שנה.

הרשימה הראשונה היא יותר "דתית": כמו עונות השנה (כי כתוב שפסח חייב לחול באביב), התקופה ופרות האילן. אבל יש עוד רשימה שאיננה דתית אלה "לאומית", כמו סיבות אקונומיות, פוליטיות, מדיניות,..(למשל "הדרכים עדיין לא מוכנים לקבל את עולי הרגל" או שלא היה להם זמן להכשיר את תנורי החג,..) או כל סיבה אחרת. שתי הרשימות שוות בחשיבותן!! כלומר, ה' נותן בידי האדם את הכוח להחליט על הפיכת ימי חול לימי קודש, על פי קריטריונים אנושיים מאוד. מצב העם חשוב לא פחות תנאי מזג האוויר או תקופת השנה כדי להשמיע על החלטות הסנהדרין בהקשר הזה.

  1. מה פירוש המילים "מקראי קודש"?(לע"ד): אם ישראל צריכים לקדש את יום המועד, למה לא לכתוב

"אשר תקראו אותם:"קדש"!? ולא "תקראו אותם :"מקראי קודש""!! כאילו המילה "תקראו" היא חלק מהשם שקוראים לאותו היום!! (זה דומה להורים שיקראו לבן שלהם "שמו ראובן" במקום "ראובן"! לעניות דעתי, "מקראי קודש" מדגיש את החשיבות שבני האדם הם אלה שקבעו קדושה זו! וה"מקרא" (כלומר העובדה שבני אנוש הם אלה שקובעים מתי יהיה קודש) נותן את כל תוקפו ל"קודש"!

  1. מה פירוש המילה "מועד"?(לע"ד): זו פגישה בזמן בין ישראל והבורא. כמו שהמשכן הוא מקום פגישה

במרחב, (והמשכן נקרא "אוהל מועד") כך הפגישה הזו יכולה להתרחש במימד הזמן. המועדים הם פגישות בין ה' והאדם. כדי שהפגישה תהיה באמת פגישה אמיתית בין שני רצונות, ה' קובע בעצמו את התאריך (למשל "15 בניסן) והאדם (הסנהדרין) קובע מתי יחול יום זה (יום בשבוע או חודש בשנה, על ידי העיבור וקביעת ראש חודש). וכדי ללמד את האדם מה הוא זמן קדוש, ה' קבע את קדושת הזמן הקבוע של השבת.

ה' מכריז בזאת, שכל החלטה שתיקבע על ידי הסנהדרין (עבור כל סיבה שהיא ואפילו אם היא טעות גמורה) תהיה מקובלת עליו למפגש הזה (בתנאי שזה יהיה בימים שנקבעו גם על ידו), וזאת, באותה החשיבות של השבת.

 

 

בחודש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערביים פסח לה'.

מה פירושו של "פסח לה'"?? הרי , אם נחשוב על המילים האלה, הם סותרים אחד את השני!: "פסח" פירושו שהמשחית לא הרג את הבכורות במצרים. זאת "טובה" לעם ישראל ולא "טובה" לה'! איך אפשר להבין את צמד המילים האלה "פסח לה'"?כאילו העובדה שה' הציל את ישראל, זה לא עבורם אלה עבורו עצמו! הא"ה נותן שני הסברים. ננסה להבין את העניין המשותף בעומק שני ההסברים האלה:

  1. ההסבר הראשון הוא פשוט: יש בקרבן הפסח שני חלקים: יש את הדם והחלבים שאסור לאכילה לבני האדם ומקריבים אותם על המזבח, "בין הערבים", כלומר בין מנחה לערבית ביום ה14 לחודש. זה החלק "לה'". כביכול, זה ה"מאכל" לה', זה החלק לטובתו!. ויש החלק השני של הקרבן, שנאכן בלילה של ה15 להנאת בני האדם . זה החלק "לכם"! כאילו החלק של הקרבן שבני האדם נהנים ממנו. לכן, הפסוק שלנו מצביע על החלק הראשון, שנקרב "בין הערבים" (הדם והחלב) והוא רק החלק של ה' ונקרא "פסח לה'"!
  2. ההסבר השני של הא"ה הוא גם פשוט: יש הבדל בין "פסח מצרים", שנקרב לטובת ישראל שרצו לצאת ממצרים (כי בלי קרבן זה היו מתים או נשארים במצרים). החלק הזה הוא החלק "לטובת ישראל". ויש החלק השני,שהוא, לכאורה לצורך ה' המצווה, בלבד, זה "פסח דורות" שאנו ממצווים לעשות כל שנה. אין לנו , לכאורה, שום הטבה מהעניין הזה כי אין עלינו שום איום קיומי אם נעשה הקרבן או לא! ואנו עושים אותו רק בגלל שה' ציווה עלינו! זה ה"פסח לה'"!!

ננסה עכשיו להוציא משני הפירושים המשמעות העמוקה: לע"ד, אין שום עניין לה' ל"אכול" דם וחלבים על המזבח! כמו שאין לו שום עניין בזה שאנו נקיים את "פסח דורות". כל העניין הוא לטובת ישראל. רק מה, ישראל אינם תמיד יכולים להעריך שזה לטובתם! , לכם, ה' לוקח על עצמו את סיבת העשייה ואומר לנו שנעשה זאת , כביכול "עבורו"! כמו שילד עושה את שיעורי הבית שלו כדי "לעשות טובה" למורה או להורה. והמורה וההורים לוקחים על עצמם את העניין כאילו זה "בשבילם". אבל בעצם, זה לטובת הילד עצמו , רק שהוא אינו יכול להיות תמיד מודע להטבה של העניין ברגע זה! אבל באמת, להורה או למורה, יש הטבה בזה שיהיה טוב לתלמיד או לילד! כי הוא אוהב אותו ורוצה בטובתו.

כך ה', מצווה לנו מצוות. אבל המצוות הן לטובת העושה אותן.(שכר מצווה מצווה!) ואם טוב לעושה אותן, אז טוב לבוראו כי הוא אוהב אותו ורוצה בטובתו!!

ועכשיו נבין את שני הפירושים: יש "כאילו" שני חלקים במצווה (כאן, הקרבן פסח, שהוא אב טיפוס לכל המצוות) חלק עבור האדם וחלק עבור המצווה. אבל מסתבר ששני החלקים האלה הם לא נפרדים אחד מהשני אלא תלוים אחד בשני. גם בפסח מצרים, לא רק ישראל נהנו מהיציאה אלא המוציא אותם גם נהנה. וכן בפסח דורות, לא רק ה' נהנה מעשיית קרבן פסח, אלא , בסופו של דבר ישראל מעמיקים את זהותו ואת משמעות תפקידם בעולם! הם יוצאים לחירות בכל שנה בעזרת פסח! וכן באכילת הקרבן , בין הדם, בין הבשר, ההנאה היא גם לאדם וגם לבורא שאוהב אותו!

דרך אגב, ייתכן שהאיום של ה"כרת" לכל מי שלא יאכל את הפסח , בא כדי לתת לאדם מישראל בכל דור את אותה ההרגשה של "פיקוח נפש" כמו ביציאת מצרים(מי שלא מקרבי הפסח ימות)!!

 

 

 

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה.(כג-טו)

  1. למה "שבע שבועות"?: ה' רצה להזדווג עם האומה הישראלית בהר סיני (המטרה בהר סיני היא לא מתן

תורה אלא הברית, כמו נישואים. התורה היא רק כתב האמנה, הכתובה, תוכן הברית, אבל הוא משני למעמד הר סיני). כדי להזדווג עם יוצאי מצרים שהיו טמאים, הוא מבקש מהם שיטהרו את עצמם על ידי "שבעה" טהורים. למה לא שבעה ימים? כי לא מדובר על פרטים אלא על "עם". לכן יש להעלות את המספר ל"שבע שבועות" של טהרה.

  1. למה "ממחרת השבת"? ולא לספור מהיום הראשון של היציאה? כי צריך ש49 הימים יהיו כולם

"טהורים". ביום הראשון של היציאה (ב15 בניסן) היו עדיין במצקת היום במצרים, ולכן יום זה איננו נחשב ליום טהור במניין שבעה (כפול שבעה) נקיים.

  1. יש כאן שתי הגדרות של הזמן לתחילת הספירה:
    1. או "ממחורת השבת", וזה נכון כבר במדבר, בגלות, יש להסתמך על החג עצמו.
    2. או "מיום הביאכם את עומר התנופה" זה יחול רק בארץ ישראל!

 

 

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך..(כג-כב)

למה להזכיר באמצע המועדים את עניין הפאה והלקט? כי היינו יכולים לחשוב שבזכות קצירת העומר, אנו פטורים משאר מצוות השדה. קא משמע לן!

 

 

 

אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותכם והקרבתם אשה לה'. (כג-כז)

  1. למה לתרגם "ועיניתם" בצום? כי הצום מאפשר לכל חלקי הגוף להתענות כי הדם הוא הנפש והצום מרעיב את הדם שנמצא בכל חלקי הגוף!
  2. יש שלוש מצוות לעשות באותו יום:
    1. מקרא קודש: כלומר לקדש את היום על ידי ברכת "המקדש את עמו ישראל ויום הכיפורים" שעושים באמצע העמידה בבית הכנסת.
    2. ועיניתם את נפשותיכם: שהוא הצום
    3. והקרבתם אשה לה': הקרבנות שעשו בבית המקדש באותו יום.
  3. אבל הא"ה מחדש: "יום כיפורים הוא": אפילו אם אתם לא עושים את שלושת המצוות הנאמרות אחר כך, היום הזה יישאר יום כיפורים!"כי יום כיפורים הוא"!! כלומר יש ליום הזה כוח שאיננו קשור למה שאתם תעשו בו!! אותו יום מכפר!! עיצומו של יום מכפר!! מה נפקא מנא?? הרי כל מי שלא צם, עובר בכרת!. הא"ה לא רוצה להפחית בחשיבות המצוות האלה, אלא הוא רוצה שנבין מה משמעות יום הכיפורים: כשנכנסים ביום כיפור, אנו צריכים להיות "פאסיביים", מוכנים לקבל. אין אנו "עושים את היום הזה" כמו שאנו עושים סוכות בבניית סוכות ולקיחת ארבע מינים. כאן, אנו נכנסים בתוך יום מיוחד שיש בו מאורע שהוא גדול מכל מה שאנו יכולים "לעשות"!

למשל, כשאנו נכנסים לתוך אולם גדול שיש בו אווירה מיוחדת (אולם ספורט – אולם ספריה ..) האווירה של האולם משפיעה עלינו בלי שאנו נעשה שום דבר. אנו רק צריכים להיות קשובים למה שקורה ולא יותר. ,כך הוא יום כיפור: יש בו כוח שאיננו תלוי במעשינו. עיצומו של יום מכפר.

 

 

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם.

למה אסור לעבוד ביום כיפור?? הפסוק עצמו נותן לנו את הטעם: "כי יום כיפורים הוא" זאת אומרת, זהו יום שמכפר על החטאים שלנו. מה שיש לנו לעשות , זה רק להיות קשובים. אבל כדי להיות קשובים, אין לעשות שום מלאכה בעצם היום הזה!! כמו שאסור לדבר בשעת ברכת כוהנים כדי לקבל את הברכה!

 

צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך למאור..(כד-ב)

למה חוזר הכתוב על מצוות המנורה שוב וכאן, אחרי החגים?? כי כל עניין החגים היה מסביב המספר שבע! השבת, שבעת יפי הפסח, שבעה שבועות, בחודש השביעי..והמנורה יש לה ..שבעה נרות!!

ולאותה סיבה באה מצוות לחם הפנים שהיה "שש המערכת" כלומר 12 הלחמים היו מונחים בשש קבוצות והשולחן עצמה מאחדת ששת המערכות, כמו שהנר המרכזי של המנורה מאחד את ששת הכנים היוצאים מצידיה, כמו שהשבת מאחד את ששת ימי השבוע , וכמו שיום העצרת מאחד את כל הימים שקדמו לו.

 

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (כד-י)

"ויצא" כמו "ויצא העגל הזה", כלומר ללא כוונה רעה תחילה. האישה הישראלית נאנסה על ידי המצרי ולא זנתה תחת בעלה. ומהאונס הזה "יצא" הבן המגדף הזה!

 

 

 

 

 

 

 

אמור לעד

07-05-08

מישל בן שושן

 

אמור העד

 

**אמור ואמרת (כא –א)(לעד)

  1. דבר =לשון קשה= זעזוע האדם כדי לנגוע בו בדברים.
  2. אמר= לשון רכה= ביאור הדברים, דיבור בשפת השומע, להיות רגיש למהלכי ליבו ולאישיותו כדי לעורר בו רגישות לנושא מסויים.

הדיבור הולך נגד רוחו של אדם

האמירה הולכת בכיוון רוחו של האדם.

לכהנים אסור לבוא במגע עם המיתה כדי להגן עליו בפני רגישות כלפי האדם. הכהן הוא זה שאמון על טיפול רגשי, אישי, פרטי של האדם. הוא חייב להיות מאוד קשוב ורגיש לכל אדם באשר הוא. ההתרחקות מהמיתה היא אחד הדינים של הכהן כדי להגן ברגישות שלו, שלו יבנה לעצמו מסך (כמו כל אדם שבא במגע עם המוות) ויישאר חשוף לבעיות של האדם.

לכן, משה צריך לבדר אל הכהנים כדי לעורר בהם הרגישות, ולתת להם כלים כדי שאף הם בעצמם, יחנכו את הילדים ואת משפחותיהם ברגישות הזאת. לכן הכתוב משתמש בפועל "אמור", ולא "דבר". ו"אמור ואמרת" מתאים לדיבור שמקנה כלים לשומע כדי שהוא בעצמו יחנך ברגישות צאצאיו לרגישות הזאת. זה פירוש "להזהיר גדולים על הקטנים".

 

**קדושים יהיו לאלוהיהם(כא-ו)

קדושת הכהנים, בגדיהם, פרישותיהם היתרה, היא מצווה אך ורק כדי שזו תעזור להגדלת יראת כבוד לה' ולקידוש שם שמים. אבל לא יותר! אל לכהנים להשתמש במעמדם או במלבושם או בפרישותם כדי להתגאות או לצבור כוח או הטבות או כל דבר אחר. בעל ה"הרחב דבר" (הנציב ) מציין שלכוהנים , מחוץ למקדש ומחוץ לתפקידם, היה אסור להתלבש בצורה שונה משאר בני האדם, כדי לא לנצל מעמדם לרעה!

לכן, על כל דבר, הכהן צריך לבחון אם מה שמבדיל אותו מן האחרים, עשויה להגדיל שם שמיים. אם לא, אז עדיף שלא יגלה פרישות זו!

לעד: נדמה לי שכך אנו חייבים להתנהג כשאנו לובשים כיפה או כל סימן יהודי (כלפי הגויים) או דתי (כלפי חילונים): זהירות יתירה והגדלת שם שמים. שלא נבוא ח"ו לידי חילול השם. לכן כתוב "קדושים יהיו ..לאלוהיהם" יש להם לתת חשבון לה' שמסתכל עליהם והוא זה שנתן להם מצוות הקדושה האלה למתרה מיוחדת ולא לצורכם האישי.

 

אשר יהיה בו מום(כא-יז)

כהן שיש בו מום קבוע:לא יעבוד ולא ילמד לעבוד

אבל אם המום הוא רגעי, הוא צריך להתחנך לעבודה כי יחזור לעבודה אחרי שהמום יעבור. וגם בזמן שמותר להקריב בזר בבמה, בעל מום ישראל לא יכול להקריב.

 

ונקדשתי בתוך בני ישראל(כב-לב)

מכאן שיהיו עשרה כדי להגיד דבר שבקדושה.

בארץ ישראל, מכיוון שהיהודים מפוזרים כל אחד בשדה שלו, (ועבודה בשדה היא ערך עליון!!!) אז לא מבקשים מהם להתאסף כדי להתפלל במניין שלוש פעמים ביום בחול!!! רק במועדים, שהם ממלה מתאספים אז כן זה זמן להתפלל במניין ולהגיד דברים שבקדושה!!

***אלה הם מועדי (כג-ב) לע"ד

מועדי ה'—אשר תקראו אותם מ"ק- אלי הם מועדי.

  • מועדי ה':יש לה' מועדים בשנה.
  • אשר תקראו אותם:אתם, מצדכם, תקבעו לפי חשבונותיכם המועדים
  • אלה הם מועדי:ואלה , אני אקבל כאילו הם אלה מועדי!

ה' מבטיח שמהרגע שישראל יוזמים, קובעים למטה מועדים, אז ה' מקבל אותם כמועדיו הוא!

וזה עניין חשוב מאין כמוהו לע"ד: אם ה' החליט שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל (מועדי ה'). אז היהודים עצמם, (אפילו חילונים!!!) חוזרים וקובעים עובדות היסטוריות . (תקראו אתם) . וה' סומך ידיו על הקביעה הזאת ואומר : זה בדיוק מועדי!! לזה התכוונתי, לזה ייחלתי!!

כמו שה' אומר לישראל לא לאכול חמץ ביציאה. ישראל אוכלים מצות "כי לא הספיק בצקם.." (ולא בגלל הציווי!) וה' שמח במפגש בין רצונו וכוונתו למעשה האדם הנכון. והסיבה ההיסטורית, של האדם (לא הספיק בצקם להחמיץ) היא זו שמובאת כסיבה עיקרית בהגדה!! אלה הם מצוותי!!!

 

אלה מועדי ה' (כג-ד)

מועדי ה' מ"ק- תקראו אותם.

כאן, הסדר הפוך: ה' הוא זה שמכריז על המקראי קודש. לפי הנציב, זה מצב עתידי (יום הדין) שכולם יראו ויבינו שה' הסכים עם בני ישראל על קביעתם את המועדים: הם כבר לא יישארו בגדר מועדי ה' אלה ה' בעצמו יקדש אותם וכולם יבינו זאת!

בשבת, ה' קידש אותו וביקש מאיתנו לקדש אותו

אבל בחגים, אנו מקדשים קודם והוא מקדש ומאשר.

 

חג המצות (כג-ו)

רק יום ראשון של פסח נקרא "חג המצות" ולא שאר הימים.

אבל בסוכות, כל שבעת הימים נקראים "סוכות".

יש כמה שמות לחגים. יש שם שנתן לו ה'. מכוח מצוות ה'. למשל, "חג המצות או חג הסכות. ויש שם טבעי לחג "חג האביב, חג האסיף…" והמפגש ביניהם עושי החג!!

 

וספרתם לכם(כג-טו)

ספירה היא בלב כמו כל ספירת זב, נידה או מצורע.

אבל כאן יש ריבוי מילים כי בסוף הפסוק כתוב :"תספרו". מכאן למדו חכמים שחייבים לספור בפה

 

יהיה לכם שבתון(כג-כד)

תקיעה= לאות שמחה

תרועה = כדי לעורר האדם ליראה ולחשבון נפש.

אין תקיעה ללא תרועה כי אסור לשמחה לסחוף את האדם למקומות לא רצויים. השמחה תהפוך לתוגה!

ואין תרועה ללא תקיעה כי אסור להיכנס לתוך עצבות או פחד (כמו במלחמה או בראש השנה). חייבים להוסיף תקיעה לאות ביטחון תקווה ואמונה.   בראש השנה העיקר הוא התרועה כדי לעורר האדם לחשבון נפש. לכן הוא יום תרועה.

"זכרון תרועה": על האדם, לקחת לו שעה ביום ראש השנה כדי שיתעורר בעצמו ויזכור עבור עצמו את משמעות התרועה של השופר ששמע או שישמע. לכן כתוב בר"ה :"יהיה לכם שבתון": לכם דווקא.

 

השביעי הזה(כג-כז)

למה "הזה"?

"הזה" מציין שמה שבא אחריו קשור למה שקדם:

אין חג סוכות ללא ראש השנה. רק אחרי שעברנו את שלבי ראש השנה ויום הכיפורים, בחודש המסוים הזה שעליו דברנו לגביהם, אז ורק אז תחוגו את חג הסוכות.

כך גם בפסח: רק אחרי שהקרבתם הפסח, אז, 15 לחודש "הזה", תוכלו להיכנס לחג המצות.

 

כי יום כיפורים (כג-כח)

זה הטעם של "ועיניתם את נפשותיכם"! יום מיוחד לכפרה הוא וטוב לצום בו כי התענית טובה לעניין הכפרה. ואם אין עינוי, אין כפרה ואז הנפש נכרתת ח"ו !

 

עצרת היא(כג-לו)

הנציב כותב שתכלית המועדים הוא שישראל יתאספו לירושלים להיראות בעזרה וללמוד מן הכהנים דברי חכמה ומוסר! וזה נעשה יותר בסוף החג, ביום האחרון שכבר כולם סיימו את הקרבנות והחובות שלהם, יש לישראל פנאי כדי להתאסף ל"עצרת"!

 

ומלבד מתנותיכם(כג-לח)

כשהיו מגיעים לבית המקדש לחגים, היו מביאים את כל ההתחייבויות שלהם מהשישה חודשים שעברו. נדבות, חטאות..

 

*כל האזרח (כג-מב)

היינו חושבים שסוכות היא חג עבור העשירים! שיש להם קרקע ותבואה ואסיף..לכן בא הכתוב והרחיב הצורך לגור בסוכות לכולם. לכל אזרח. שירגישו שאנו ארעיים בעולם

והעניים , שאין להם קרקע ותבואה אסופה מן השדה , ממה הם ישמחו? הם ישמחו מזה שבמדבר ה' דאג לישראל שהיו במצבם! וה' הוא המשגיח בעולם ושלא יתייאשו וישמחו!

ומלבד הביטחון שה' דואג לכל פרט, יש גם הביטחון הלאומי שה' דואג לכל העם כציבור וכאומה.

 

וידבר משה.. את מועדי ה' אל בני ישראל (כג-מד)

מכאן החובה לקרוא בכל מועד על ענייני המועד בתורה וגם ללמוד מענייני המועד שלושים יום לפני המועד. אלה לא דברים "ידועים". יש מצווה ללמוד מענייני המועד במועד. לכן משה בעצמו לימד אותם בכל מועד ומועד על ענייני המועדים.

 

*צו את ב"י(כד-ב)

למה שייכת מצוות הדלקת המנורה למשה? כי המנורה מסמלת עניין החידוש בתורה. משה היה המחדש העיקרי. (אהרון היה רק מלמד הדברים הידועים והמקובלים).   וסמוכה הדלקת המנורה למועדים: כי יש בכל מועד לחדש בו עניינים חדשים!!!

 

 

 

ולקחת סולת(מד-ה)

למה נסמכה כאן פרשת הבאת הלחמים? כי התלמידי חכמים המחדשים, צריכים חיזוק ותמיכה. יש לעודד ולטפח היצירה המקורית בכל דרך כי בטבעה היא חלשה ונתונה ללחצים!

 

ונוקב שם ..כגר כאזרח(כד-טז)

היינו חושבים שאמירת שם ה' במקדש על ידי הכהן עושה גדולות ונפלאות, אבל על ידי אדם פשוט, אמירת שם זה איננה חשובה! לא כן הדבר. שם ה' יכול להיות כלי נשגב לברכה אבל הוא גם יכול להיות מסוכן מאוד בשימוש מוטעה! וזה לא משנה מי משתמש בו. אפילו אזרח קטן או גר, צריך להיזהר בדברים הנשגבים. שם ה' הוא דבר נעלה ומסוכן גם יחד! והנוקב בשמו לרעה חייב מיתה!

 

שבר תחת שבר (כד-כ)

למה לקח הכתוב כמשל השן והעניין?

כי , כדי לאמוד הנזק שצריך לשלם, לוקחים הערך של עבד עם שן וערך עבד בלי שן ומעריכים ההפרש , זה המחיר של שן. ודרך לתת מכות בפנים של העבדים ולהפיל להם שניים או לעוור אותם במכות האלו.

 

וירגמו בו אבן(כד-כג)

בהתחלה כעסו עליו מאוד . אבל אחר כך, הם נרגעו וכשהוצא להורג על פי ה', זרקו עליו רק אבן אחת. לכן כתוב "אבן" ביחיד.

 

 

אמור נה

בע"ה ל ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אמור נה

 

הנושא המרכזי בסדרה: "הטהרה".

כוחות הטבע מובילים את האדם להתדרדר בתור בן אדם ולדיכאון.  אם דורשים מהאדם גם להיות חכם, גם להתבונן ולחשוב על מצבו, אז יש יותר סיכוי שיגיע לייאוש, במיוחד כשהוא יפגוש את המוות והסבל האנושי.

התדרדרות כזו, מסומלת על ידי הסיפור האחרון בפרשה: המקלל. הוא נולד מאמה יהודייה ואבא מצרי וזה גורם לו לבעיות בתוך החברה הישראלית. הוא מגיע לייאוש, לכעס. הוא יוצא מגדרו והוא "עוזב את הכל". הוא מביע את הייאוש שלו. הוא מקלל את השם.כלומר, הוא נותן לעצמו ללכת עם כוחות הטבע ופורק את העול.

 

כל הפרשה מנסה לתת אמצעים כדי לא להגיע למצב הזה!

 

התחלת הפרשה של המקלל מתחילה במילים "ויצא.." ויש סברה שאומרת שהוא יצא מהפרשה הקודמת שהיא פרשת הקרבת לחם הפנים והלבונה!! על מה מדובר?

 

הטהרה היא כלי כדי לשחות נגד זרם הייאוש והדיכאון.

אחד מהכלים של הטהרה הם :החושים וההנאה של החושים האנושיים. כמו הטעם והריח והאור.

מצוות הדלקת המנורה (האור) , לחם הפנים (עם טעם של טריות) והלבונה (חוש ריח הטוב) הם אלא שיכולים לפעמים להפיח אופטימיות, שמחת חיים. יש כאן סמל ל"טעם החיים".

המקלל עצב את הטעמים והריחות הנעימים. הוא פוגש את הרוע, האי צדק, והוא מקלל!

 

בהתחלת הפרשה, מגדירים בעצם את תפקיד הכהנים: הם אמורים להיות המנוע שמפיח תקווה ואופטימיות בעם ישראל. זה מאוד קשה. לכן יש להם הרבה מצוות מיוחדות. בניהן, האיסור להיטמא למתים:לא רוצים שהם יקלקלו את הרגישות שלהם. רוצים להגן עליהם מפני אכזריות המוות. ככל שיהיו במגע עם המוות, הם יצטרכו לפתח אמצעי הגנה שיכהו את האופטימיות שלהם. הם יהיו פחות אפקטיביים במלאכת העידוד והאופטימיות!

 

אחר כך, אוסרים לכהנים בעלי מומים לשרת. כי האופטימיות שהם משדרים יכולה להיות פגומה או חסרה.

כמו כן, הבהמות שנשחטות. כל מה שמתרחש במקדש חייב להפיח אופטימיות וטהרה.

נכון שזה לא משקף את ה"אמת". אבל כדי להתנגד לכוחות הטומאה (דיכאון ועצבות) יש לנקות באמצעים מיוחדים. כדי לשחות נגד הזרם של הטבע שמוביל למוות, יש לפתח אמצעים לא טבעיים!

 

נראה לי שגם החגים דורשים מהאנשים להתאסף במקום אחד שבו הם יוכלו לראות ולהיראות. שם , בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה לפחות, ימלאו את המצברים של אופטימיות ותקווה.

 

סוף הסדרה עם המנורה וקרבן לחם הפנים והלבונה :כבר הוסבר לעיל הקשר עם הטהרה. הטריות של הלחמים. המראה מעודד של ה"פנים" של האחר. הטעמים והריחות הנעימים, האור הדלוק כל הזמן, הם סמלים שעשויים להפיח רוח טובה באנשים.

 

הכהנים בני אהרון

למה מזכירים דווקא כאן שהכוהנים הם בני אהרון? הזוהר מסביר בפשטות: אהרון נבחר בזכות התכונה הטבעית שלו: להרבות שלום בין האנשים.

השלום הוא כיבוד השוני הקיים. מדידת משקל כל דבר ובחירת בדרך השלום בין הקצוות. זו לא בהכרח הדרך האמצעית. לפעמים, זה דורש עבודה רבה. אבל זה התנאי כדי לא לאבד את הצלם האלוהי (ראה למטה). הגוף והנשמה הם שני הפכים. המוות מראה בוודאות הניתוק הטבעי בין הגוף והנשמה. אהרון עובד הכיוון ההפוך: הוא מנסה להראות איך הפכים יכולים לחיות ביחד , אפילו בהצלחה רבה ופורייה.

לכן, אם הכהנים יהיו במגע עם המוות, הם יאבדו את התכונה הנדירה הזאת של עשיית שלום בין חלקים שונים בעולם. במיוחד בתוך האדם עצמו. לכן, מה שאוסר לכוהנים להיטמא למתים, זו התכונה שנדרשת מהם, התכונה שעבורה אהרון נבחר להיות ראש הכהנים: עשיית השלום בין החלקים השונים במציאות חיי האדם.

 

 

צלם אלוהים

ההגדרה של הנ"ה מעניינת מאוד:

האלוהים ברא את העולם. הוא ברא כל מני דברים הפוכים אחד מהשני! ה אלוהים, בתור בורא הכל, מצליח להשכין את כל ההפכים האלה בהרמוניה . הוא מכיל את כל הבריאה. הוא עושה שלום בין מלאך גבריאל ומידת הדין שלו והמלאך מיכאל בעל החסד. זו ההגדרה של "צלם אלוהים"!

כשהתורה מספרת שה' ברא את האדם "בצלם אלוהים", זאת אומרת שהבורא נתן לאדם את ההכרה שיש הרבה הפכים, הרבה דברים סותרים במציאות. הוא נתן לו את היכולת להתמודד עם הסתירות האלה. הוא מחייב אותו להתמודד איתן! זה מה שעושה האדם מיוחד בבריאה.

במידה והאדם מסרב להתמודד עם המורכבות של החיים, הוא "מאבד את הצלם שלו" הוא רואה את הדברים בחד גוון. הוא מאבד את ה"צל" של האדם. אדם שחי בלי צל, הוא אדם שחי באשליה שהכל ברור וכל הולך לכיוון אחד. אין לו ספקות, אין לו בעיות של מורכבות. או בלל שהוא מסרב לחשוב (וזה אסור). ו שהוא מסרב להתמודד עם אמיתת המורכבות והוא בוחר בראייה מסולפת של המציאות ואז הוא מאבד את הצלם!

כשהמרגלים מתארים את הענקים שגרים בארץ כנען, כולם מפחדים מהם. אבל יהושוע נותן את המפתח שיאפשר לנצח אותם: "סר צילם מעליהם". הם איבדו את הצלם האלוהי ! וזו החולשה האמיתית שלהם וזו נקודת החוזק שיכולה לזכות את היהודים לכבוש את הארץ!!

 

להשכין שלום: זה להתמודד עם המורכבות על ידי צלם האלוהי. לתת משקל ומקום לכל דבר. לקבל אחריות על ניתוח המציאות האישי. ולפעול כדי שהמורכבות הזאת תהיה פורייה.

 

להכיר שיש בעולם טוב ורע, חיים ומוות, יראה ואהבה….ולתת משקל לכל דבר, זה כבר לעשות שלום בעולם!!

אם האדם מגיע למסכנה שהחיים אינם שווים את המאמץ בגלל שהם מובילים למוות, אז הוא מבטל את חלק החלש אבל ההכרחי של האופטימיות שמנסה התורה להפיח באדם!! הוא מבטל את הצלם שבו.

הכהנים אמורים (ייתכן שבהיסטוריה הם לא הצליחו!) להיות אלה שמזכירים את דרך החיים.אבל כל איש ישראל (ואולי גם כל אדם באשר הוא) יכולים ללמוד מההלכות האלה עבור עצמו! יש חלק כהונה בכל אדם!

 

 

קרבן תודה:

מביאים אותו אחרי שעברנו ממצב אבוד להצלה. מי שעבר את שני המצבים ההפוכים האלה והוא שמח על כך, מביא קרבן תודה. הקרבן הזה , מביאים אותו עם מצה ועם חמץ. זה יוצא דופן כי בדרך כלל מביאים את כל המנחות מצה במקדש. החיבור בין המצה והחמץ מסמל את חיבור ההפכים.

אומרת הגמרא שמי שמשמח חתן וכלה "כאילו הקריב קרבן תודה". כי הוא עוזר לחיבור בין שני הפכים (איש ואישה) וגורם לשמחת החיבור הזה. בדיוק כמו מי שמביא הקורבן תודה. שמחה מחיבור הפכים.

 

ישנה הלכה מיוחדת נוספת  לקרבן התודה: הוא נאכל ליום אחד. כל השאר אסור וצריכים לשרוף אותו . למה?

כנראה שהחיבורים חייבים להתבצע במסגרת מסוימת. לא כל דבר יכול להתחבר!

יום אחד כולל כבר שני הפכים: לילה ויום. אבל אין לחבר בין יום למחרתו! לכל יום יש את "עבודת החיבור" משלו. אין לנסות לחבר הכל בכל רק לשם חיבור. גם הנישואין אינם חיבור לשם חיבור. לראיה, לא מערבבים שמחה בשמחה. והחתונה בין בני זוג אוסרת החיבור עם גבר אחר או אחות האישה הנשואה למשל. כל חיבור צריך להיעשות במסגרת מסוימת של פירוד!

לכן, הקרבן תודה שמסמל חיבור חייב להישאר ביום אחד ואין לחבר איתו יום אחר!! יש מסגרת מגבילה לחיבור כדי שיהיה בעל משמעות!

 

אמור שמ

06-05-09

מישל בן שושן

 

אמור שם

 

  1. התמימות(רצח)

למה לכהנים אסור להיטמא למתים?

 

בעקבות חטא עץ הדעת, האדם איבד את תמימותו.

זאת היתה כנראה התוצאה שנקראה בפי ה': ביום אכלך ממנו מות תמות:

אובדן התמימות היא המוות .

 

לפני החטא האדם היה תמים:

זה מצב אידיאלי, שכבר איננו קיים אחרי החטא. היום אנו לא תמימים.

אבל אנו זקוקים לתמימות כדי להתנגד לכוחות המוות:

כוחות המוות= הכוחות שמשכנעים אותנו שאין תועלת בחיים, אין תועלת ליזום, לחדש, לשמוח, לאהוב…כי בסוף הרי אנו מתים. הכוחות האלה צודקים! אין אמת יותר חזקה מהעובדה שאכן נמות.

ובכל זאת, אנו חיים, יש לנו מצווה לחיות. ואנו צריכים להתנגד לכוחות האלה. התמימות היא כוח עיקרי כדי ליזום, לאהוב, לשמוח, לשאוף, …

התינוק הוא תמים מאוד. לכן אולי כולם מתפעלים ממנו

לאט , לאט, הוא יאבד את תמימותו , הוא ידע את הטוב ואת הרע, את הערבוב בניהם, הוא יאבד את תמימותו והמוות יתחיל לפעול עליו.

לאכול מעץ הדעת טוב ורע, זה לרכוש את הצד הכבד, המשיק של האלוהים (לדעת, להבין, ..לתפוס את גודל הבעיות והאחריות של הסבל האנושי , לחיות בספקות…) אבל בלי לרכוש את הצדדים החיוביים שיש לאלוהים! האין סופיות, הראייה הכוללת בזמן ובמרחב, ..

לכן, הנחש צדק שהאכילה מהעץ תגרום לאדם להיות כאלוהים אבל רק כ-אלוהים ולא אלוהים ממש!

 

"תם"= היפוך אותיות "מת"

 

יעקב היה תם. הוא לא הבין למה יש לגנוב ברכות! לכן יעקב אבינו "לא מת". הוא הנחיל כוח התמימות לבניו. כך יוכלו להמשיך לחיות ולשרוד את ההסטוריה: בזכות התמימות, התקווה הבלתי נתפסת שיהיה טוב.

 

המדרש אומר שכשישראל קבלו את הלוחות הראשונים, קבלו את תמימותם המקורית ומתוך כך, הם שוחררו מתפיסת מלאך המוות! כאילו הם חזרו להיות כמו אדם הראשון לפני החטא. אבל חטא העגל קילקל את הכל. מצב התמימות המוחלת הוא לא אנושי! אבל להפיח תמימות בתוך החיים שלנו זה נחוץ מאוד! וזו תכלית מתן הלוחות השניות!

רק באחרית הימים, בסוף התיקונים האלה, נתגבר לגמרי מהמוות ונחזור להיות תמימים: זו תהיה תחיית המתים!

 

יש בתמימות כוח מרעננן. אמונה.

כוח של זרימת חיים ושמחה.

 

 

הטומאה היא מצב של הפסקת הזרימה: אטימת צינורות התמימות.

כמו המוות, שהיא אבי אבות הטומאה, היא מדכאת , היא סוגרת אופקים, היא משביתה את האדם מכוח החיים שבו.

להכריז על משהוא שהוא טמא, זה לעזור לו להבחין בזה ולתת לו הזדמנות לצאת מזה על ידי תהליך של טהרה: פתיחה מחדש של האופקים וזרימת החיים בעורקיו. בתמימות, באופטימיות, בשמחה.

 

תפקיד הכהן הוא דווקא לעזור לאדם לחיות יותר טוב. לתת לו תמיכה, עידוד, רענון. כמו מים על הפנים, לתת לו שמחת חיים .

לכן, מבקשים מהכוהן להתרחק ככל האפשר מהמוות, מהטומאה, מהאטימות, ולהיות אדם שיוצר תמימות כדי להעניק אותה לאחרים!

  • תקופת העומר היא תקופה של רענון התמימות!

שבע שבתות תמימות תהיינה!

 

 

לעניות דעתי בלבד:

נדמה לי, שכמו שעם ישראל לא הבין איך לעבוד בבית המקדש בצורה נכונה עד כדי כך שה' החליט להחריב אותו פעמיים,

כמו שעם ישראל לא ידע להתנהג בצורה נכונה עם ארץ ישראל עד שה' החליט להגלות אותו ממנה,

כך כל עניין הטומאה והטהרה, הפך לעבודה זרה למקור ולכוונותיה ולכן, ה' עשה כך שאין אנו עוסקים יותר בענייני טומאה במשך 200 שנה. וזאת מסיבה שכולנו "טמאי מתים". אבל עכשיו שכל הדברים חוזרים אלינו לאט הארץ, ירושלים,עם ישראל, אולי גם המקדש, נקווה שנדע לקבל על עצמנו את נושא הטומאה והטהרה בכוונותיה המקוריות הנכונות!

  • גם קריאת התורה צריכה להיות בתמימות!

לקרוא פסוק מחדש: כאילו הוא נכתב כרגע בשבילי. ללא כל הפרשנות שאנו מכירים בעל פה, ללא רש"י, ללא המדרשים. לקרוא בתמימות התורה! זה משיב את הנפש ממש!!

כשהתורה תמימה, אז היא משיבת נפש!!

 

התמימות זה החידוש, הרענון,

כמו טבילה במים חיים!!!

 

  1. למה כהנים בעלי מומים אינם רשאים לשרת במקדש?(דש)

וכן למה אסור להביא כקרבן בהמה בעלת מום?

 

ה' קרוב לכל אדם. הוא אפילו קרוב יותר ל"נשברי לב" ל"מדוכאי רוח"! הוא לא אלוהים של השלמים בלבד!

אלא: בית המקדש, העבודה בו, הקרבנות, הכהנים בבית המקדש, כל זה צריך להיות מקום שמושך את האדם לצד החיובי, המושלם, השמח, האוטופי, כדי לעזור לו להתגבר על קשייו!

הדרך הטובה ביותר לרפא חולה היא להראות לו אופטימיות, להבטיח לו עזרה, להבטיח לו שה"תרופה" 0אפילו אם אין בה כלום ממשי) תרפא אותו. השמחה גורמת לרפואה. חיוך על הפנים מוציא מן הדיכאון…

לכן, בבית המקדש מנסים לשדר שלמות, יופי, שמחה (הלויים שרים..) חיוביות. זו מעבדה של הקרנת שלמות ואושר כדי לעזור לכל מי שניגש אליו.הקרבנות נקראים גם "שלמים" שלמים כדי שהאדם יזדהה עם הצד השלם שבו ויוכל לשאוב מהצד החיובי הזה כוח להתמודד עם חולשותיו ובעיותיו. "תמימים יהיו לכם"! העבודה היא לשחזר התמימות באדם.

אמור נה

בע"ה ל ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אמור נה

 

הנושא המרכזי בסדרה: "הטהרה".

כוחות הטבע מובילים את האדם להתדרדר בתור בן אדם ולדיכאון.  אם דורשים מהאדם גם להיות חכם, גם להתבונן ולחשוב על מצבו, אז יש יותר סיכוי שיגיע לייאוש, במיוחד כשהוא יפגוש את המוות והסבל האנושי.

התדרדרות כזו, מסומלת על ידי הסיפור האחרון בפרשה: המקלל. הוא נולד מאמה יהודייה ואבא מצרי וזה גורם לו לבעיות בתוך החברה הישראלית. הוא מגיע לייאוש, לכעס. הוא יוצא מגדרו והוא "עוזב את הכל". הוא מביע את הייאוש שלו. הוא מקלל את השם.כלומר, הוא נותן לעצמו ללכת עם כוחות הטבע ופורק את העול.

 

כל הפרשה מנסה לתת אמצעים כדי לא להגיע למצב הזה!

 

התחלת הפרשה של המקלל מתחילה במילים "ויצא.." ויש סברה שאומרת שהוא יצא מהפרשה הקודמת שהיא פרשת הקרבת לחם הפנים והלבונה!! על מה מדובר?

 

הטהרה היא כלי כדי לשחות נגד זרם הייאוש והדיכאון.

אחד מהכלים של הטהרה הם :החושים וההנאה של החושים האנושיים. כמו הטעם והריח והאור.

מצוות הדלקת המנורה (האור) , לחם הפנים (עם טעם של טריות) והלבונה (חוש ריח הטוב) הם אלא שיכולים לפעמים להפיח אופטימיות, שמחת חיים. יש כאן סמל ל"טעם החיים".

המקלל עצב את הטעמים והריחות הנעימים. הוא פוגש את הרוע, האי צדק, והוא מקלל!

 

בהתחלת הפרשה, מגדירים בעצם את תפקיד הכהנים: הם אמורים להיות המנוע שמפיח תקווה ואופטימיות בעם ישראל. זה מאוד קשה. לכן יש להם הרבה מצוות מיוחדות. בניהן, האיסור להיטמא למתים:לא רוצים שהם יקלקלו את הרגישות שלהם. רוצים להגן עליהם מפני אכזריות המוות. ככל שיהיו במגע עם המוות, הם יצטרכו לפתח אמצעי הגנה שיכהו את האופטימיות שלהם. הם יהיו פחות אפקטיביים במלאכת העידוד והאופטימיות!

 

אחר כך, אוסרים לכהנים בעלי מומים לשרת. כי האופטימיות שהם משדרים יכולה להיות פגומה או חסרה.

כמו כן, הבהמות שנשחטות. כל מה שמתרחש במקדש חייב להפיח אופטימיות וטהרה.

נכון שזה לא משקף את ה"אמת". אבל כדי להתנגד לכוחות הטומאה (דיכאון ועצבות) יש לנקות באמצעים מיוחדים. כדי לשחות נגד הזרם של הטבע שמוביל למוות, יש לפתח אמצעים לא טבעיים!

 

נראה לי שגם החגים דורשים מהאנשים להתאסף במקום אחד שבו הם יוכלו לראות ולהיראות. שם , בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה לפחות, ימלאו את המצברים של אופטימיות ותקווה.

 

סוף הסדרה עם המנורה וקרבן לחם הפנים והלבונה :כבר הוסבר לעיל הקשר עם הטהרה. הטריות של הלחמים. המראה מעודד של ה"פנים" של האחר. הטעמים והריחות הנעימים, האור הדלוק כל הזמן, הם סמלים שעשויים להפיח רוח טובה באנשים.

 

הכהנים בני אהרון

למה מזכירים דווקא כאן שהכוהנים הם בני אהרון? הזוהר מסביר בפשטות: אהרון נבחר בזכות התכונה הטבעית שלו: להרבות שלום בין האנשים.

השלום הוא כיבוד השוני הקיים. מדידת משקל כל דבר ובחירת בדרך השלום בין הקצוות. זו לא בהכרח הדרך האמצעית. לפעמים, זה דורש עבודה רבה. אבל זה התנאי כדי לא לאבד את הצלם האלוהי (ראה למטה). הגוף והנשמה הם שני הפכים. המוות מראה בוודאות הניתוק הטבעי בין הגוף והנשמה. אהרון עובד הכיוון ההפוך: הוא מנסה להראות איך הפכים יכולים לחיות ביחד , אפילו בהצלחה רבה ופורייה.

לכן, אם הכהנים יהיו במגע עם המוות, הם יאבדו את התכונה הנדירה הזאת של עשיית שלום בין חלקים שונים בעולם. במיוחד בתוך האדם עצמו. לכן, מה שאוסר לכוהנים להיטמא למתים, זו התכונה שנדרשת מהם, התכונה שעבורה אהרון נבחר להיות ראש הכהנים: עשיית השלום בין החלקים השונים במציאות חיי האדם.

 

 

צלם אלוהים

ההגדרה של הנ"ה מעניינת מאוד:

האלוהים ברא את העולם. הוא ברא כל מני דברים הפוכים אחד מהשני! ה אלוהים, בתור בורא הכל, מצליח להשכין את כל ההפכים האלה בהרמוניה . הוא מכיל את כל הבריאה. הוא עושה שלום בין מלאך גבריאל ומידת הדין שלו והמלאך מיכאל בעל החסד. זו ההגדרה של "צלם אלוהים"!

כשהתורה מספרת שה' ברא את האדם "בצלם אלוהים", זאת אומרת שהבורא נתן לאדם את ההכרה שיש הרבה הפכים, הרבה דברים סותרים במציאות. הוא נתן לו את היכולת להתמודד עם הסתירות האלה. הוא מחייב אותו להתמודד איתן! זה מה שעושה האדם מיוחד בבריאה.

במידה והאדם מסרב להתמודד עם המורכבות של החיים, הוא "מאבד את הצלם שלו" הוא רואה את הדברים בחד גוון. הוא מאבד את ה"צל" של האדם. אדם שחי בלי צל, הוא אדם שחי באשליה שהכל ברור וכל הולך לכיוון אחד. אין לו ספקות, אין לו בעיות של מורכבות. או בלל שהוא מסרב לחשוב (וזה אסור). ו שהוא מסרב להתמודד עם אמיתת המורכבות והוא בוחר בראייה מסולפת של המציאות ואז הוא מאבד את הצלם!

כשהמרגלים מתארים את הענקים שגרים בארץ כנען, כולם מפחדים מהם. אבל יהושוע נותן את המפתח שיאפשר לנצח אותם: "סר צילם מעליהם". הם איבדו את הצלם האלוהי ! וזו החולשה האמיתית שלהם וזו נקודת החוזק שיכולה לזכות את היהודים לכבוש את הארץ!!

 

להשכין שלום: זה להתמודד עם המורכבות על ידי צלם האלוהי. לתת משקל ומקום לכל דבר. לקבל אחריות על ניתוח המציאות האישי. ולפעול כדי שהמורכבות הזאת תהיה פורייה.

 

להכיר שיש בעולם טוב ורע, חיים ומוות, יראה ואהבה….ולתת משקל לכל דבר, זה כבר לעשות שלום בעולם!!

אם האדם מגיע למסכנה שהחיים אינם שווים את המאמץ בגלל שהם מובילים למוות, אז הוא מבטל את חלק החלש אבל ההכרחי של האופטימיות שמנסה התורה להפיח באדם!! הוא מבטל את הצלם שבו.

הכהנים אמורים (ייתכן שבהיסטוריה הם לא הצליחו!) להיות אלה שמזכירים את דרך החיים.אבל כל איש ישראל (ואולי גם כל אדם באשר הוא) יכולים ללמוד מההלכות האלה עבור עצמו! יש חלק כהונה בכל אדם!

 

 

קרבן תודה:

מביאים אותו אחרי שעברנו ממצב אבוד להצלה. מי שעבר את שני המצבים ההפוכים האלה והוא שמח על כך, מביא קרבן תודה. הקרבן הזה , מביאים אותו עם מצה ועם חמץ. זה יוצא דופן כי בדרך כלל מביאים את כל המנחות מצה במקדש. החיבור בין המצה והחמץ מסמל את חיבור ההפכים.

אומרת הגמרא שמי שמשמח חתן וכלה "כאילו הקריב קרבן תודה". כי הוא עוזר לחיבור בין שני הפכים (איש ואישה) וגורם לשמחת החיבור הזה. בדיוק כמו מי שמביא הקורבן תודה. שמחה מחיבור הפכים.

 

ישנה הלכה מיוחדת נוספת  לקרבן התודה: הוא נאכל ליום אחד. כל השאר אסור וצריכים לשרוף אותו . למה?

כנראה שהחיבורים חייבים להתבצע במסגרת מסוימת. לא כל דבר יכול להתחבר!

יום אחד כולל כבר שני הפכים: לילה ויום. אבל אין לחבר בין יום למחרתו! לכל יום יש את "עבודת החיבור" משלו. אין לנסות לחבר הכל בכל רק לשם חיבור. גם הנישואין אינם חיבור לשם חיבור. לראיה, לא מערבבים שמחה בשמחה. והחתונה בין בני זוג אוסרת החיבור עם גבר אחר או אחות האישה הנשואה למשל. כל חיבור צריך להיעשות במסגרת מסוימת של פירוד!

לכן, הקרבן תודה שמסמל חיבור חייב להישאר ביום אחד ואין לחבר איתו יום אחר!! יש מסגרת מגבילה לחיבור כדי שיהיה בעל משמעות!

 

אמור לעד

07-05-08

מישל בן שושן

 

אמור העד

 

**אמור ואמרת (כא –א)(לעד)

  1. דבר =לשון קשה= זעזוע האדם כדי לנגוע בו בדברים.
  2. אמר= לשון רכה= ביאור הדברים, דיבור בשפת השומע, להיות רגיש למהלכי ליבו ולאישיותו כדי לעורר בו רגישות לנושא מסויים.

הדיבור הולך נגד רוחו של אדם

האמירה הולכת בכיוון רוחו של האדם.

לכהנים אסור לבוא במגע עם המיתה כדי להגן עליו בפני רגישות כלפי האדם. הכהן הוא זה שאמון על טיפול רגשי, אישי, פרטי של האדם. הוא חייב להיות מאוד קשוב ורגיש לכל אדם באשר הוא. ההתרחקות מהמיתה היא אחד הדינים של הכהן כדי להגן ברגישות שלו, שלו יבנה לעצמו מסך (כמו כל אדם שבא במגע עם המוות) ויישאר חשוף לבעיות של האדם.

לכן, משה צריך לבדר אל הכהנים כדי לעורר בהם הרגישות, ולתת להם כלים כדי שאף הם בעצמם, יחנכו את הילדים ואת משפחותיהם ברגישות הזאת. לכן הכתוב משתמש בפועל "אמור", ולא "דבר". ו"אמור ואמרת" מתאים לדיבור שמקנה כלים לשומע כדי שהוא בעצמו יחנך ברגישות צאצאיו לרגישות הזאת. זה פירוש "להזהיר גדולים על הקטנים".

 

**קדושים יהיו לאלוהיהם(כא-ו)

קדושת הכהנים, בגדיהם, פרישותיהם היתרה, היא מצווה אך ורק כדי שזו תעזור להגדלת יראת כבוד לה' ולקידוש שם שמים. אבל לא יותר! אל לכהנים להשתמש במעמדם או במלבושם או בפרישותם כדי להתגאות או לצבור כוח או הטבות או כל דבר אחר. בעל ה"הרחב דבר" (הנציב ) מציין שלכוהנים , מחוץ למקדש ומחוץ לתפקידם, היה אסור להתלבש בצורה שונה משאר בני האדם, כדי לא לנצל מעמדם לרעה!

לכן, על כל דבר, הכהן צריך לבחון אם מה שמבדיל אותו מן האחרים, עשויה להגדיל שם שמיים. אם לא, אז עדיף שלא יגלה פרישות זו!

לעד: נדמה לי שכך אנו חייבים להתנהג כשאנו לובשים כיפה או כל סימן יהודי (כלפי הגויים) או דתי (כלפי חילונים): זהירות יתירה והגדלת שם שמים. שלא נבוא ח"ו לידי חילול השם. לכן כתוב "קדושים יהיו ..לאלוהיהם" יש להם לתת חשבון לה' שמסתכל עליהם והוא זה שנתן להם מצוות הקדושה האלה למתרה מיוחדת ולא לצורכם האישי.

 

אשר יהיה בו מום(כא-יז)

כהן שיש בו מום קבוע:לא יעבוד ולא ילמד לעבוד

אבל אם המום הוא רגעי, הוא צריך להתחנך לעבודה כי יחזור לעבודה אחרי שהמום יעבור. וגם בזמן שמותר להקריב בזר בבמה, בעל מום ישראל לא יכול להקריב.

 

ונקדשתי בתוך בני ישראל(כב-לב)

מכאן שיהיו עשרה כדי להגיד דבר שבקדושה.

בארץ ישראל, מכיוון שהיהודים מפוזרים כל אחד בשדה שלו, (ועבודה בשדה היא ערך עליון!!!) אז לא מבקשים מהם להתאסף כדי להתפלל במניין שלוש פעמים ביום בחול!!! רק במועדים, שהם ממלה מתאספים אז כן זה זמן להתפלל במניין ולהגיד דברים שבקדושה!!

***אלה הם מועדי (כג-ב) לע"ד

מועדי ה'—אשר תקראו אותם מ"ק- אלי הם מועדי.

  • מועדי ה':יש לה' מועדים בשנה.
  • אשר תקראו אותם:אתם, מצדכם, תקבעו לפי חשבונותיכם המועדים
  • אלה הם מועדי:ואלה , אני אקבל כאילו הם אלה מועדי!

ה' מבטיח שמהרגע שישראל יוזמים, קובעים למטה מועדים, אז ה' מקבל אותם כמועדיו הוא!

וזה עניין חשוב מאין כמוהו לע"ד: אם ה' החליט שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל (מועדי ה'). אז היהודים עצמם, (אפילו חילונים!!!) חוזרים וקובעים עובדות היסטוריות . (תקראו אתם) . וה' סומך ידיו על הקביעה הזאת ואומר : זה בדיוק מועדי!! לזה התכוונתי, לזה ייחלתי!!

כמו שה' אומר לישראל לא לאכול חמץ ביציאה. ישראל אוכלים מצות "כי לא הספיק בצקם.." (ולא בגלל הציווי!) וה' שמח במפגש בין רצונו וכוונתו למעשה האדם הנכון. והסיבה ההיסטורית, של האדם (לא הספיק בצקם להחמיץ) היא זו שמובאת כסיבה עיקרית בהגדה!! אלה הם מצוותי!!!

 

אלה מועדי ה' (כג-ד)

מועדי ה' מ"ק- תקראו אותם.

כאן, הסדר הפוך: ה' הוא זה שמכריז על המקראי קודש. לפי הנציב, זה מצב עתידי (יום הדין) שכולם יראו ויבינו שה' הסכים עם בני ישראל על קביעתם את המועדים: הם כבר לא יישארו בגדר מועדי ה' אלה ה' בעצמו יקדש אותם וכולם יבינו זאת!

בשבת, ה' קידש אותו וביקש מאיתנו לקדש אותו

אבל בחגים, אנו מקדשים קודם והוא מקדש ומאשר.

 

חג המצות (כג-ו)

רק יום ראשון של פסח נקרא "חג המצות" ולא שאר הימים.

אבל בסוכות, כל שבעת הימים נקראים "סוכות".

יש כמה שמות לחגים. יש שם שנתן לו ה'. מכוח מצוות ה'. למשל, "חג המצות או חג הסכות. ויש שם טבעי לחג "חג האביב, חג האסיף…" והמפגש ביניהם עושי החג!!

 

וספרתם לכם(כג-טו)

ספירה היא בלב כמו כל ספירת זב, נידה או מצורע.

אבל כאן יש ריבוי מילים כי בסוף הפסוק כתוב :"תספרו". מכאן למדו חכמים שחייבים לספור בפה

 

יהיה לכם שבתון(כג-כד)

תקיעה= לאות שמחה

תרועה = כדי לעורר האדם ליראה ולחשבון נפש.

אין תקיעה ללא תרועה כי אסור לשמחה לסחוף את האדם למקומות לא רצויים. השמחה תהפוך לתוגה!

ואין תרועה ללא תקיעה כי אסור להיכנס לתוך עצבות או פחד (כמו במלחמה או בראש השנה). חייבים להוסיף תקיעה לאות ביטחון תקווה ואמונה.   בראש השנה העיקר הוא התרועה כדי לעורר האדם לחשבון נפש. לכן הוא יום תרועה.

"זכרון תרועה": על האדם, לקחת לו שעה ביום ראש השנה כדי שיתעורר בעצמו ויזכור עבור עצמו את משמעות התרועה של השופר ששמע או שישמע. לכן כתוב בר"ה :"יהיה לכם שבתון": לכם דווקא.

 

השביעי הזה(כג-כז)

למה "הזה"?

"הזה" מציין שמה שבא אחריו קשור למה שקדם:

אין חג סוכות ללא ראש השנה. רק אחרי שעברנו את שלבי ראש השנה ויום הכיפורים, בחודש המסוים הזה שעליו דברנו לגביהם, אז ורק אז תחוגו את חג הסוכות.

כך גם בפסח: רק אחרי שהקרבתם הפסח, אז, 15 לחודש "הזה", תוכלו להיכנס לחג המצות.

 

כי יום כיפורים (כג-כח)

זה הטעם של "ועיניתם את נפשותיכם"! יום מיוחד לכפרה הוא וטוב לצום בו כי התענית טובה לעניין הכפרה. ואם אין עינוי, אין כפרה ואז הנפש נכרתת ח"ו !

 

עצרת היא(כג-לו)

הנציב כותב שתכלית המועדים הוא שישראל יתאספו לירושלים להיראות בעזרה וללמוד מן הכהנים דברי חכמה ומוסר! וזה נעשה יותר בסוף החג, ביום האחרון שכבר כולם סיימו את הקרבנות והחובות שלהם, יש לישראל פנאי כדי להתאסף ל"עצרת"!

 

ומלבד מתנותיכם(כג-לח)

כשהיו מגיעים לבית המקדש לחגים, היו מביאים את כל ההתחייבויות שלהם מהשישה חודשים שעברו. נדבות, חטאות..

 

*כל האזרח (כג-מב)

היינו חושבים שסוכות היא חג עבור העשירים! שיש להם קרקע ותבואה ואסיף..לכן בא הכתוב והרחיב הצורך לגור בסוכות לכולם. לכל אזרח. שירגישו שאנו ארעיים בעולם

והעניים , שאין להם קרקע ותבואה אסופה מן השדה , ממה הם ישמחו? הם ישמחו מזה שבמדבר ה' דאג לישראל שהיו במצבם! וה' הוא המשגיח בעולם ושלא יתייאשו וישמחו!

ומלבד הביטחון שה' דואג לכל פרט, יש גם הביטחון הלאומי שה' דואג לכל העם כציבור וכאומה.

 

וידבר משה.. את מועדי ה' אל בני ישראל (כג-מד)

מכאן החובה לקרוא בכל מועד על ענייני המועד בתורה וגם ללמוד מענייני המועד שלושים יום לפני המועד. אלה לא דברים "ידועים". יש מצווה ללמוד מענייני המועד במועד. לכן משה בעצמו לימד אותם בכל מועד ומועד על ענייני המועדים.

 

*צו את ב"י(כד-ב)

למה שייכת מצוות הדלקת המנורה למשה? כי המנורה מסמלת עניין החידוש בתורה. משה היה המחדש העיקרי. (אהרון היה רק מלמד הדברים הידועים והמקובלים).   וסמוכה הדלקת המנורה למועדים: כי יש בכל מועד לחדש בו עניינים חדשים!!!

 

 

 

ולקחת סולת(מד-ה)

למה נסמכה כאן פרשת הבאת הלחמים? כי התלמידי חכמים המחדשים, צריכים חיזוק ותמיכה. יש לעודד ולטפח היצירה המקורית בכל דרך כי בטבעה היא חלשה ונתונה ללחצים!

 

ונוקב שם ..כגר כאזרח(כד-טז)

היינו חושבים שאמירת שם ה' במקדש על ידי הכהן עושה גדולות ונפלאות, אבל על ידי אדם פשוט, אמירת שם זה איננה חשובה! לא כן הדבר. שם ה' יכול להיות כלי נשגב לברכה אבל הוא גם יכול להיות מסוכן מאוד בשימוש מוטעה! וזה לא משנה מי משתמש בו. אפילו אזרח קטן או גר, צריך להיזהר בדברים הנשגבים. שם ה' הוא דבר נעלה ומסוכן גם יחד! והנוקב בשמו לרעה חייב מיתה!

 

שבר תחת שבר (כד-כ)

למה לקח הכתוב כמשל השן והעניין?

כי , כדי לאמוד הנזק שצריך לשלם, לוקחים הערך של עבד עם שן וערך עבד בלי שן ומעריכים ההפרש , זה המחיר של שן. ודרך לתת מכות בפנים של העבדים ולהפיל להם שניים או לעוור אותם במכות האלו.

 

וירגמו בו אבן(כד-כג)

בהתחלה כעסו עליו מאוד . אבל אחר כך, הם נרגעו וכשהוצא להורג על פי ה', זרקו עליו רק אבן אחת. לכן כתוב "אבן" ביחיד.