05-10-07

מישל בן שושן

 

שמחת תורה בעד2

הרב בן עזרא

 

הערה חשובה

"התורה" כוללת את התנ"ך, המשנה, הגמרא, הגאונים הראשונים והאחרונים.

כל חלק מן התורה הזאת קשור למצבו של עם ישראל בתקופות שונות.

וצריך לחשוב על העניין העקרוני הזה שהתורה משנה צורה ואופן לפי מצבו של העם.

 

וזאת הברכה

מעניין לשים לב שכל הברכות של משה לגבי השבטים קשורים לא למצוות לא לתורה אלא למצבם בארץ ישראל באופן גאוגרפי , התישבותי, עם הדגשים על החיים החומריים. למעט שבט לוי כמובן.

 

התורה והמידות:

אין התורה מקנה לאדם מידות טובות. האדם צריך להיות בעל מידות טובות לפני שהוא נגש לתורה אם הוא רוצה שהתורה תעדין, תכוון, תברר עוד יותר את המידות הטובות שלו.

 

הסטן והתורה:

מדרש מביא וויכוח בין הסטן לבין הקב"ה על מסירת התורה לאדם.

כי תפקידו של הסטן הוא לגרום לסטייה. והקנית, לגרום למשברים, להרגיז.

היצירה, החידוש, כל דבר טוב אצל האדם נראה בא רק אחרי משבר, וויכוח, כישלון ,..

מעשה השטן נראה הכרחי להתקדמות האדם, למרות שלרגע הוא נראה סותר המהלך הרגוע והטוב.

אבל יש מהלך שיכול לעקוף את המהלכים של הסטן: התורה!!

התורה יכולה למנוע מהאדם את האי נעימות של מהלכי הסטן.

ולכן הסטן מתנגד במהותו לנתינת התורה לישראל, והוא מתפלה ממהלך התורה שעוקפת אותו.

 

 

בע"ה 22תשרי התשעא

מישל בן שושן

עורו של לוייתן

הרב יצחק שוראקי

 

ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא': +איוב מ'+ התמלא בסוכות עורו;

זכה – עושין לו סוכה, לא זכה – עושין לו צלצל, שנאמר: +איוב מ'+ ובצלצל דגים ראשו;

זכה – עושין לו צלצל, לא זכה – עושין לו ענק, שנאמר: +משלי א'+ וענקים לגרגרותיך;

זכה – עושין לו ענק, לא זכה – עושין לו קמיע, שנאמר: +איוב מ'+ ותקשרנו לנערותיך;

והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: +ישעיהו ס'+ והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך. +ישעיהו נד+ ושמתי כדכד שמשותיך                                          – (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א 🙂

 

כדי להבין מה פירוש הסוכה הזו  מעורו של לויתן, נלך לחפש  במקור שמביאה הגמרא בספר איוב:

• איוב לכוד בבעיות האישיות שלו. יש לו ראייה אגוצנטרית. ואכן, ראייה זו מאוד נפוצה בפרשנות חז"ל: העולם נברא עבור האדם. סיפור מעשה בראשית מציב את האדם במרכז כוונת הבריאה.
• ה' מציע לו לצאת מראייה זו. יש עולם מחוץ לאדם! מה איוב יודע על כל מני דברים שה' ברא? אל לו לחשוב שהוא יודע הכל ומשתלת על הכל.
• הדוגמא העיקרית לזה היא שהלויתן: הוא מסמל בירייה שאין האדם יכול לה. הלויתן מאלצת את האדם לחזור למימדים זעירים  יחסית לשאר הבריאה.

 

הסתכלות זו על האדם כחלק קטן ממכלול הבריאה מחזירה את איוב למימד הרבה פחות אגוצנטרי.- ייתכן שהחידוש העיקרי של גלילאו הוא לו הקביעה הפיזית שכדור הארץ מסתובב מסביב לשמש אלא עצם זה שכדור הארץ איננו במרכז היקום! האדם איננו מרכז היקום!! זו הסתכלות הפוכה מזו של קריאת מעשה בראשית.(לכן כל כך קשה היה לכנסייה לקבל את קביעותיו המדעיות)

בעצם, שילוב בין שתי ההסתכלויות מציבה את האדם בנקודת המבט הנכונה.רק השילוב בין :

1. הרעיון שהאדם הוא מרכז הבריאה, לצורך כניסתו תחת עול האחריות שלו כלפי העולם  והבורא  .
2. ומצד שני, ביטול הגאווה (והדיכאון לפעמים) המסחררת שהכל מסתובב רק מסביבו! יציאה מנקודת המבט של איוב בהתחלת הספר,

יכול להציב נכונה את האדם מול הבורא.

 

שתי ההרגשות ההפוכות האלה מיוצגות על ידי:

1. הכניסה לסוכה: למרות הארעיות של הסוכה כלפי הבית, האדם תמיד יכול לשחזר מסביבו "בועה" נוחה שהוא מרגיש בה מוגן, ושכל העולם מסתובב רק מסביבו!
2. הלולב, שהוא לוקח מחוץ לגופו, מסמל להיפך את היציאה מחוץ למרחב המוגן של הסוכה. ה"קו" שהלולב מסמל פיזית, מוציאה אותו מה "בועה". הנענועים בשלושת הכיוונים,פותחת את האדם למרחב האין סופי.

הסוכה מעורו של הלויתן,מסמלת את ההצלחה של ה"צדיק" שמצליח לשלב את שתי ההסתכלויות ההפוכות האלה.ככל שהוא יצליח,כך יוכל לקבל שכר יחסית להצלחתו בשילוב.

1. ההצלחה הגדולה ביותר מזכה אותו למרחב של שלושה מימדים (הסוכה)
2. הצלחה פחותה, מזכה אותו לשני מימדים (צלצל)
3. הצלחה פחותה מזכה אותה למימד של הקו (שרשרת)
4. והפחות מכולם זו הנקודה: הקמיע!

30-09-09

מישל בן שושן

 

 

סוכות שם

 

 

 

ניסוך המים (קמ)

 

היה שער במקדש שקראו לו "שער המים". מחלוקת בגמרא על מקור השם הזה. יש אומרים שזה בגלל שעתידים המים הנובעים מתחת לאבן השתייה לצאת דרך השער הזה, באחרית הימים

ויש סוברים שהשער נקרא כך כי משם הכניסו את צלוחית המים שהעלו לנסך, בנוסף ליין, על המזבח בכל יום בסוכות.

השם משמואל מסביר שאין מחלוקת בניהם כי שניהם מדברים על אותו עניין: סוכות הוא מקדמה למה שיקרא באחרית הימים:

מה שיקרה באחרית הימים, זה מפגש בין העליונים והתחתונים. מפגש , סוף סוף, בין הדברים הנסתרים לדברים הנגלים. הכל יהיה ברור ולא יישאר ספק , אפילו אצל אומות העולם, אפילו בבריאה עצמה, ייפגשו כל ההפכים שעד כה נשארו רחוקים בגלל כובד הנעלם.

היציאה של המים שטמונים מתחת לאדמה, מתחת לאבן השתייה, המים שהבורא אילץ להישאר מתחת לאדמה וסתם אותם עם ה"פקק" שהיא אבן השתייה, המים האלה יצאו החוצה ויפגשו את העליונים! זה יהיה סימן אחרית הימים כי כל הנסתרות ותגלו ויפגשו כל הנעלמים עם הנגלים.

בסוכות, עניין זה קורא בזעיר אנפין:

כששני אנשים שהתרחקו הרבה זמן, נפגשים, נוצרת שמחה עצומה.

ולהפך גם כן, אם אדם בשמחה אמיתית, הוא לא חושש לפגוש אפילו אנשים שהוא לא קרוב אליהם בדרך כלל או אפילו שונאים!

כי השמחה מקרבת והקרבה משמחת.!

על המזבח, כל יום מקריבים מלח.

המלח הוא בא מהמים שנשארו הרבה זמן בשמש ויתאדו.

להקריב מלח כל יום, זה להפגיש  דברים "קרובים" ממילא! המים האלה שנוצר מהם המלח היו כבר בחוץ, מול השמש! זה לא מביא שמחה מיוחדת!

אבל, להביא מים ממעיין, שהיו מתחת מפני האדמה ולהעלות אותם על המזבח, זה כן מפגיש שי "רחוקים". ומזה נובעת השמחה של סוכות!! ומתוך השמחה של סוכות אפשר לקרב את הרחוקים!

ניסוך המים בסוכות, מסמל בזעיר אנפין את השמחה הגדולה שתהיה באחרית הימים, שאז ייפגשו בשמחה כל הרחוקים ויעשו כולם אגודה אחת!

שער הימים, נקרא כך בגלל שתי הסיבות גם יחד: בגלל שמשם מכניסים מים לניסוך המים על המזבח בסכות וגם בגלל שמשם יצאו המים המוסתרים מתחת לאדמה באחרית הימים!

 

 

 

חג האסיף(קלד)

 

הסוכה בעצמה היא אמורה לאסף את כל ישראל.

לא רק הלולב מאגד את כל חלקי העם,

גם הסוכה תכליתה לאסוף את כולם. כמו שכתוב במסכת סוכה כ"ז: "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת"!

ייתכן שהשבעה אושפיזין, המסמלים את כל המידות הנמצאות בישראל, את כל חלקי העם השונים, מרגילים אותנו , יום יום להתחבר עם כל חלקי העם.  מטרת החג היא לסמל את אחרית הימים ואת העתיד לבוא, בזעיר אנפין. אפשר להניח שאפילו כל גויי הארץ גם הם יכנסו בסוכה , כי הם "יעשו כולם אגודה אחת"!

 

 

 

לולב בשבת (קלה):

 

בשבת, אין שמחה. יש עונג, שהוא אושר פנימי, שלא מתבטא בהכרח בחיצוניות. העונג הוא השמחה הפנימית, שמתחילה בפנים.

הלולב, מטרתו להביא שמחה באברים החיצוניים של האדם. הלולב מטפל בחיצוניות. הוא מביא שמחה !

השבת פונה לצד היותר "קר", לשכל האדם.

הלולב, פונה יותר לצד החם, ללב האדם, להתלהבות החיצונית.

לכן מנענעים את הלולב. בכל 6 הקצבות!

השבת הוא בא מהמרכז, מהמספר שבע שהוא במרכז האדם. מרכז ששת הקצוות הפונות לכל עבר.

לכן, השמחה של סוכות, אם זה נופל בשבת, מתחילה מהפנימיות של האדם ויכולה לצאת לחוץ אבל עיקר העבודה מתחילה בפנים, בעונג.

אם היינו לוקחים את הלולב בשבת, השמחה הייתה מתחילה מבחוץ והייתה מפספסת את הפנימיות של האדם, קשה היה לבטא את העונג של השבת! לכן, לא לקחים לולב בשבת! אפילו אם יש מצוות שמחה בחג וגם בשבת. רק שאסור לפספס את מקור השמחה , שבשבת, היא הפנימיות.

• במקדש, אפילו חיצוניות האדם היה לו ערך של פנימיות, ולכן היו לוקחים לולבים במקדש בשבת. כי שם הכל נבע מפנימיות כל הזמן. אז ללולב היה מקום אפילו בשבת, ללא חשש שנפספס העונג.

 

 

 

4-10-06

 

סוכות פצ

 

 

מאמר ה: השמחה

ישנם  שלושה סוגי שמחה. לכן  כתוב שלוש פעמים "שמחה" לגבי סוכות, בתורה. וכן, בתפילת ראש השנה וכיפור, מזכירים את שלושת השמחות האלה , כל אחת בהגדרתה.

 

הצדיקים, יראי השם, שמחים מתוך היראה, ואכן סוכות באה אחרי הימים הנוראים. זאת השמחה שיצחק ישמח בה אחרי חיים של יראה . זו שמחה מינימאלית, פחותה, לכן מקביל לה המוסג :"והייתה אך שמח". "אך " בא בדרך כלל למעט .

 

הישרים, הם ה"ישרי לב" ("ולישרי לב שמחה), הם הצליחו להעביר מליבם העיוותים והרע. כמו יעקוב , השמחה אצלם נובעת מהרגשת הטהרה והיושר. סוכות מגלה גם את הצד הזה כי היא המשכו של יום הכיפורים, שבו בקשנו מה' שיטהר אותנו. וכן אנו נעשה בהושענא רבא. בתורה כתוב לגבי שמחה זאת "ושמחת בחגך". החג שלך, אחרי שעשתה בתוכך עבודת ניקיון הנפש, והשמחה באה מהרגשה אישית זו.

 

החסידים, מגלים את השמחה מתוך דבקות בה'. השמחה של  "הפגישה", היא הגבוה ביותר.סוכות היא האחרונה בשלושת החגים . במיוחד בשמיני עצרת, ישראל שמחים יחד עם ה' כי הם סוף סוף "ביחד", נפגשים. בתורה שמחה זו באה עם לקיחת 4 המינים :"ושמחתם לפני ה'": ביחד עם כולם, בפגישה של כולם, פוגשים את הבורא.

 

בסוכות יש את שלושת המרכיבים האלה של השגת השמחה באופנים שונים. סוכות היא גם המשך של יום הדין והיראה שהוא ראש השנה, גם המשכו של כיפור שבו מבקשים "הושע נא". והמשך סדרת החגים המשתייכות ליציאת מצרים ויחס עם הבורא, במיוחד עם שמיני עצרת, גולת הכותרת .

 

 

ובכן…	השמחה באה מתוך	לגבי סוכות כתוב	סוכות היא	כנגד
צדיקים יראו וישמחו	יראה	והייתה אך שמח	המשך הימים הנוראים	יצחק
וישרים יעלוזו	ישרות הלב	ושמחת בחגך	הושענא המשך של כיפור	יעקב
וחסידים ברינה יגילו	קשירה לשורש	ושמחתם לפני ה' אלו'	השמחה המעולה זמן שמחתנו	(אברהם)

 

 

 

 

מאמר א: יעקב בנה סוכות:

יעקב הצליח לנצח את שרו של עשיו. זה הקנה לו השם "ישראל". אבל האם באמת הוא ניצח אותו לגמרי?. כנראה שלא, כי הוא פגע בכף ירכו, וכל צאצאיו חייבים לזכור את החולשה של יעקב באיסור אכילת גיד הנשה.

בכל זאת, יעקב הצליח להתגבר גם על חולשה זו והגיע "שלם" לשכם. זאת אומרת שיעקב בסופו של דבר כן הצליח להשיג השלמות. הוא היה יכול לבנות בית עבוד עצמו. הבית מסמל את הקביעות בקדושה.  אבל מה יהיה עם הילדים והצאצאים שלו? האם השלמות שהוא קנה לעצמו , תועבר אוטומטית לזרעו אחריו?. כנראה שלא. על כל אחד לעשות את העבודה הפרטית שלו כדי להגיע אולי למדרגתו של יעקוב.  אין שלמות זו עוברת בירושה!  בכל זאת, יעקב רוצה להקנות לזרעו , אמצעים חייוניים כדי שיוכלו להשיג את השלמות. הוא  "בנה למקנהו..סוכות". "מקנהו" אלה ילדיו וזרעו אחריו. הסוכות הם הסוד כדי שיוכלי ילדיו  לעבוד כדי להשיג את השלמות שהוא השיג.

הסוכה היא מקום ארעי שמרגשים בו את הארעיות של האדם בעולם, ואז , יש מקום לחשוב על הדברים האמתיים באמת . אם יעקב היה בונה להם בתים, אז הם לא היו תופסים את ערך הבית. הם היו נתפסים להבלי העולם שנראים כדברים חשובים כדברים ה"קבועים". אבל באמת מה שקבוע , איננו מה שנראה קבוע. להיפך, דווקא מתוך הסוכה, הארעית, הפתוחה, מרגישים את הערכים שעליהם אפשר לסמוך באמת. כל אומות העולם בנו להם ארמונות, מגדלים, פסלים, ואחרי כמה דורות הם עברו מן העולם. ישראל לעומתם, עדיין קיימים בהיסטוריה  בזכות הסוכות.

 

הסוכה היא "צלא דמהמנותה". הצל של האמונה. עוד דברים לא "ממשיים" לא "קבועים", לא "בטוחים". אבל מצטבר שאלה דווקא הערכים שאפשר לבטוח בהם והם אלה שיכולים להבטיח המשיכוית במשך הדורות

 

לכן, התורה מצווה לעשות סוכות:"למען ידעו דורותכם.." אותכם, זה לא רלוונטי כי אתם כאן ומבינים, כמו יעקב.

הבעיה הגדולה היא :"דורותכם": איך מעבירים הלאה את ידיעת הערכים.

איך יעקב יעביר הלאה את המוסג של בית?

הם חייבים להכנס לסוכה, ומשם להבין מה פירוש "בית" אמיתי. לא בונים "בית יעקב" כמו שבונים בית רגיל. הבית של יעקב מושטת על עקרונות הסוכה. כך גם ארץ ישראל: אם מרגישים בה כבעלי בית, ללא הרהורים, ללא צורך במאמצים לזכות כל יום בה מחדש, אז מאבדים אותה ח"ו. רק הרגשת הארעיות מקנה באמת. "ולמקנהו..עשה סוכות"!

"..כי בסוכות הושבתי את בני ישראל..":

אין כאן מצווה "לזכור" את הנס של ענני הכבוד. כמו שאין מצווה לזכור את המן או את הבאר. אלא מצווה כדי ש"ידעו" . דעת  הוא חיבור. הוא הפנמה אל תוככי הלב של החוויה. ומה היא החוויה? זה שהכל בידי שמים, ורק ה' מגן עלינו. והוא לא מגן על ידי קירות של בטון, אלא עם עננים! הדבר החלש ביותר בעולם. כמו הסוכה שלנו מגינה על נשמותינו הרבה יותר מכל ארמון מבטון.

ואחרי שהפנמנו את זאת, עלינו לחזור להיכנס לתוך הבית. אסור להוסיף יום אחד נוסף בישיבה בסכה. המטרה היא הבית, אבל לא בית רגיל, אלא..בית יעקב.!

בע"ה יח תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

סוכות נה

מתוך הספר "נאות הדשא"

 

סוכת המלאכים

כשאברהם ביקש מהמלאכים לשבת "תחת העץ", הוא בעצם הכניס אותם תחת הסוכה !

אמר הקב"ה לאברהם … אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך וכו' (תהלים קה) פרש ענן למסך הרי במדבר, בארץ מנין, (ויקרא כג) בסוכות תשבו שבעת ימים, לע"ל מנין שנא' (ישעיה ד) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, (בראשית רבה פרשה מח )

אבל יש הבדל עצום בין שתי הסוכות הללו:

הסוכה של המלאכים היא צץ מחובר לקרקע, בעוד שאסור שהסכך של הסוכה של בני האדם יהיה מחובר לקרקע! איך המדרש קישר בין שני הדברים?

 

"להיות מחובר", פירושו להיות מחובר לקדושה. איך האדם יכול להיות מוגן בפני המחשבות הפסולות, איך הוא יכול להיות מוגן בפני ה"חיצוניים"? הוא יהיה מוגן על ידי עשיית מצוות. או על ידי לימוד התורה. אבל זה לא מספיק! הרי הוא לא עוסק במצוות ובתורה כל הזמן! אם נניח שהוא אכן מחובר לקדושה בזמן עשיית מצווה, מה יהיה כשהוא איננו מחובר? מה קורה בכל שאר העיסוקים שלו. מי יגן עליו? התשובה היא פשוטה: הישיבה בסוכה במשך 7 ימים תגן עליו כל השנה! איך זה יכול להיות?

ואכן, למדו אותנו החכמים ש"כל העוסק במצווה פטור מן הסוכה".כי עשיית המצווה מקשרת אותו כבר לקדושה והוא לא זקוק ברגע זה לחיבור את הקדושה נוסף.

כשאדם נכנס אל הסוכה, הוא מכריז בזאת שהוא זקוק להגנה. הוא מודה שהוא איננו יכול כל הזמן לקחת אחריות על עצמו ולהיות מחובר אל הקדושה באופן אקטיבי ומודע! בסך הכל האדם הוא רק אדם ואסור לו להשלות את עצמו שהוא מלאך. אכן, רוב הזמן, האדם איננו מחובר לקדושה, ורב הזמן הוא זקוק להגנה מאת הקדוש ברוך הוא! במידה והאדם חושב  כך. אם הוא עושה את המאמץ להיות מספיק עניו כדי לבקש עזרה מה' ולמסור את הגנתו בידי ה', אז ה' יגן עליו במשך כל השנה!

כשהאדם בונה לו סוכה מצומח "שאיננו מחובר" לקרקע, הוא מודה שהוא בעצמו איננו יכול להתחבר כל הזמן לקדושה. והכניסה הפסיבית ומסירת הגנתו וחיבורו לקדושה על ידי הקדוש ברוך הוא, היא מעשה של אמונה גדולה ששכרו הוא הגנת ה'!

אבל המלאכים הם כל הזמן מחוברים לקדושה! הם לא חוטאים. אם כן איזה סוג של סוכה הם צריכים? הם זקוקים לסוכה שתזכיר להם שיש להם לא לגלוש לתחום של האחר! לא של מלאך אחר (הרי כל מלאך יש לו תפקיד אחד בלבד ואסור לו לטפל בעניינים שאינם מתחומו), ואולי גם של בני האדם כשזה לא תפקידם המפורש!

נראה לי להוסיף, שאברהם אבינו הכניס את המלאכים בתוך הסוכה המתאימה להם (סוכה מחוברת לקרקע ולקדושה) כדי להזכיר להם שהוא, אברהם, לוקח על עצמו את התפקדי שלו כבן אדם ואין להם המלאכים לגלוש לתחומו יותר מדי. אם האדם מקבל על עצמו את האחריות, הוא מבקש בזאת מהמלאך לא להיכנס בתחום שלא שייך לו, ולתת לו, לאברהם לקחת אחריות על עצמו!!

אם כן, הסוכה באה כדי להזכיר לכל מי שנכנס בה את גבולות אחריותו.

• האדם נזכר שהוא לא כל יכול. והוא מבקש שמן השמים יגנו עליו בזמן שהוא לא עסוק במצוות.בזמן שהוא "איננו מחובר"
• ומזכירים למלאך שהוא גם כן צריך להסתפק בתחומו ולא לגלוש לתחום חברו (כולל בני האדם), אפילו כ"שהוא מחובר" לקדושה ופועל מתוקף תפקידו!

 

הקשר בין הסוכה והלולב

יכול להזכיר את הדו משמעות של הפסוק:"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם":

פירוש הפסוק שה' ישכון בתוך עם ישראל, במשכן שנמצא בתוך מחנה ישראל. הסוכה היא כמו מקדש קטן שבו נכנס האדם ופוגש שם את השכינה.

אבל פירוש אחר אומר שה' ישכול בתוך כל אחד מישראל. בתוך גופו , בתוך ליבו של כל יהודי. "ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד מהם. וזה נרמז על ידי הלולב דווקא. כל הלולב הוא אישי. הוא מחבר בין כל אברי הגוף של האדם. בתור זה, הלולב מאפשר לאדם לקבל בתוכו את השכינה!

לסיכום, על ידי הסוכה, אנו פוגשים את השכינה מחוצה לנו, במקום שנראה לעין, כמו המשכן עצמו שבנוי באמצע המחנה. אבל על ידי הלולב, אנו פוגשים את השכינה בתוכנו, המקדש הפנימי של האדם.

בע"ה יט תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

סוכות מי

 

גובה הסוכה

הסוכה פסולה אם היא נמוכה מ10 טפחים (80סנטימטר) או גבוה מעשרים אמה (10 מטר)

הסוכה היא מקום מפגש בין האדם והבורא.

הבורא הסתיר את נוכחותו מהאדם כדי לאפשר לו בחירה חופשית ומרחב תמרון. על זה אומר הפסוק :,השמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

לכן,המרחב שנמצא  מתחת לעשרה טפחים, קרוב לארץ,מסמל את המקום של האדם שאין בו אפשרות להשיג את הבורא. שם, אם בונים סוכה, אין מקום לחפש מפגש בין האדם והבורא.

למעלה מעשרים אמה, זה יותר מדי גבוה

ואין לאדם לחפש יותר ממה שהוא יכול להשיג. לכן, גם שם אין מקום להציב את הסכך.

אבל בין שני הגבהים האלה, הבורא נותן לאדם להשיג אותו ויכול להתחולל מפגש. שם , יכול האדם לעבוד כדי לפגוש את האלוהים, בין שמים וארץ.

לא לחינם העניין של גובה הסוכה נידון במשנה הראשונה של מסכת כוסה. תמיד המשנה הראשונה מציבה בפנינו את עיקר העניין שנידון במסכת.

 

סוכה ולולב

למה בשבת אין לולב אבל יש סוכה? התשובה לשאלה הזאת יכולה לעזור לנו להבין יותר מה הם משמעות שתי המצוות האלה.

מצוות הסוכה היא "לישב בסוכה". אין מצווה מפורשת לבנות סוכה אלה להיכנס אליה ולשבת, לאכול, לדור בתוכה. כשאני נכנס בסוכה, אני פאסיבי ומקבל עלי את המצב הנתון של סוכה מסביבי. זה מסמל את המסורת שכל יהודי מקבל על עצמו בתור יהודי ששיך לעם ולמסורת. כל יהודי מקבל עליו את כל מה שנאמר, נכתב, נעשה , מאז שהיהדות קיימת ועד לרגע זה.

גם בשבת, היהודי נכנס  ומפסיק לעבוד ,ליצור. הוא מתחיל להיות פאסיבי לגמרי מבחינת כל מלאכה. הוא רק נהנה ממה שנעשה לפני כן בימי השבוע. אם הוא הכין אוכל , אז הוא יכול לאכול. אם יש לו בית, הוא נהנה ממנה בשבת. אבל הוא לא יוצר כלום. שבת הוא הזמן של ההתכנסות פנימה, הפסקת העבודה בחוץ, כמו שהתורה אומרת לגבי השבת:"לא יצא איש ממקומו ביום השבת". בשבת העבודה היא פנימה.

לכן, הסוכה מאוד מתאימה לעבודת האדם בשבת. אלה שתי מצוות אחיות. ייתכן אפילו שהשבת תעזור ליהודי להמשיך את החוויה המיוחדת של סוכות במשך כל השנה.

אבל, לעומתה, מצוות הלולב היא הפוכה: האדם מצווה "לקחת" לולב. הלולב הוא אישי. אסור לברך על לולב שאיננו שלי. (לגבי הסוכה , זה לא נכון, אפשר לצאת ידי חובת ישיבה בסוכה אפילו אם היא לא שייכת לי- כי הסוכה מסמלת את המסורת הכללית שכולם מקבלים ככלל מן העבר). אם כן הלולב הוא אישי (דרך אגב, וכדי לזכור את הרעיון הזה, ניתן לזכור שהגימטרייה של "לולב"= "מיוחד"!). הלולב מסמל את העבודה שכל יהודי חייב לעשות כדי להביא לתוך המסורת את היצירה האישית שלו. לכל יהודי יש משהוא ייחודי לתרום. דבר שאף יהודי אחר יכול לתרום במקומו! לכן, מנענעים את הלולב לכל כיוון, כדי לסמן על ה"יציאה" אל החוץ, החידוש ,היוזמה והפעולה היצירתית של הפרט. גם צורת הלולב דומה לחרב, לכלי זיין אלים , או שלפחות מביע את רצונו המיוחד של האדם. ה"אני" שלו. אם הסוכה היא מבחינת "רשות הרבים", הלולב הוא מבחינת "רשות היחיד".

לכן, אין אנו לוקחים לולב בשבת: כי השבת היא עבודה פנימית והלולב היא עבודה כלפי חוץ(כשהמסורת שאני מקבל היא הפנים והיוזמה הפרטית היא היציאה אל החוץ).

לכן שתי המצוות האלה, הסוכה והלולב, פונות לשני כיוונים שונים. ובכל זאת, בסוכות, שהיא חג החיבורים, יש לחבר בין שתי העבודות האלה! בין הסוכה והלולב!

הסוכה מצוותה בלילה (זמן המנוחה, החשיבה, ההתכנסות פנימה)

הלולב מצוותו ביום (זמן הפעולה והיציאה לעבודה)

הסוכה היא יותר "נשית", גם השם שלה הוא נקבה. וגם צורתה המקבלת פנימה הנכנס בה.

בזמן שהלולב הוא יותר "גברי" וגם השם שלו זכרי. וגם צורתי החודרנית.

 

 

 

שמחת בית השואבה(חלק ב דף רסח)

כתוב בגמרא (מסכת סוכה נא.) על השמחה המיוחדת של בית השואבה,

"יש מהם שאומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו"

כלומר, השמחה הגדולה ביותר שיכול להגיע אליה האדם היא כשהוא איננו מתבייש מהצללים של עברו. לכל אחד שי רגעים, מעשים, מחשבות, פנים בחייו ובעברו שהוא לא גאה בהם. אבל אם הוא מצליח לחבר בין הרגעים האפלים האלה להווה שלו, אם הוא יכול "להכיל" את כל הצדדים של חייו ולהיות גאה בכול ,כמכלול, למצוא טעם לכולם ,אפילו אם "הוא היה נראה לו שבעבר שלו היה חסר אור, בהארת בית השואבה נתוודע לו למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור"

 

 

סכך לא מחובר

מטרת הסוכה היא שהאדם ימסור בידי ה' את בטחונו. ואפילו את נכסיו. אחרי שהוא אסף לתוך הבית שלו את כל התבואה, יכולה להיות לו הרגשה שרק "כוחו ועוצם ידו עשה לו את החייל הזה". דווקא בסוף תהליך העבודה החקלאית, כשהאדם גאה מאוד ממעשיו ושמח , הוא יכול לשכוח את שברירותו ואת עזרת ה' בכל הדרך. דווקא ברגע זה של האסיף, הוא מתבקש לצאת מהביטחון המדומה של הבית הקבוע שלו לדירת עראי, שבה הוא מרגיש את התלות בחסדי שמים.  המסירה של קנייניו בידי ה' היא זו שיכולה להקנות לו את נכסיו בצורה אמיתית. המסירה של בטחונו בידי ה' היא זו שיכולה למנוע ממנו אשליית הקביעות והשלמות. רק אז הוא יוכל להיכנס בחזרה בביתו כשביטחונו ימשיך להיות בידי שמים.

הסכך, הוא הסמל של ההגנות שהוא יצר לעצמו. גם הם חייבות להיות מסורות בידי ה'.

הסכך צריך להיות פרי עמלו. לפחות שהוא תלש אותו מהקרקע. את זה הוא צריך למסור לה'. למסור את הטבע, המחובר לקרקע, לה', זה דבר פשוט ולא דורש שום עבודה. להגיד שלה' הארץ ומלואה, במובן שכל מה שהוא טבעי שייך לבורא, זה לא מספיק! אלא אפילו כל מה שהאדם בעצמו עשה, זה צריך למסור בידי ה'!

אם אני נכנס בסוכה שהסכך שלה מחובר לקרקע, אני עשיתי עבודה לא מספיקה. אני נכנס לתוך הטבע. אני חוזר לחיק הטבע. זו גישה יפה אבל לא מספיקה!

העבודה האמיתי הנדרשת מן האדם זה למסור את מעשה האדם עצמו בידי ה'! כמו שאנו "המוציא לחם מן הארץ" ולא מברכים רק המוציא את החיטה מהארץ! כלומר אפילו מעשה ידי הם בהשגחת הבורא ולא רק מה ששייך לטבע הבתול!

29-09-09

 

סוכות לעד

 

הלולב

בכיפור אנו צריכים להרגיש שאנו חלק מעם ישראל

בסוכות, אנו מחויבים לעשות מעשה כדי לאחד את עם ישראל! והוא הלולב, האגודה האחת שמדברים עליה מראש השנה!

 

ארעיות הסוכה:

אנו צריכים ללמוד איך לחיות בבית שלנו:

לפעמים, רק בחוסר הדבר אנו מכירים בחיוניותו ובעיקרון המעמיד אותו!

• רק במחלה אנו מרגישים את ערך הבריאות ומודים לאלוהים על הבריאות!
• רק בגלות אנו מרגישים בערכה של ארץ ישראל! ולפעמים, ה' גולה אותנו אם לא הרגשנו בערכה כשהיינו בתוכה!
• עלינו, בכל מצב, להרגיש את הבסיס שאנו עומדים עליו. לחזור לעיקרי הדברים. לא לשכוח שאנו חייבים לזכות בהם ושהם לא ניתנים מאליהם חינם.

היציאה אל דירת העראי, נותנת לנו אפשרות לחיות ללא ה"ביטחון המדומה" שנותנים לנו קירות הבית מבטון. זה מצבר של "אמונה", של ביטחון בעיקר ולא בטפל. אני לא "אני" בזכות הווילה או הפנטהאוז שלי, לא בזכות האוטו המפואר שלי, לא בזכות הכסף שלי.

 

השמחה:

אם השמחה שלי תלויה בחפצים מסביבי, בכסף, בבית, במעמד, אז השמחה שלי רופפת מאוד ולא מבוססת על דברים איתנים!

אם אני שמח בסוכה, אז זו שמחה אמיתית! השמחה הזו אינה תלויה בדבר. היא נצחית ועמוקה.

 

 

 

בע"ה טז תשרי התשע"ב

מישל בן שושן

 

סוכות לעד5

 

סוכה ולולב:

• הסוכה היא נשית.

שתי דפנות וטפח, המידות המינימאליות עבור הדפנות , מסמלות, לפי האר"י ז"ל את הזרוע וכף היד. כי הסוכה היא כמו חיבוק.

חיבוק בין שני בני זוג. חיבוק בין ישראל וה'. חיבוק של האימה שמחבקת את הבן שחוזר לתוך חיקה.

החזרה לתוך הסוכה , לתוך הטבע, הטהרה, הפשטות, מחבקת את האדם ונותנת לו כוחות כדי שיוכל לפנות אל פני האחר. כדי שיוכל להיות "פנים מול פנים"!

• לעומתה, הלולב הוא גברי.

מצוותו ביום, ולא בלילה כמו הסוכה. הוא מסמל כלי זיין. יש בו מצוות "קיחה" ומעשה. בניגוד לפאסיביות של צל הסוכה שנכנסים בתוכה, הלולב דורש מעשה אקטיבי

• לכן יש מקומות לחבר בין שני ההפכים המשלימים האלה.

 

איך ראש השנה ויום כיפור יכולים להיות "זכר ליציאת מצרים"?

בקידוש וגם בעמידה מקדשים אותם בתוספת "זכר ליציאת מצרים"! למרות שאין קשר היסטורי בין ראש השנה או יום כיפור ליציאת מצרים! (חוץ ממדרש אחד שאומר שהפסיקו לעבוד בראש השנה!)

הבית גנזי אומר:

ביציאת מצריים שני דברים קרו:

• יראה: פחדנו שמה המשחית יבוא על הבית לנגוף. שמא המכות יכו אותנו. פחדנו על ים סוף…נכנסה בנו "יראת ה'". מהיראה הזאת אנו חוגגים את ראש השנה ויום כיפור!
• השמחה והאהבה: ביציאת מצרים שמחנו להיות משוחררים, שמחנו על ההצלה ועל הבחירה. ומזה אנו חוגגים את פסח סוכות ושבועות.

שתי  המערכות האלה נפגשות בסוכות:

1. סוכות שייכת למערכת חגי תשרי:

מערכת של חגים אוניברסאליים. חגים של "ימים נוראים"

בפרשת אמור, יש שתי פעמים אזכור לחג הסוכות. הפעם השנייה, אחרי "אלה מועדי.." נראית דווקא שייכת לחגי תשרי כי יש בה המילה "שבתון" שאנו מוצאים בחגי תשרי.

 

2. וגם היא שייכת לשלוש הרגלים

מערכת פסח שבועות וסוכות שהיא מיוחדת לעם ישראל.

חגים שבהם אנו שמחים וחוגגים את האהבה כלפי ה'.

 

סוכות היא חיבור הפכים! חיבור בין חגי תשרי לשלוש רגלים וחיבור כל המידות (שבעה אושפיזין) חיבור כל חלקי העם (לולב) חיבור בין אהבה ויראה, חיבור בין ישראל , עם מבודד שדואג רק להישרדותו בלי רצון לגייר אף אחד, לבין ישראל שהוא אור לגויים, מייצג את כל שבעים האומות ודואג להם עם בפרי החג….

 

 

הסכך עשוי מפסולת גורן ויקב

בראש השנה , אנו נפרדים מהפסולת שלנו, מהעבירות.

ביום כיפור, הזדונות הופכים לשגגות

אבל בסכות, בעבודה מתוך אהבה שמחה ומעשים, הזדונות יכולים להפוך לזכויות!! ה"פסולת" שלנו הופכת לנו אמצעי לקיים את המצווה ולגור תחת צילה!!

 

האם חגגו את חג הסוכות בבית ראשון

כנראה שחג הסוכות היתה חג של עליה לרגל והקרבת קורבנות בבית המקדש. שלמה המלך מביא קורבנות עבור חג הסוכות.

אבל, נראה שלא בנו סוכות ולא לקחו לולבים מחוץ למקדש!

בנחמיה , חגיגת חג הסוכות בירושלים , אחרי שיבת ציון, נראית כחגיגה ראשונה מסוגה מאז יהושוע בין נון! כך לפחות כתוב שם.

בנוסף , איך אפשר לבקש לעלות לרגל לבית המקדש וגם לבנות סוכה בחצר הבית?? אלה שתי מצוות סותרות , בפן המעשי.

נראה שרק בבית שני ובמיוחד אחרי הבית, בניית סוכות והישיבה בהם התחילו להיות מצוות מקוימות.

 

 

נענועי הלולב:

הלולב נראה כדבר שהיו לוקחים אותו רק בבית המקדש.

הלולב דומה לקרבן!

כמו הביכורים, (ולקחתם..) עיקר המצווה היא בבית המקדש.

נענועי הלולב דומים ל"הנפה" של הקרבנות או של הלחם, או של הביכורים.

 

ההנפה מביעה שני דברים:

אנו מתקרבים את ה' בהכרה שהוא מושל בכל רוחות העולם, כביכול אנו נותנים לו את הקרבן, ומציעים את המתנה לכל ארבעת הרוחות ומעלה מטה, כאילו אנו נותנים את הקרבן אליו. וכך, אנו מתחברים אליו במעשה .

מצד שני, הקרבן מכפר. זאת אומרת, שהקרבן מסיר את הרע.

 

כך מסבירים חכמנו במסכת סוכה את הנענועים של הלולב:

הפן החיובי: ממליכים על עצמנו את מלכות והשגחת ה' מסביבנו, בששת כיווני האוויר.

הפן השלילי: אנו מונעים מהרע לבוא עלינו. (נגד רוחות רעים וטללים לא טובים .

 

הלולב נראה מאוד קרוב לקרבן ועבודה במקדש.

 

הסבר חסידי לנענועים:

המצווה היבשה של הלולב היא הלקיחה ביד. מיד אחרי הלקיחה , אפשר להניח את הלולב. יצאנו ידי חובה. אבל על ידי הנענועים, אנו מביעים:

חיבוב המצווה

הבעת הרעיון שהמצווה היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה: על ידי המצווה, יש לי יכולת לעשות דברים נכונים: להרחיק הרע ולקרב הטוב. הנענועים מביעים העשייה שמעבר למצווה, מה שהמצווה מאפשרת לי לעשות אחרי קיום המצווה .

 

 

סוכות רעיונות

 

1. בכסה ליום חגנו.

יום חגנו , הוא כנראה , חג הסוכות!

אם כן, אם החכמים מיחסים את יום "הכסה" לראש השנה, בגלל שבו הירח מכוסה, אז אפשר להסיק מזה שסוכות היא החג בפועל וראש השנה היתה בכוח. כאילו מגלים בסוכות משהיה מכוסה בראש השנה.  זה יסביר שסוכות מתרחש בשעה שהירח מלא!

 

2. חגי תשרי – הרב אטון-

• ראש השנה= תשובה (שיבה) אל החוק האלוהי, קבלת עול מלכות שמים.
• יום כיפור=תשובה (חרטה וקבלה על הבא) בגלל התרחקות בין החוק והחיים עצמם
• סוכות=החיים מלאי המשמעות.

 

3. מלבד מנדרכם..(הכתב והקבלה ויקרא 23-38)

"בד"= מטה מעץ. כמו הבדים שמרימים את הארון. הענף נבדל מהעץ שממנו הו צמח.

"לבד"= מבודד (מהעץ..) (לא טוב היות האדם לבדו)

"לבד מ..= חוץ מ…

"מלבד"= בנוסף! כלומר הנה דבר דומה אבל לא עיקרי .

 

4. פרי החג הולכים ופוחתים 13,12,11,10,9,8,7סה"כ 70
   1. רבנו בחיי במדבר כ"ט י"ג :דרשו בפרי החג, לימדה תורה דרך ארץ בקרבנות הללו, שאם יתארח אדם אצל חברו יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות,למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו ירק, וכן פוחת והולך עד שמאכילו קטנית:
   2. מסכת סוכה נ"ה, ב: אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות [. . . ] אמר רבי יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן
   3. שפתי כהן במדבר כ"ט י"ג: ויום הראשון היו מקריבין שלושה עשר פרים לרמז שעתידין כולם לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד וליחדו, ולזה מתחיל בשלושה עשר בגימטריא אחד, ומתמעטים והולכים, למעט רוח גאותם וקישוי ערפם.

שמע ישראל: ה' (שהוא) אלוהינו (היום), (יהיה) אחד (גם עבור כל העמים באחרית הימים).(רש"י)

10=כלליות האומות בעולם

7= הריבוי והשוני

 

5. הכבשים : כל יום 14! (כפול מהרגיל!) סה"כ:98

רבי יוסף בכור שור במדבר כ"ט י"ג:  והכבשים נכפל מניינם שכל המוספין שבעה, ובכאן י"ד שיעלו  לתשעים ושמונה לבטל קללות שבמשנה תורה.

הכבשים אינם פוחתים!! כדי לבטל את קללות כי תבוא!

 

6. דירת עראי

האדם צריך להרגיש שהוא איננו שולט על הכל. אין השמירה מאת האלוהים "כשרה" אלא אם האדם לא משתמש בה כמגן. כי אז, הוא עובד עבודה זרה עם השמירה של האלוהים: הוא הופך השמירה לאמצעי! במקום זאת, האדם צריך באמת להרגיש בידי הבורא ולא להשתמש באלוהים לצרכיו!!

 

7. זכר ליציאת מצרים

אנו אמורים לשחזר את ההרגשה של העם במדבר! זאת אומרת , להבין יותר טוב למה הם כל כך התקוממו נגד ה' למרות כל השמירות והניסים: ענני הכבוד הגינו עליהם. ולמרות זאת, הם היו צריכים לעבור ניסיונות קשים כדי שיבינו שאין ההגנה אמורה לשמש אותם אלא אם כן הם מרגישים בחולשתם וארעיותם מול הבורא!

 

 

 

בע"ה חי בתשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

סוכות לעד 8

 

על הכפילות בפרשת אמור על חג הסוכות

 

סדר החגים בפרשה  הוא

1. אלה מועדי ה'…(כותרת מתחילה)
2. פסח
3. שבועות
4. ראש השנה
5. כיפור
6. סוכות
7. אלי מועדי ה'..(כותרת חותמת)

ואחר כך חוזרת התורה ואומרת

8. "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי,…בסוכות תשבו…." למה לחזור על סוכות שנכלל כבר לעיל?

 

ועוד, למה התורה איננה מכלילה את ראש השנה ויום כיפור לתוך שלושת הרגלים? במקומות אחרים כתוב רק "שלוש רגלים" וכאן, היא כוללת את ר"ה יום כיפור וסוכות בתוך המועדים?

 

אני מציע פירוש זה:

קיימים שני מישורים: המישור האידיאלי והמישור האנושי. התורה תמיד מתארת את שני המישורים.

• אדם הראשון קדמון ללא חטא שהיה אמור לחיות עד ין קץ.. והחטא (הבלתי נמנע?) ותיאור האדם אחרי החטא עם הצורך בתיקון החטא.
• כמו כן, יש מתן תורה ראשון בשבועות, אידיאלי, עם לוחות ראשונים אידיאליים. אחר כך יש תיאור חטא העגל (הבלתי נמנע?) ואחר כך תיקון החטא הנורא עם מתן לוחות שניים, יותר אנושיים.
• כך גם כן בחגים, נראה לי שיש מחזור אידיאלי של "פסח-שבועות- סוכות" שהם החגים האידיאליים

ויש את לקיחת בחשבון של אנושיות האדם, העובדה שהאדם חוטא, ואז יש צורך להכניס בתוך המחזור הזה את "חגי התיקון של החטא" שהן ראש השנה, יום כיפור וחלק מחג הסוכות.

 

לעניות דעתי, אין לראות בכל המערכות ה"לא אידיאליות" המתוארות בתורה, קטסטרופה שהיה אפשר למנוע אותה. להיפך! לדעתי, הבורא ברא את האדם איך שאנו מכירים אותו. אדם שחוטא, עם שחוטא, תורה שלידה עבודה זרה .. אבל תיאור המצבים האידיאליים חשוב כדי לעזור את האדם לשאוף לתיקון ולשיפור. לתת לו כיוון.

 

אם כן, סוכות שייכת לשתי המערכות גם יחדף היא סופה והכתרתה של המערכת הראשונה של שלוש רגלים

אבל היא גם הכתרתה ושיאה של המערכת  המתקנת את החטאים ראש השנה- כיפור וסוכות.

 

לכן, סוכות היא חג של כפילויות, של חיבורים.

נזכיר לצורך המחשה בלבד כמה נושאים הקשורים לסוכות שהם כפולים וחיבורים

• ארבעת המינים של הלולב שמחברים בין כל אברי האדם
• ארבעת המינים שמחברים בין כל חלקי העם (צדיקים- בנוניים- בעלי תורה ומצוות..וערבה)
• 7 אושפיזין שאנו מארחים כל יום בסוכוה. יש לדעת להיכנס בסוכה של אברהם (איש החסד הגדול) ולהיכנס באותה הסוכה אבל כשיצחק (איש הדין הנורא) הוא האושפיז העיקרי. וכן הלאה שבעה ימים!
• החיבור בין כל אומות העולם המיוצגים על ידי 70 פרי החג
• הכפילות בקרבנות החג: בכל חג מקרבים 7 כבשים ואיל אחד. ובסוכות פשוט כפול: שני אילים ו14 כבשים!
• חיבור בין מצוות הלולב (עבודה אישית אקטיבית של חידוש ויצירה)עם מצוות הסוכה (קבלת המסורת באופן פאסיבי)
• כפילות מצוות הסוכה בפרשת אמור.
• …

אם כן, סוכות היא חג החיבורים. היינו אולי מצטערים על זה שיש חטאים והמערכת איננה "אידיאלית", על שיש לנו לעבור את ר"ה וכיפור כדי להגיע לסוכות. אבל נראה לי שההיפך הוא הנכון.

ר"ה וכיפור עוזרים לנו להעמיק ולפתח את עניין הסוכה האידיאלית! כי האדם הוא במהותו אמביוולנטי. האדם הוא בעצמו כפול ועשוי מחלקים שונים. אם לא היינו לוקחים בחשבון את החלקים האפלים שלו, אם היינו מדלגים על ר"ה וכיפור, סוכות היה חג מסולף!

המסר של סוכות הוא מסר של לקיחת בחשבון את המצב האמיתי של האדם, של כל אדם, יהודי או גוי, ולהנחות אותו בדרך התיקון שהוא דרך החיבורים!

 

אנו מבינים עכשיו למה המטרה של סוכות היא "למען ידעו דורותיכם"

אין ידיעה אלא חיבור אמיתי!

ולמה סוכות היא חג העתיד (פסח הוא חג העבר- יצאנו כבר ממצרים- שבועות חג הווה- מקבלים את התורה כל יום). הפועל "ידעו" הוא בזמן העתיד.

 

סכות היא הפסח של הגויים (הרב שרקי)

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"

איפה מצאנו שה' הושיב את ישראל בסוכות??

"ויסעו מרעמסס סוכותה.." התחנה הראשונה ביציאת מצרים היא ..סוכות! שם, כנראה אפו את הבצק שהוציאו ממצרים ואכלו את המצות! וזה מסביר מצוות אכילת כזית לחם בסוכות כמו שיש מצווה לאכול מצה בפסח.

אם כן ף למה אנו לא חוגגים את סוכות בפסח?

כי עם ישראל בלבד יצא ממצרים!

עם ישראל הוא לא מטרת בריאת האדם. המטרה היא שכל האנושות תכיר במלכות שמים. עם ישראל הוא האמצעי כדי להביא את האנושות כולה להכרה זו.

ישראל חוגג את פסח כי הוא יצא ממצרים אבל כל הגויים יחגגו את סוכות אחרי התיקון הכללי של ההיסטוריה. לכן, סוכות נדחה עד אחרי חגי תיקוני החטאים (ראש השמה ויום כיפור).

9-10-06

 

סוכות בעד

הרב בן עזרא

 

1דירת עראי

אדם גר בתוך מחשבותיו!

"צא מדרת קבע"= צא לפעמים מתפיסות העולם והרעיונות המקובעים שלך, ו"שב בדירת עראי"= תיפתח לרעיונות חדשים ותסכים לשים בצד את המוסכמות כדי לאפשר התחדשות.

 

2לולב כלי זין:

המדרש בויקרא רבא, משווה ישראל היוצא מימי הדין עם לולב למי שיצא מבית הדין וכלי זין בידיו, סימן לניצחונו.

האם לעתיד לבוא, במידה וכל אומות העולם יחזרו בתשובה, האם ישראל ימשיכו להיות העם הנבחר? או שמא יהיו שווים עם כל האומות?

שאלה זו יכולה להישאל בסוכות ,חג אחרית הימים.

והתשובה היא ברורה: כן, ישראל יישארו העם שבחר ה', כי מקדמן דנה היו ויישארו העם ה"מנצח" לפני ה', ולכן הם לוקחים את הלולב, סימן לאחדות ולמיוחדות כלפי העמים האחרים לפני הבורא.

 

3 ידעו דורותיכם:

בפסח כתוב : "למען תזכור…" –זכירה היא על העבר,ומדובר "בך".

בסוכות, כתוב:"למען ידעו דורותיכם…"-ידיעה היא לגבי העתיד, ודורתכם גם כן מופנה לעתיד.

סוכות פונה אל העתיד, אל המטרה, אל הכיוון של יציאת מצרים.

"חג האסיף" היא גם פונה אל תכלית המהלך. אחרי האביב, הקצירה, אוספים את "המעשים" וכיוון מסויים.

 

4ארבעת המינים:

לגבי ההשוואה של ארבעת המינים ל4 סוגי האנשים, תורה ומצוות, נגד הטעם והריח: "הטעם" הוא נגד המעשים הטובים . כי הפרט טועם לעצמו כמו שהמצוות הן שלו.  לעומתו ה"ריח" הוא נגד התורה כי הוא מתפשט לכל עבר.

 

בתחום של האדם כלפי עצמו, הרב מציע אותו סוג של הקבלות:

• הערבה, ללא טעם וריח, היא נגד הדברים שלא נראים מושכים את האדם, לא מבחינה גופנית ולא מבחינה רוחנית. לגביהם האדם צריך רק את האמונה שתמשוך אותו אליהם.
• ההדס: עם ריח, ללא טעם: עם משיכה רוחנית ובלי משיכה גשמית, כדוגמת הלימוד שלא לשמה.
• הלולב: עם משיכה גשמית אליו, ובלי משיכה רוחנית .
• האתרוג : מסמל את הדברים שמושכים את האדם, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. יש אז סכנת הגאווה.

 

 

5 דינים בסוכות!

 

בסוכות נידונים על המים! וכן בכל חג נידונים על משהו. בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן, ובסוכות על המים!

איך אפשר להבין שבחג יש דין?

האמת היא שקיימים קטרוגים כל הזמן

בפסח יש קטרוג :"מה שונים אלו(ישראל) מאלו(מצרים)? אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה! וה' בכל זאת מצילנו מיד קטרוגים אלו. ואת זה אנו חייבים לזכור!

בשבועות: יש קטרוג המלאכים:"למה לתת את התורה לילוד אישה"? ובכל זאת ה' נתן לנו את התורה וצריכים לזכור זאת.

בראש השנה, הקטרוג של המלאכים:" אין לתת לאדם להיבראות" ובכל זאת ה' החליט לברוא את האדם.

בכיפור: הקטרוג של השטן:"הם עשו את העגל , לא לסלוח להם! ובכל זאת ה' סלח!

בסוכות: גם כן יש קטרוגים: הקטרוג הגדול  של כל אומות העולם גם יחד, לעתיד, בזמן גוג ומגוג ( גמטרייה 70 אומות), נגד ישראל. וה' –אמור- להציל אותנו מידם!

 

13-09-09

מישל בן שושן

 

ראש השנה שם

 

• ליקוטים מהפרשיות הקודמות:

 

 

ראש השנה היא ההזדמנות לחזור לפנימיות:( פרשת נצבים):

הפנימיות היא בעצם ה"אותנטיות" שאליה צריכים לשאוף.

• יום הזיכרון= זוכרים כי בעצם הכל נמצא בתוכנו. רק צריכים להוציא את השכבות של המסכות והחיצוניות שהתרגלנו להתכסות איתן
• השופר= הכלי שידרוש מאיתנו לחפש בתוכנו את פנימיות המעשים שעשינו במשך השנה. לא דיבורים, ואפילו לא קולות, (אלה עדיין נוגעים לחיצוניות) אלה ההבל היוצא "מן הלב", הרוח שנפח בנו הבורא. הנשימה-נשמה האותנטית והפרימיטיבית ביותר כדי למצוא שוב (ומכאן המילה "תשובה") פנימיות הדברים.
• יום הדין= כי העבודה של החזרה לאותנטיות במעשים שכבר עשינו, דורשת מאמץ ויראה. היראה להסתכל על עצמנו במראה!
• בחודש השביעי= השביעי הוא המרכז את "ששת הקצוות". בעצם אנו חווים אותו דבר בכל שבת, בזעיר אנפין. כי שבת היא גם הזדמנות להיכנס לפנימיות שלנו ושל המעשים שלנו.
• לכן, אין צורך להשתמש בכלי אחר , אם ראש השנה נופל ביום שבת, שבת הוא הכלי הטוב ביותר כדי להזמין אותנו לפנימיות. ולכן אין צורך לתקוע בשופר ביום שבת וראש השנה.

 

דין ורחמים-נגלה ונסתר   (כי תבוא)

השם משמואל הסביר לעיל שיש לחקור מה רצון ה', דרך המצוות. יש את מעשה המצווה שהוא ה"נגלה" אבל יש גם כוונות "נסתרות".

כשה' מתנהג אתנו במידת הדין, כשאנו מרגישים ייסורים ל"ע או קשיים במהלך החיים, אפשר להעמיק ולמצוא את כוונת הבורא דרך הדינים האלה. לרוב, אין דינים כדי "להעניש" את האדם. כי אין תועלת בענישה. מטרת הדינים היא לעורר את האדם להתקדם בחיים שלו. בעצם, הדינים, הם קשים בחיצוניות, ב"נגלה". אבל, בפנימיות שלהם, הם לטובת האדם, הם "רחמים" בנסתר.

בראש השנה ,כשאנו מבקשים מהבורא לעמוד מכיסא דין ולשבת על כיסא הרחמים, אנו מבקשים בעצם ממנו לעבור ישירות ולהיטיב לנו על ידי פנימיות הדברים, בלי להעביר אותנו דרך הדין של הנגלה.

אנו מראים לו שאנו כן יכולים להבין את הדברים דרך דברים טובים , בפנימיות שלהם, ואין ל"הסביר" לנו זאת דרך דינים!

איך אנו מראים לו שאנו קשובים לפנימיות הדברים?

בתקיעת השופר!

השופר משמיע לנו את פנימיות האדם. לא מעשים חיצוניים, לא דיבורים, אפילו לא קולות, אלה "הבל" הלב!. כמו צורת השופר, רחבה בחוץ וצרה כלפי פנים, אנו מקשיבים לפנימיות. אנו מוכנים לעזוב את החיצוניות ולהקשיב לפנימיות.

זה מראה לה' שאנו רגישים מספיק כדי שיעביר לנו את המסרים שלו דרך הפנימיות ולא דרך החיצוניות. דרך מידת הרחמים ולא דרך מידת הדין!

*כשאנו שמים לב לפנימיות המצווה של מתן צדקה למשל, כמו שהוסבר לעיל, אנו רואים שבעצם ה' רוצה שנהיה ענווים וזקוקים לאחר, להתחברות עם האדם האחר, השונה. אם אני מצליח להבין זאת, אז אני מראה לה' שאני כן רגיש לפנימיות הדברים, ואז הוא באמת יכול לעמוד מכוח הדין ולשבת על כיסא הרחמים, בדיוק כמו שתקיעת השופר מצליחה לעשות. ואז, ה"צדקה" יכולה "להציל מדינים".

אנו מבינים עכשיו את הפסוק:

"עלה אלוהים בתרועה…(אם ה' עומד על כיסא הדין)

….ה' בקל שופר( הוא ישב על כיסא הרחמים שבאה מהשופר שתקענו בו)"

אנו עכשיו גם  נבין את מאמר רש"י(בראשית יח-טז)

"כל השקפה שבמקרא, לרעה. חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך" שגדול מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"

הפסוק המסיים בפרשתנו את ווידוי מעשר, מבקש מה', אחרי שהראינו לו שאכן התכווננו לפנימיות המצוות ,להשקיף ממעון קדשו ולהתנהג איתנו במידת הרחמים ולברך את עמך ישראל…

 

 

 

2 מתוך הספר על המועדים של השם משמואל: ראש השנה.

 

שלושה ספרים נפתחים (תרעא)

נכתבים בו הרשעים הגמורים, הבינוניים והצדיקים.

אצל כל אדם ואדם, מתקיימת החלוקה הזאת! יש באדם החלק הרשע  וחלק הצדיק וחלק הבינוני.

למה לעשות הפרדה בתוך האדם בראש השנה?

כדי שייפרדו ממנו כוחות הרע (אפילו לרגע!) ויוכל לקבל השפעה חדשה . כוח ההתחדשות באה אחרי שהאדם מכין את עצמו לקבל אותה , בהיפרדות מחלקי הרע, (וזה צד הדין שיש ביום הזה) אבל המטרה היא לשמוח בהתחדשות! "תקעו בחודש שופר"= כשאתם מוכנים להתחדש! ואז באה החירות מכל הקיבועים והדברים הרעים המעקבים בעד האדם.

לע"ד:השופר הוא זמן חירות (כמו ביובל) חירות האדם מהרע שבו! כדי שיוכל לפתוח דף חדש ולקבל "השפע", זאת אומרת להתחדש.

 

היראה של יעקב (יא)

כשיעקב חלם על  מלאכים עולים ויורדים, ראה אומות העולם עולות ויורדות. עד שעלתה מלכות אדום ולא ירדה! יעקב נתיירא ושאל את ה' :"האם לזאת לא תהיה ירידה??" הרגיע אותו ה' :"אל תירא" אני מוריד אותה. ואכן הראה לו שיוריד אותה.

כי הירידה של אומה נובעת מעלייתה! היא מסתחררת מעלייתה ומאבדת את הערכים שנתנו לה לעלות. ובגלל גאוות עלייתה , היא יורדת ונאבדת מן העולם.

ה' ביקש מיעקב לעלות הוא בעצמו. אבל יעקב נתיירא: שמה אין לו זכות להישאר למעלה וגם הוא, בניו, יסתחררו מהעלייה ולא תהיה להם החכמה להישאר למעלה! לכן היא פחד לעלות! ולא עלה!!!

אמר לו ה': חבל שלא עלית !כי אז הייתה מדביק בזרעך את "מידת התמימות" לעולם ולא היו זקוקים לגלויות! עכשיו שלא "האמנת" יצטרכו בניך לגלות בארבע מלכויות.(לע"ד:ושם ירכשו את מידת התמימות בעל כורחם).(מדרש ויקרא רבה כ"ט)

ומה הוא הסימן שהם רכשו את התמימות? כשהם יודעים להתחבר אחד עם השני ולהשאיר למשל את הפאה בשדה. ההתקשרות שלהם אפילו עם העניים, מקשרת אותם אל ה'!ו על זה לא תהיה להם ירידה.

לע"ד: למה השם משמואל הכניס פירוש זה בספרו על ראש השנה?

כי "היראה" של ראש השנה,היראה של הימים "הנוראים", קשורה ליראה של יעקב. "האם אנו זכאים לעלות ולא לרדת?" זה מה שבסופו של דבר עוזר לבני ישראל כן לעלות וכן להישאר למעלה!! כי כך, הם לא יסתחררו בעלייתם ויישארו עם הענווה והיראה :"האם הם זכאים?". היראה הזו והענווה, יכולים לבוא:

1. או מתמימות גמורה לכתחילה .
2. או מפחד מהצרות (שלא נדע- אבל ידענו וממשיכים לדעת!)
3. או מהחיבור עם כל חלקי העם, ובמיוחד עם השונים מאיתנו והעניים.

 

שופר ושבת(טו)

1. לפי התלמוד הבבלי, יש מצווה מדאורייתא לתקוע בשופר. לכן, אפילו בשבת, יש לתקוע בשופר. בכל מקום ובכל זמן. אבל , רבה, גזר גזרה "שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים " ולכן, אנו לא תוקעים בשבת.
2. לפי התלמוד הירושלמי, מצוות התקיעה מדאורייתא,היא רק בבית המקדש, המקום שבו הם היו בטוחים שאותו היום היה באמת ראש השנה (כי שם באו העדים והעידו על חידוש הלבנה) ושם, מקריבים קרבנות, והפסוק אומר ..תרועה אישה.." איפה שיש קרבנות (אישה) שם יהיו התקיעות. לכן, כשתוקעים מחוץ לבית המקדש, זה רק בדרבנן. ולכן, אם זה בשבת, אין צורך לתקוע מחוץ למקדש. אבל במקדש תמיד תוקעים.
3. השם משמואל מנסה להסביר למה אין צורך לתקוע בשבת:

השופר מסמל את ההכנעה של האדם מול ה'. (קולות השופר דומים ליללה, לגניחה, לפרה גועה)

השבת הוא להיפך, זמן שאין להתענות בו, לא להיות עצובים, אלא להיות בעונג ובדביקות.

לכאורה יש הבדל עצום בין שבת והשופר. אבל בעצם, שתי הדרכים, זו של ההכנעה וזו של הגאות ורוממות הרוח, הן שתי דרכים שיכולות לעורר ולהוביל את האדם להתקשרות עם הבורא. הם שונים מנקודת ההתחלה והדרך, אבל מטרתם, גם של השופר וגם של שבת היא לקרב את האדם לפנימיות שלו ולקשר עם הבורא.

בדרך כלל, אי אפשר לחוות ברגע אחד את שני המהלכים ההפוכים ביחד!

אבל בבית המקדש, יש איחוד כל ההפכים. וכן, שם אפשר להרגיש גם התרוממות רוח אדירה ושפלות בעת ובעונה אחת. ובגלל זה ,

• שם היו תוקעים בחצוצרות (סימן לגאווה לאומית, לרוממות רוח..)
• וגם תוקעים , בין שתי החצוצרות, בשופר, סימן לנמיכות רוח וענווה.

לכן, לא תוקעים בשופר בשבת בכל מקום כי אין צורך ואפילו קשה!

אבל, במקדש, אפילו בשבת תוקעים כי אין שם בעיה לחבר את ההפכים !

1. מבחינה יותר "מיסטית", השם משמואל מסביר שבשבת, שולת כוכב "שבתאי" שהוא ממלא דיכאון ועצבות. שמירת השבת, עם הדלקת נרות למשל, ועונג השבת, מרחיקים כל עצבות ומזיקים אחרים.

גם השופר, על ידי דרכים אחרות, מרחיק את המזיקים והקטרוגים למיניהם. כך, שאין צורך בשבת לתקוע בשופר!

 

 

 

רבי אליעזר ורבי יהושוע (יט)

מוכרת ה"פלוגתא" בין רבי אליעזר ובי יהושוע לגבי זמן בריאת העולם:

רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי ורבי יהושוע בניסן.

בדרך כלל מיישבים מחלוקת זו ואומרים שבתשרי, ה' "חשב, תכנן" לברוא את העולם. אבל הבריאה עצמה, במעשה, היתה בניסן!

כמובן, המחלוקת היא לא היסטורית או פיזיקאלית. היא רעיונית:

רבי אליעזר: הוא תמיד יותר קשור לעולם השכל, המחשבה. הוא תלמידו של בית שמאי שהיה נוטה למידת הדין. ומידת הדין קשורה במחשבה. כי במחשבה אפשר ליצור עולם מושלם ולתכנן הדברים כך שיהיו מסודרים לפי סרגל.

אבל, רבי יהושוע, הוא מעולם המעשה. ועלם המעשה חייב לקחת בחשבון את המציאות וקשיי היציאה לפועל של פרויקטים. עולם המעשה קשור לעולם החסד!

עיקר בריאת העולם היא המחשבה לברוא אותו, לדעת רבי אליעזר ולכן בתשרי נברא. אבל, מעשית, בניסן נברא לפי רבי יהושוע בעבורו חשוב המעשה עצמו.

לכן, אומרים חכמים:

• שבהתחלה "עלה במחשבה" לברוא את העולם במידת הדין. (בשם אלוהים). (שיטת רבי אליעזר- בתשרי)(פרק א ספר בראשית)
• אבל, (בפועל- למעשה), הוא שיתף את מדת הרחמים (בשם ה') וברא את העולם. (בתשרי- בשיטת רבי יהושוע) (פרק ב' ספר בראשית)

השם משמואל מצא בשמות של שני החכמים האלה אסמכתא על דרך מחשבתם:

רבי אליעזר =מלשון עזרה: "העזרה" ניתנת לאדם כשהוא כבר התחיל בעצמו לעזור לעצמו. הוא כבר מכיר בעולם הדין

רבי יהושוע =מלשון "ישועה" הישועה באה בלי שהאדם עשה שום דבר, הישועה באה בחסד גמור!

 

הזיכרון (כא)

אברהם הוא "עברי" כי הוא היה מעבר לנהר. למה ישראל הם עבריים?

כי הם ממקור שמאחורי האור! "ישראל עלו במחשבה לפני הבריאה"…

"נהר"= אור, בארמית

יאור = הוא גם כולל מושג האור.

מאחורי האור,מאחורי הנגלה, יש את הנסתר. הנגלה, לא מאפשר לפעמים לדברים גדולים ועמוקים להתרחש בתחומו. האור הגנוז הרבה יותר פורה ומכיל הרבה יותר כוונות עמוקות. לכן, ישראל, מקורם בנסתר, מאחורי האור, מאחורי הנהר! ואפילו הם, לא מרגישים כל הזמן את מקורם, תפקידם, סיבת היבחרותם, טעמי מצוותם…. כי בדרך כלל כולם חיים בנגלה.

אבל, כדי להתחדש, לחזור לפנימיות הדברים, חייבים לזכור את המקור, מאחורי האור!

פעולת הזיכרון היא פעולה שחופרת מתחת לנגלה, דברים שנשכחו, שהוסתרו, שהם מתחת לפני השטח, ולהעלותם לעולם הנגלה.

לכן, בראש השנה יש לעשות פעולות דומות כדי להתחבר לפנימיות ולמקורות שלנו, כדי לקבל כוח להתחדשות.

השופר הוא כלי שעוזר להוציא מעומק הלב את ההבל הקמאי של האדם ולעורר אצלו זיכרון פורה.

 

יום ולילה (כו)

ראש השנה נכרז על ידי בית דין שמקבלים את עדותם של העדים שראו את חידוש הירח. מייד, ה' קורא לבית דינו ומתחיל יום הדין! (ראה תלמוד ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג)

משמעות הדברים, שיום הדין הוא רק ביום ראש השנה ולא בלילה שקדמה!! אבל אנו יודעים שכן בלילה ראש השנה מתחיל , ויש מנהגים לאכול כל מיני סימנים להמתיק את הדינים , כבר בלילה!

האמת שיש שתי בחינות בדין: בחינת היום ובחינת הלילה:

• בלילה, זה דין של כל כנסת ישראל, בכללותה.
• ביום זה דין פרטי של כל אחד ואחד.

כמו כן יש חלוקה בתקיעות שופר:

• השופר מיושב הוא עבור כל אחד ואחד בפרט: האם הוא זכאי להיכלל בכלל. האם כלל ישראל יקלוט אותו!
• השופר מעומד הוא עבור כלל הציבור וכלל עם ישראל.

 

 

בע"ה כט אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראש השנה נה

 

ישנם שני סוגי תשובה (שמעתי ,בן השאר,מראבן קסל)

בעמידה , אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו…הרוצה בתשובה" ורק אחר כך "סלח לנו אבינו כי חטאנו"

אבל לכאורה היינו צריכים להגיד זאת בסדר ההפוך: נדבר על חטאים ורק אחר כך על התשובה!

אלא שהתשובה היא לא מהלך שנולד אחרי או בעקבות החטא

התשובה נבראת לפני בריאת העולם. מטרתה היא ליצור את האפשרות שהאדם יתקרב אל הבורא למרות היותו גשמי . כאילו האלוהים האציל מעצמו לתוך האדם הגשמי (וייפח באפיו נשמת חיים) והוא דואג שמה שהכניס באדם לא ילך לאיבוד, ולכן, הוא ברא את התשובה , הכלי כדי להחזיר האדם למסלול שהתכוון אליו בבריאה.

אם כן, אין התשובה קשורה לחטאים! זה מהלך של קרבה אל הבורא. מהלך של האדם אל עבר האנושיות, הרוחניות שבו.

אחרי שהאדם חטא, הוא יכול להשתמש באותו התהליך כדי לצאת ממסגר החטא. זו תשובה מסוג שני, התשובה שעליה, אנו בדרך כלל מדברים, התשובה מן החטא . אבל היא לא התשובה העיקרית הראשונית.

"טוב וישר ה' על כן יורא חטאים בדרך": מהלך התשובה נראה הפוך מעניין היושרה! כי הרי אדם שחטא חייב עונש . התשובה תעוות את הדין!

זה היה נכון אם היינו חושבים על הגדרת התשובה מהסוג הנמוך (התשובה שנולדת אחרי החטא)

אבל הפסוק מדבר על התשובה העליונה, זו שנבראה לפני העולם, שמאפשרת הקרבה של האדם אל הבורא. כל פעם שה' עוזר לאדם לחזור בתשובה, הוא בעצם "ישר" כי הוא הולך לפי חוקי הבריאה שהוא קבע כבר לפני הבריאה!

אם כן "התשובה" היא מהלך שקיים כבר בבריאת האדם שעוזר לו לזכור את תפקידו המיוחד, שהוא בן אדם ולא חיה!

 

המטרה של ראש השנה לעניות דעתי:

המטרה היא אחת ויחידה: שיהיה טוב יותר לאדם בשנה הבאה.

אין כאן לא רצון להעניש ולא להפחיד לשם הפחדה. אין כאן גזרת גורל. להיפך. כל מה שמצווה לנו ה' הוא לטובת האדם עצמו.אם כן , נפרש כאן את כל המוסגים של ראש השנה כדי להבסיר העניין הפשוט הזה.

 

יום הזיכרון (לע"ד)

התורה קוראת ליום הזה "יום הזכרון" בלי להנחות אותנו את מה עלינו לזכור?

התורה רגילה להנחות אותנו לזכור דברים מסוימים: יציאת מצרים, עמלק, מרים..אבל כאן, יש לנו לזכור מה?

נראה לי שההנחיה היא פתוחה, עבור כל אדם, יש לזכור דברים שונים. ככל יכולתו, לפי חייו, לפי דרכו:

אדם שצריך לחזור בתשובה, הוא אדם שצריך לחזור אחורנית ולמצוא בחייו רגעים ומחשבות טובים כדי שיוכל להישען עליהם ולהתקדם בחייו בצורה טובה יותר

מה שמפריע לאדם להיות טוב אלה הרגלים או התנהגויות שמונעות ממנו להסתכל בעיניים פקוחות על חייו. כל אדם, אמור לעשות את הטוב עבור עצמו. אבל מתברר שלא כן הדבר. האדם פועל לפי דרכים שמפריעים לו לחיות טוב. לפעמים, החיים מאלצים אותו לחיות בדרך שהוא בעצמו יודע שהיא לא טובה לו. אבל, הוא מרגיש שאי אפשר לשנות. אולי כי הוא יותר מדי מלא רוע והרגלים שאי אפשר לשנות.

הפתרון יכול לבוא רק כשהוא מרגיש נקודות טובות שיש בו. משם, מהנקודות הטובות שלא נפגעו, הוא יכול לתקן את השאר ולהתחיל מחדש.

לכן, דרוש מהלך של זיכרון:

יש לזכור נקודות טובות שמהן יהיה אפשר להתחיל מחדש.

למשל, בזוגיות, אפשר לזכור את ההבטחות והחלומות שהיו לנו בעת הנישואים או האירוסים. האהבה הראשונה. משם, אפשר להתחיל שוב.

אפשר לזכור את מה שאנו הבטחנו לעמנו בשנה שעברה. או מה שהבטחנו בבר מצווה שלנו. לזכור מה שהיינו רוצים להיות. לזכור מה שההורים ציפו מאיתנו . לזכור אולי עוד יותר רחוק, מה שהדורות הקודמים חלמו עבורנו. על מה הם נלחמו כדי שלנו יהיה טוב. נזכור את האבות. נזכור את נוח והרצון האלוהי להציל את האנושיות שבנו אפילו כשהכול נראה אבוד ומושחת. נזכור אפילו את הכוונה של הבורא בבריאת אדם הראשון.

 

הזיכרון הוא מהלך שבו האדם מתיצב מול כוונות, שאיפות, חלומות, ציפיות שהיו לו או שהיו לאנשים שהביאו עד כאן. משם, הוא יכול להתחיל מחדש!

יש פן חיובי מאוד בזיכרון. הוא, כולו לטובת האדם.

אבל יש פן קשה מאוד: הזכרון דורש מהאדם למדוד הפער בין העבר, השאיפות והטוב שהוא היה אמור לחיות והמצב שלו בהווה! הפער הזה כואב ודורש תיקונים. רוב הזמן, אנו בורחים מההסתכלות הזאת. אנו מעדיפים לטייח ולא לזכור ! יום הזכרון הוא אכן מציב אותי מול בעיה קשה. אם אני מתמודד, אז יהיה לי טוב, למרות הקושי.

אדם פתח עסק. אחרי שלוש שנים, מבקשים ממנו להסתכל אחורה ולבדוק האם הכסף שהוא השקיע אכן נתן את התשואה שהוא חשב בהתחלה. האם הוא רווחי? למרות שהוא מרגיש ש"הולך לו טוב", קשה לו להסתכל על המספרים כדי לבדוק האם באמת העסק עומד בצפיות שהיו לו. משם, הוא נדרש להתיצב מול מציאות שקשה לראות לפעמים. זה לטובתו. בלי זה, הוא ישקע יותר בחובות. זה מאוד קשה אבל זה מאוד טוב!

עליו אולי לפטר עובדים. עליו אולי לשנות כיוון, עליו אולי לקחת החלטות קשות. זה לטובה אבל זה קשה ומזעזע!

 

יום תרועה

כדי להגיע להסתכלות ללא פשרות על העבר , על התוכניות, השאיפות והכיוונים שפספסנו, אנו צריכים זעזוע. להתעורר מהתרדמה שבוחרים , בדרך כלל להיות בה. כל הקושי של ימים נוראים אלה, באה מהזעזוע הנדרש.

 

יום הדין

התורה לא מדברת על דין. אבל החכמים תרגמו את כל מה שנאמר לעיל על ידי המושג "דין". כי באמת לדין אין פשרות. הדין מציב אותי מול האמת. הדין מונע ממני להתחמק. קושי הדין נובע מהעיוות שלי . לא בגלל שיש בית משפט חיצוני שרוצה להעניש אותי. העונש הוא כבר בי, במידה ואני לא מתמודד על התפקיד שיש לי. הטוב נמצא בתוכי. כדי להגיע אליו, אני חייב להתמודד עם האמת שבי ושאני לא רוצה להתמודד איתה. בעצם, האדם מתייצב מול בית הדין של עצמו!! כי מהלך הזיכרון שנדרש ממנו מציב אותו במצב של דין מול עצמו.

 

בחודש השביעי באחד לחודש

כך קוראת התורה את ראש השנה. למה? כמובן שאי אפשר להסתפק בקביעת המועד באופן סתמי. העובדה שהוא חל ביום הראשון של החודש השביעי מצביע על מהות היום הזה:

כל "שביעי" הוא הזדמנות שניתנת לאדם להתנתק לרגע מהחיים הרגילים ולחשוב על השישה שעברו. כדי לתת תוכן, טעם. וכדי להכין את השישה הבאים בצורה יותר נכונה.

השבת עושה זאת בשבוע. ראש השנה עושה זאת עבור ששת החודשים שחלפו. לוקחים פסק זמן ודנים את עצמנו על מה שעבר ועל לאן אנו הולכים.

התחלת השביעי, ביום הראשון, מתחילים לקבל את השבת. מתחילים לעשות חושבים.

 

ראש השנה

החכמים צמצמו את כל זה בשני מילים.

ראש= יש לחזור לראש. הראש מנחה אותנו: הראשית . הזכרון מפנה אותנו אל עבר הראשית. ראשית החיים שלנו, ראשית המהלכים שלנו, ראשית הבריאה…

שנה= מלשון שינוי. כדי להשתנות ממש!

ראש השנה= אם תחזור לכוונת הראשית, אז תוכל להשתנות באמת

 

שנה טובה

נראה לי שהאיחול הזה מכיל בתוכו את העיקר של החג. לחיות יותר טוב בשנה הבאה. אבל השינוי דורש עבודה פנימית קשה .

 

יום טוב

התורה מצווה אותנו שהיום הזה יהיה יום טוב "מקרא קודש". שמחה, אוכל טוב, בגדים  נאים. לא עושים ווידוי. לא מזכירים עוונות. כי אנו חיים את ההזדמנות שמעניק לנו הבורא בחסדו: לחיות יותר טוב בשנה הבאה!! העיקר הוא הטוב.לחיות טוב. בתור בני אדם שהתכוון הבורא לברוא.

כל הפן ה"נורא" של היום הזה איננו בא אלא בגלל קושי המהלך שיביא אותנו לטוב הזה!

זה מסביר את ההוראה בספר עזרא  "אכלו משמנים…" בראש השנה

 

השופר

יש בשופר שני הפנים ההפוכים שתיארנו לעיל

• שו= הפן הטוב. החסד. המתקת הדינים. (הארי זל מפנה אותנו לגימטריה של שו= 306 ועוד יד של התוקע המחזיק בשופר= 14. סה"כ 620, ש"ך שהוא סמל המתיקות בחיים) גם ה"דבש" הוא בגמטריה 306
• פר= הפן הקשה. לפר יש קרניים שנוגחים! פר הוא תמיד סמל למידת הדין.

השו-פר= הוא כלי שמבטא גם הטוב וגם הקושי שיש במהלך השגת הטוב.

גם בתקיעות יש את שני הפנים האלה:

תקיעה= החסד הראשוני. ה' נותן לנו כלים להשתפר. ה' אוהב אותנו ורוצה בטוב עבור האדם

תרועה= השגת הטוב באה על ידי התעוררות האדם והזכרון וההתיצבות מול מידת הדין של עצמו.

תקיעה אחרונה= מידת הרחמים של שילוב בין שני המהלכים הראשונים.כמו העולם, שילוב בין הדין והחסד בונה את העולם והאדם.

 

השופר ככלי

השופר חלול. האדם (במיוחד הגברים) משתוקקים לראות, לגלות את ה"חור" שממנו נולד הכל. החלל שממנו נולד האדם. החור המכוסה, המסתורי, שממנו באים החיים.

האדם יודע ששם הכל התחיל ושם סוד החיים ולשם הוא רוצה להגיע כדי לחקור את החלל הריק הזה.

 

קולות השופר

כמו שהחלל הוא העיקר בשופר, כך האוויר הוא העיקר באדם! לא הדיבור  ולא קולות יפים. כל אלה מכסים ומעוותים את היסוד עצמו. כי היסוד של האדם הוא מה שהאלוהים שם באפיו ביצירתו כאדם: הרוח, האוויר, הנשימה, הנשמה. איפה נמצאת הנשמה הזאת? בחור שבתוך לב האדם! עמוק עמוק מי יראנו!משם הכל מתחיל משם יש להתחיל מחדש.

על ידי קולות  או על ידי דיבורים, ניתן לזייף. ניתן עדיין לשקר לעצמני. לכן, ההוראה היא לפנות אל האין סופיות הבלתי ממשית שמקיימת את הנשמה. האוויר, הרוח שבתוך האדם.

מהקולות האלה , מכווים לנגוע לאוויר, לנשמה של השומע.

מקרב הלב של התוקע אל חלל הלב של השומע.

קריאה מהאלוהים שבתוך האדם (הנשמה שנפח בו) אל האלוהי שבתוך האדם האחר.

"ה' בקול שופר"= לעניות דעתי, שה' בעצמו נמצא בקול של השופר.

הבורא שם משהוא משלו בתוך האדם. "וייפח באפיו נשמת חים". מהרגע הזה, יש באדם חלק מהאלוהים בתוכו. אל החלק הזה הלא נראה והמכוסה כל כל, פונים בראש השנה.

 

הרמזים בליל ראש השנה

• ביום של ראש השנה, יש את הדין האמיתי. כי רק ביום ניתן היה לקבוע מתי ראש חודש לפי עדים שבאו לבית הדין. רק ביום ידעו שהוא ראש השנה. בערב, אנו יודעים היום שהוא ראש השנה בזכות הלוח שיש לנו. אבל, זו רק הבטחה על מה שבאמת יקרה למחרת. ביום,, אם כן יש דין במעשה.

לכן, תוקעים בשופר למעשה. במעשה, כדי להמתיק הדינים

• בלילה, יש דין רק במחשבה. כי מקבלים עלינו את ההזמנה לבית המשפט למחרת. אין עדיין דין אבל יד כבר מחשבות על המעמד. זה דין במחשבה.

לכן, עלינו להמתיק את הדינים על ידי מחשבה. לא על ידי מעשה

לכן, אנו אוכלים "רמזים", לפי "מנהגים", אלא קר "סימנים". כל דבר שמצביע על דבר שאיננו מעשה  הלכתי ברור לקבוע כמעשה.

יש אפילו דעה שמציעה לא להגיד שום "יהי רצון" על אכילת הסימנים כדי להדגיש שאלה רק סימנים ולא הלכה ממשית!

 

	דין	המתקה
בלילה	במחשבה	ממתיקים הדינים על יד רמזים
ביום	במעשה- בפועל	ממתיק הדין על ידי השופר

 

תפוח בדבש (לע"ד)

התפוח הוא פרי מושלם. יש בו ריח טוב, יש בו טעם טוב, הכל נאכל בו. אין לו כליפה שיש לזרוק. הוא יפה. ייתכן אפילו, שיש מקורות מדרשיים שמציעים שהוא היה פרי עץ הדעת.

כל דבר מושלם, מזכיר לאדם שהוא איננו מושלם! הוא מציב אותו מול מה היה רוצה להיות והוא איננו. זו באמת מידת הדין! האלוהים הוא נמשל לתפוח. האדם איננו תפוח. האדם חטא על ידי התפוח.

לכן יש להמתיק את הדין של התפוח על ידי דבש!

 

תקיעות מיושב ומעומד

מיושב= התשובה הפרטית של כל אחד.

מעומד= התשובה הכללית. התשובה של הפרט שנמצא בתוך כלל ושדואג לכלל.

 

שני ימים

היום הראשון= לפי הרבי מסוכטושב, הוא יום הדינים הקשים. מתפללים ודואגים על עצם הקיום שלנו

היום השני= הוא יום הדינים הרכים. ניתן אז כבר להתפלל על הפרנסה ועל שאר צורכי האדם

 

בכסה ליום חגנו

החכמים מפרשים את הפסוק מתהילים: ביום שהלבנה מכוסה, שהוא ראש השנה.

נראה לי שהמילה המתאימה ביותר ליום הזה היא באמת "המכוסה" כי פונים אל הדברים המכוסים שיש באדם . האדם חייב להתמודד מול הדברים המכוסים ביותר שיש בתוכו, להעלותם לזכרון , אפילו אם הם מזעזעים אותי ומעוררים אותי מתרדמתי.

 

יוסף

"ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים"

הגמרא אומרת שיוסף יצא מבית האסורים ביום ראש השנה.

אחרי שאמר לשר המשקים "וזכרתני". הוא נשכח שם. והוא יצא ביום הזכרון שקבע האלוהים!

הזכירה הנכונה היא הזכירה של האלוהים, כלומר, הזכרון שנדרש לעשות אותו בראש השנה. ולא הזכרון של בני האדם שזוכרים רק את מה שנוח להם ומה שכדאי להם.

לכן יוסף נשאר בבית הכלא של מצרים (המצרים) שנתיים לפי שאמר פעמיים "וזכרתני". ויצא אחרי שתיקן הפגם הזה, על ידי יום הזכרון האין סופי והבלתי תלוי של ראש השנה.

 

יצחק

• (מניטו)למה זוכרים דווקא את יצחק מבין שלושת האבות ביום הדין? הלא יצחק הוא איש הדין. היינו מעדיפים שיבוא אברהם איש החסד כדי להעיבר אותנו מהדין הזה אל הרחמים!

אלא שרק איש הדין יכול לבקש רחמים באמת כי מי שהוא בעולם החסד, כשהוא נתקל בדין, אז הוא חסר אונים! רק מי שמתנהג לפי הדין, יכול לבקש רחמים!

• נראה לי להוסיף בעניין אחר: קוראים את פרשת לידתו של יצחק כי היא הלידה של היהודי הראשון. לידה נגד הטבע. לידה שדורשת תפילות וניסים. כמו שלידתו היתה בנס, כך חייו המשיכו בנס כי הוא נדרש למות בעקידה וניצל משם בזכות המלאך. אם כן, לידתו והעקידה מזכירים לנו שהחיים שלנו ניתנים לנו במתנה ושעלינו לזכות בהם בכל רגע ובמיוחד בשעת הדין. האם אנו ראויים לחיים האלה שניתנו לנו במתנה? זה מדרבן אותנו להיות יותר טובים!

 

קום מכיסא הדין ושב בכיסא הרחמים

למה ה' נמצא באותו היום בכיסא הדין?

הרבי מסוכטשוב אומר שככל שה' נמצא בדין באותו היום,, כך הוא יוכל להתנהג איתנו ברחמים! כלומר, מידת הדין שהוא יושב בה, עוזרת למידת הרחמים!

כמו שהסברנו לעיל: כגודל הזכרון והקושי בהתמודדות איתו, כך יוטב עם האדם בסופו של דבר!!

כגודל מידת הדין, כך גדלה מידת הרחמים!!!