בע"ה יז אב התשע"ג
מישל בן שושן
עקב מי
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה
הרמ"י נותן פרשנות אחרת מהפשט הרגיל:
והיה= לשון שמחה
עקב= סוף, קצה הגוף, רחוק מהראש, רחוק מההבנה המיידית
תשמעון= תבינו
משפטים= מצוות מובנים על ידי האדם
וכך הוא מתרגם המשפט השלם: (נכון שעכשיו, היהודים יכולים לסבול ממצוות לא מובנות, ממצבים של רוע וסבל, אבל) בסופו של דבר, אתם תשמחו להבין את הכל והכול יהפוך בעיניכם כדברים ברורים כי תבינו את הסיבות. כי ה' רוצה רק טוב עבור ישראל.
הכאב נובע , ברוב המקרים, מחוסר ההבנה. קל יותר לסבול כשיודעים או מבינים שיש תכלית טובה לסבל הרגעי.
שגר אלפיך
"אפילו הדברים שהאדם עושה בלי כוונה, גם לזה, יסכים הקב"ה"
הבעיה העיקרית בלימוד ה"מי השילוח"
שני הפירושים האלה (לעיל) מביאים אותנו לחקור את הפילוסופיה של המי השילוח.
בהרבה מקומות, נראה לנו שה"מי השילוח" סותר את עצמו:
- מצד אחד, כמו כאן, הוא מסביר לנו ש "הכל לטובה", שנבין הכול. "שאפילו הרע בעצמו , יסתבר כדבר טוב. יתברר בדיעבד שהכל היה לטובה"… זה נראה לכאורה מבטל לגמרי את הבחירה החופשית של האדם. לא חשוב מה שיעשה, האדם יקבל אישור מהאלוהים שיראה לו שכל מה שעשה היה לטובה!!
- מצד שני, למדנו אצל אותו "מי השילוח" שהאחריות של האדם על מעשיו היא עצומה. אין אפילו לסמוך על מצוות התורה! האדם חייב להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'. כל מעשיו יידונו על פי האחריות שייקח על עצמו. חטא אדם הראשון, למשל , היה בזה שהוא העביר את האחריות על אשתו שהייתה איתו כנציגת האלוהים , דומה לתלמיד חכם שאומר לאדם מה לעשות. גם במצב כזה, לימד אותנו הרמ"י, אסור לאדם להעביר את אחריות מעשיו לאדם גדול! רק הוא אחראי!
הרבה תלמידי חכמים מתרחקים מהמי השילוח בגלל ההרגשה שהוא נגד הבחירה החופשית. הרבה תלמידי חכמים אחרים אינם מבינים את הדרישות החמורות שלו לגבי אחריות האדם.
אם כן, איך אפשר לחבר בין שתי הגישות האלה? הן נראות כל כך סותרות שניתן לחשוב שמדובר בשני פרשנים שונים!! ובכל זאת, נראה לי להבין את תורתו של הרמ"י כך:
הדרישה מהאדם היא עצומה: הוא חייב להיות בחיפוש מתמיד ובהשתדלות אין סופית לחפש את רצון ה' ולקחת על עצמו אחריות על מעשיו. אחרי שהאדם עושה זאת, כל הזמן, עליו ל"הירגע", ולדעת, שבדיעבד, אחרי שעשה כל מה שביכולתו להיות אחראי על מעשיו ולחפש כל הזמן מה היא הדרך הנכונה, ה' יאשר לו את דרכו. "לא עלך המלאכה לגמור"! יש לאדם לעשות מצידו המקסימום. ואחר כך, עליו להירגע. ה' יגמור הכל לטובה! הכל יתברר לטובה. הכל יובן. אפילו הכישלונות, הכאבים, הסבל, יתברר לטובה!
אבל אין לקחת חלק מהחשיבה הזאת בלי החלק השני!
אסור לאדם להיות פטור מחיפוש ומאחריות ולחשוב שאין עליו להשתדל. אדם שיחשוב ש "הכל בידי שמים אפילו יראת שמים", בעולם הזה, מיד, ובלי אחריות האדם, הוא בהגדרת עמלק!
מצד שני, אין האדם יכול לחשוב שאם האחריות לחיפוש מתמיד של רצון ה' מוטלת עליו, הוא חייב להצליח בכל מחיר ושה' דורש זאת ממנו עד סוף כל הקיצים! אלא יש הבטחה מה' שיש גבולות לאדם וה' דואג בסופו של דבר על המהלכים מלמעלה.
לסיכום: הרמ"י דוגל בשילוב של שתי התפיסות המנוגדות לכאורה: לעשות הכל כאילו האחריות על מעשינו היא אין סופית, ומצד שני, לדעת, שאחרי שעשינו כל מה שניתן, ה' ידאג להפוך הכל לטובה!
הרמ"י מיוחד בגישה הזאת כי הוא מקצין את שתי הגישות עד לקצה . הוא לא מתפשר באף אחת! אבל הוא מחבר בין שתיהן !!
הסתירות בספר דברים
הרמ"י מביא כמה מהסתירות שקיימות בפרשות שלנו. למשל, כתוב בסדרת "ואתחנן": שנבוא אל ארץ ששם ה' ייתן לנו בתים גדולות שלא בנינו, שדות שלא נטענו. כאילו ה' עושה עבורנו הכל. ובסדרה שלנו, כתוב להיפך :"ובתים טובים תבנה..". מצד אחד אומרים לנו שאין לאכול לשבוע וליהנות מהחיים (פן תאכל ושבעת ובתים..) ומצד שני כתוב "ואכלת ושבעת וברכת..". הרמ"י מסביר שיש שתי גישות פסולות אצל האדם:
גישה פסולה אחת היא : לחשוב שה' עושה הכל עבורי. אין אני צריך לעשות כלום. אני מתפלל עבור הפרנסה, הכל מהשמים, ואין אני צריך לעבוד כי זו תהיה התערבות בהחלטת ה'! אין אני צריך להילחם כי ה' הבטיח שה' נלחם עבורנו ואנו נחריש.אין אנו צריכים ליהנות מהחיים החומריים כי זה מרחיק אותנו מהרוחניות… זו דרך פסולה כי ה' , להיפך ה' דורש מאיתנו ליהנות מהחיים, לאכול לשבוע, לחרוש, לזרוע,לעבוד,להילחם, לבנות.. אבל אסור שזה ישכיח מאיתנו את ה'!!
גישה פסולה שניה היא: לחיות כאילו כל האחריות היא עלינו. לחיות כאילו רק כוחי לעוצם ידנו עשת את כל הטובה ולשכוח את ה'! זו דרך הפוכה אבל מסוכנת לא פחות מהראשונה!
לסיכום, יש להשתדל בכל תחומי הגשמיות כאילו אין אלוהים ומצד שני יש לדעת שהכל מה' ולהתפלל, כאילו אין אנו יכולים לעשות כלום בלי עזרת ה'! יש להחזיק בשתי התפיסות גם יחד! להתפלל על הפרנסה ולעבוד קשה כדי להתפרנס! כך שכל הסתירות לכאורה הן רק מתארות הדרכים הפסולות, משני הצדדים. אם האדם חושב "כוחי ועוצם ידי עשה את החייל הזה". זו מחשבה טובה מאוד. במידה וזה לא ישכיח לו את ה'! לכן יש מפרשים את הפסוק הזה בשני אופנים הפוכים. טוב לחשוב כך או אסור לחשוב כך! אבל בעצם, העיקר הוא לשלב בין ההשתדלות המקסימאלית של האדם בכל תחומי הגשמיות וההנאה. ומצד שני להאמין שהכל מהשמים!!
- יש הרבה סתירות בספר דברים, ובתורה בכלל. אבל נראה לי שהייחודיות של היהדות היא שהיא מקבלת את כל הסתירות של התורה, ומחברת בניהן. לעשות מהתורה תרכובת אחת היא הפעולה החשובה של היהודים.
- התורה היא פאזל מורכב מדברים שנראים מאוד סותרים.והרבה הלכות מעשיות נלמדות מהסתירות האלה! ראה, למשל הפלפולים בתלמוד שלומדים שפסוקים סותרים הלכות למעשה!
- עם ישראל בנוי מהרבה שבטים שחשובים דברים הפוכים מאוד ומגלים פנים שונים מהאמת
- ארץ ישראל מחולקת לאזורים שונים שבהם גרים יהודים שונים לגמרי. אין בני ברק דומה לאילת
- האדם מורכב מהרבה פנים. בין במשך חייו בין בזמן נתון, הוא מורכב מדעות, מרגשות, שונים והפוכיםי.
- האמת היא מורכבת מהרבה היפוכים.
הדת היהודית היא היכולת להכיר בכל התרכובות האלה ולהכריז שהכל נובע מאמת אחת ומאל אחד! גם התורה, גם הארץ, גם העם היהודי, וגם האדם הם תרכובת ובכל זאת, כל אחד מהם הוא "אחד"!
הגדולה של העם היהודי הוא להכיר בכך ולפעול כדי שכל מרכיב יוכל להמשיך להתפתח ופעול גם כדי לאחד את כל התרכובת לאחת!!
כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו
הפשט נראה פשוט: כל מקום אשר תלכו בו בארץ ישראל, יהיה שלכם! זה מאוד קל, מאוד ברור ומאוד מפרגן!
אבל הרמ"י מפרש זאת אחרת לגמרי:
מתי ה' נותן לנו משהו? מתי היחס של האדם עם העולם מתחיל להיות יחס פורה, יחס עשיר, יחס חי, יחס של קדושה? זו השאלה החשובה ביותר , לדעת הרמ"י. לא מדובר על חוזה קנייה משפטי. לא מדובר על הדרך בה אנו "קונים" פיסת ארץ. אלא על איכות היחס של האדם עם קנייניו.
הסוד הוא כך: אם האדם יודע להשאיר מרחק מסויים בינו ובין הקניין שלו. אם הוא איננו מחזיק בעקשנות בקניין שלו עד שהוא לא יוכל לעזוב את החפץ בשום פנים ואופן. אם האדם יודע לקחת מרחק, בינו לבין קנייניו, אז כן יש סיכוי שהיחס בינו לבין הקניין יהיה בעל משמעות של חיים וקדושה.
אני רוצה להחזיק בקרקע. אני בא ושם את רגלי עליו. ראשי רחוק מאוד מהרגל שלי. זה המרחק הסמלי בין מעשה הקניין לבין כוח המחשבה , הראש שלי. אני לא "נדבק" בקרקע. אני לא מחזיק בעקשנות בקרקע. רק אז יש משמעות לאחיזה בקרקע הזו! במיוחד כשמדובר בארץ ישראל: אם אני חושב שהארץ היא שלי וזה הוא, אז היא יכולה לאבד כל ערך של קדושה! התורה מלמדת אותי שההתנהגות המוסרית שלי, היחס שלי עם התורה ועם האלוהים הם אלה שיקבעו אם אני אשר על הקרקע הזאת! ולא רק השליטה הפיזית!
מהרגע שהאני בוחן את קניין הארץ על פי רצון ה', על ידי חוקים מוסריים, אני מתחיל לשים מרחק ביני לבין הקניין שלי! זה המרחק שיש בין כף רגלי לבין רשאי! רק אז יש סיכוי שאני אזכה (בינתיים!) בקרקע הזו!
אבל, הרמ"י מלמד תפיסה זו לא רק לגבי קרקע.
כל רעיון, כל חפץ, כל מחשבה, כל לימוד, כל אדם אחר, בעל או אישה, כל מה שהאדם ירגיש שהוא מחזיק בו בעקשנות, אז תהיה בעיה באיכות היחס בינו לבין הרעיון, הבין האדם האחר שהוא מחזיק בו והוא יאבד את הזכות לקיים עוד הקשר הזה!
לסיכום: כדי שמשהו יהיה שלי, אני צריך להיות מוכן שהוא יהיה לא שלי! כלומר, יש לשמור על מרחק ביני לבין כל דבר ה"שייך לי", כדי שהדבר יוכל להיות באמת שייך לי!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 