בע,ה כח תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

דברים מי

מה הוא "דבר תורה"?

המדרש שוחר טוב אומר:"לא נתנה התורה לישראל אלא כדי שלא יעסקו בדברים בטלים"

אם נבין משפט זה כאילו התורה היא כאן "רק" כדי שלא נעשוק בשטויות, זה באמת עלבון לתורה ולישראל! כאילו נתין לילדים לשחק במשחק רק כדי שלא יעשו רעש או לא יעשו שטויות!

חייבים להבין המדרש הזה בצורה אחרת:

הדבר תורה היא ההיפך מדברים בטלים

כלומר הגדרת הדבר תורה הוא כל דבר שהוא "לא בטל".

מה הוא דבר בטל? זה דבר שאין לא משמעות , ואיננו משאיר רושם חיובי!

חסידות אישביצה מגדירה "דבר תורה" כל דבר בעל משמעות חיובית עבור האדם, יישוב העולם, קידמת האדם בדרך התורה. לאו דווקא פסוק מן התורה ופירושו אלא אפילו דברי חול אבל שעוזרים ליישם ולהבין את רצון ה' בעולם. כל השאר הם דבר בטלים!

 

מה הוא "דיבור"?

לשון "דיבור" מוגדרת, בניגוד לאמירה, כ"לשון קשה". כלומר , ה"דבר" צריך לעשות רושם על השומע. כמו שאומרים בעברית ישראלית: "זה מדבר אלי", כלומר דבר זה זעזע אותי, עשה בי רושם. אחרי ששמעתי זאת, אני כבר לא אותו האדם.

אם כן, הדיבור צריך להיות יותר מהעברת אינפורמציה. זה צריך דבר שאמור לזעזע במה שהוא את השומע אבל זה גם צריך להיות מותאם לאוזן השומע.

דברים בעלי ערך גדול יכולים להיאמר אבל אם השומע לא קלט אותם (בגלל שזה לא מובן, זה לא מתאים לו כרגע..) אז דברי הערך האלה לא נכנסו לליבו של השומע. עבורו, זה היה דבר בטל! כאילו הדבר לא היה בכלל!

אם כן, יש להתאים לפי ערך המדבר ולפי ערך השומע את הדיבור כדי שהדיבור לא יהיה בטל! כדי שיעשה רושם.

כשאנו אומרים שהדיבור הוא המאפיין את המין האנושי, לא מתכוונים ליכולת לתקשר . כי היכולת הזאת, קיימת בכל עולם החי! אלא קושר הדיבור הוא היכולת לתת משמעות ולהעביר מסרים בעלי משמעות!

 

דברי משה

מכאן הצורך להתאים את התורה לאוזני השומעים.אחרי שהם כבר הותאמו על ידי האומר אותם להבנתו! כלומר יש שני שלבים: מי שלומר תורה, חייב לאמץ את הדברים, לעבד אותם, לשכלל אותם, לחדש בהם, ואחר כך הוא צריך למצוא את המילים המתאימות, להבין את מה השומע עלול לנצל מזה, מה ענייניו ומה עולמו של השומע ואחר כך למצוא הדרך להעביר את הדבר תורה . האם זה ייקרא "דבר תורה"? עדיין לא! כי רק מבחן  התוצאה יכולה לאשר אם הדברים האלה נקלטו כדברי תורה או לא!

כל התהליך הזה של הקריאה, של הלימוד, ההחייאה, החידוש, העיבוד והמסירה הלאה, הוא הגדרת התורה שבעל פה. זאת העבודה שעושה כאן משה.

משה קיבל את התורה. אבל כאן הוא מתחיל לשחזר אותה בשפתו, במילים שלו ובהתאם להבנתו את העם ואת מצבו. דברי משה יהיו דברים "מזעזעים". רבותינו קראו להם "דברי תוכחות". דברים קשים. בגלל שהם "דברים"! כלומר דברים שעובדו על ידי אדם עבור אדם אחר. אם השומע לא קלט, אז יש פספוס גדול והדברים האלה יהיו "בטלים" עבורו! לכן, יש מצווה גדולה להחיות את התורה שבכתב על ידי התורה שבעל  פה, וזאת על ידי "דברי תורה,. לסיכום, ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה. ומשה הוא הראשון שעשה "דבר תורה". בכך הוא הראה לנו את הדרך.

בהתחלת הסיפור, משה היה "אינטלקטואל". הוא חקר, חיפש, קיבל מה' את הדברים. אבל הוא לא היה עדיין "איש דברים", כמו שהוא טען במעמד הסנה.

רק אחרי שהוא הכיר יותר בקרוב את העם והבין הדרך להעביר להם מסרים כדי שיכנסו לליבם, הוא התחיל לדבר אליהם :"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל"

 

אם כן, אנו עכשיו מבינים את המדרש הנפלה שהתחלנו בו: מטרת התורה שבכתב היא להפוך לתורה שבעל פה ולא להישאר דבר בטל! אות מתה! יש להחיות אותה. כדי שהחיים יקבלו משמעות ולא יהיו חיים בטלים!

 

מבינים עכשיו גם למה כל הספר הזה נקרא בשם "דברים"!

 

המקומות שבהם חטאו ישראל

יש רשימה של המקומות שבהם חטאו ישראל במדבר. הרמ"י שואל: למה לא הוזכרו החטאים האלה על פי הזמן שבהם נעשו ? למה לבחור לציין אותם על פי המקום שבהם הם התרחשו?

כי הזמן, הוא מימד שבו אין שליטה לאדם. אבל המקום, הוא דבר שהאדם יכול לעזוב מרצונו. כדי להראות שהחטאים שעשו , לא היו בלתי נמנעים, כדי להגיד להם שהם יכלו לא לחטוא, שהיה בידם לשנות את ההתנהגות שלהם כמו שמשנים מקום ולא עשו זאת , ובזה חטאם הגדול!

אם משה היה תולה החטאים בזמן , זה היה מרמז שהחטאים היו בלתי נמנעים!

 

 

אחד עשר יום מחורב

בני ישראל חשבו שאחרי שהם קבלו את התורה, הם היו כבר חכמים ויודעים את הכל. אבל האמת שונה לגמרי: "רק בארץ ישראל דברי התורה יוכלו לקבל משמעות"

למשל, אדם שלמד את התיאוריה במקצוע כל שהו, יכול לקבל את האשליה שהוא מכיר את הנושא על בוריו. אבל האמת שונה: רק אחרי שהוא מתחיל יישם את הידע, שירכוש ניסיון בתחום הוא יתחיל ללמוד באמת את המקצוע!

התורה היא אמצעי. החיים בארץ הם המטרה. רק  בחיים המעשיים התורה שהם קבלו תוכל להיכנס באמת לליבם!

לכן, מיד אחרי קבלת התורה, ה' מצווה להם:,פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי…בהר בשפלה ובנגב…, אל הכנעני והלבנון.." כלומר אל תחשבו שהמטרה היא התורה שקבלתם בהר סיני. יכול להיות שאתם מעדיפים להישאר כאן בישיבה החמה של הגלות ושל התורה, אבל העיקר הוא שונה לגמרי: יש ללכת אל ארץ הכנעני, להילחם, ליבש את ביצות ולהפריח את השממה!

 

 

לא אוכל לבדי שאת אתכם

מתי משה הרגיש חולשה לגבי ההנהגה? לפי פשט הפסוקים, זה קרה מיד אחרי שה' ציווה לעזוב את הר סיני ולהיכנס לארץ. הוא ידע שהוא לא בנוי לזה! שיהושע הוא זה שיכניס אותם לארץ. תפקידו של משה היה בקבלת התורה בלבד. ולכן חלשה דעתו!!

 

 

הבו לכם אנשים חכמים..

משה מבקש מהעם שיבחרו אנשים חכמים ונבונים וידועים כדי למנות אותם לשופטים.

אבל הפסוק הבא אומר שבאו אנשים חכמים וידועים. לא כתוב שבאו אנשים נבונים!

אומר הרמ"י: לא נמצאו אנשים נבונים!!

מה היו אמורים להבין האנשים הנבונים? הם היו אמורים להבין דבר מתוך דבר: להבין שמשה מאוד רוצה להיכנס לארץ והוא רמז להם שיש להתפלל לה' שישנה את דעתו ויכניס את משה אל הארץ! זה מה שהנבונים היו צריכים להבין. אבל, במקום זאת, העם קיבל את הגזרה בשלוות נפש ולא התפללו כדי שמשה יכנס לארץ!

מעניין: הכניסה לארץ של משה תלויה ביכולת שלו להעביר את המסר לעם: אתם יכולים לשנות את התכניות האלוהיות! אם משה מצליח להעביר את המסר הזה לעם, אז יש סיכוי שהוא בעצמו ייכנס! אבל הוא לא הצליח! העם, לטענת משה, לא היה מספיק "נבון"! אבל האשמה היא בסופו של דבר נופלת על המחנך!

22-07-09

מישל בן שושן

דברים שם

 

הקדמה לע"ד:

ספר דברים הוא ראשיתה של התורה שבעל פה.

"התורה שבכתב" היא מה שקבלנו.

"התורה שבעל פה" היא התגובה שלנו אחרי שקבלנו את התורה שבכתב. זה מה שיצא מאיתנו כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים. התורה אמורה לשנות אותנו, לא להשאיר אותנו אדישים. והשינוי הזה, הזעזוע הזה , והחידושים שגרם אצלנו מהווים את התורה שבעל פה.

 

• התורה זעזעה משה ושנתה אותו. הוא כבר לא אותו המשה שהכרנו בהתחלת דרכו. משה היה "לא איש דברים" והפך לאיש הדברים פר אקסלאנס!!.

משה רוצה להעביר לדורות הבאים שהתורה חייבת לשנות אותם, לדבר אל ליבם, לרגש אותם, לא להשאיר אותם אדישים. ונדרש מהם להעביר תגובות אלה הלאה. כמו שהתורה שינתה אותו, הוא מקווה שהתורה תשנה את הדורות הבאים. וזאת מטרת התורה שבכתב: שהיא לחיה דרך האדם, דרך הפה של האדם בתורה שבעל פה.

 

• דברים= מה שהוא "קשה" כי זה לא משאיר אדיש השומע. זה ההפך מדברים "בטלים", שאין להם משמעות.

דברים= דברים ש"מדברים" אל האדם. שמזעזעים אותו. (לא רק במובן השלילי , אפילו בשמחה, בהתרגשות, בחשיבה, בפתיחות גדולה יותר, ברצון לתקשר עם הזולת..) לכן חכמים כנראה מדברים על "תוכחות". כי האדם צריך לצאת שונה מדבר תורה אמיתי. וטבע האדם הוא שהוא מעדיף לא להשתנות, לא להזדעזע, אלא להמשיך בשגרתו. לכן שינוי עבורו הוא "קשה" ותוכחה!

• "אלה הדברים" ולא "ואלה .." כי זה "פוסל את הראשונים! ה"פסילה " לא שוללת את מה שכבר נאמר אבל היא פותחת מישור חדש. המישור החדש היא התורה שבעל פה.

התורה שבעל פה כלולה בתוך התורה שבכתב כדי לציין את המטרה שלה. תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה היא אות מתה!

אנו לא "עם הספר" אלא "עם הדיבור בעקבות הספר"!

 

בין פארן ובין תופל ולבן (יד)

 

לבן	הוא צבע המוח	צבע הלחם	מרכז השכל
אדום	הוא צבע הלב	צבע הבשר	מרכז הרגש

 

• פארן, לפי רש"י הוא המקום שבו קרה חטא המרגלים. שם, ישראל לא רצו להיכנס לארץ ישראל כי הם פחדו לרדת לתוך עולם הגשמי, לעזוב את עולם הנסים, עולם שכולו שכלי. הם רצו להישאר "לבנים".
• תופל ולבן, לפי רש"י, הוא המקום שבו ישראל מאסו ב"מן". כי הוא היה יותר מדי לבן!! כי הוא היה שכלי, ניסי. הם רצו "בשר", אדום, רגש, תאוות!
• שני המצבים האלה, שניהם פסולים כי האדם חייב לחיות עם שני הצבעים האלה גם יחד: השכל והלב, הלבן והאדום. חייבים לחיות בין הלבן לבין האדום ולא לחיות באשליית הצבע היחיד או לבן או אדום! לכן כתוב: "בין פארן (האדום) ובין תופל ולבן"!

 

אלף פעמים(כא)

"ה' אלוהי אבותיכם, יוסף עליכם ככם אלף פעמים

ויברך אתכם כאשר דיבר לכם"

משה מברך את ישראל באופן קצוב ("רק" אלף)! למה? ואם כן, למה הוא מבקש שה' יברך אותם ..אין סופית! אז מה זה יעזור לנו הברכה הקצובה של משה ? רש"י כבר שאל זאת וענה שמשה אמר "זו משלי"!

המברך הוא צינור לברכה: הוא עוזר למבורך לקבל את השפע מהאלוהים.הוא עוזר לאדם להיות כלי קיבול לברכה מהאלוהים.

השאלה היא :"איך האדם, שהוא כלי מוגבל וקצוב יוכל לקבל שפע בלי גבול, מהאין סוף?"

התשובה של השם משמואל היא פשוטה וענקית בבת אחת:

האדם צריך להחליף כלי קיבול כל הזמן! כך, הוא יוכל לקבל שפע אין סופי כי יהיו לו אין סוף כלים למלא!

באופן מעשי, ההנחיה היא שהאדם צריך להתחדש כל הזמן. בכל תחום הוא צריך למצוא כוחות חדשים, דרכים אחרות להסתכל על עצמו ועל החים. כל רגע הוא צריך אפילו למחוק לרגע את כל מה שהוא יודע, מה שהוא רגיל לעשות, ולהתחיל מחדש הכל. אפילו בעבודת ה'!

"אם האדם מחליף כח בכל עת ברגש חדש, ומתחיל בכל פעם מחדש באילו לא טעם טעם עבדות ה' מעולם, זה עצמו הוא דבר שאין לו קצבה.. וזה עשאו נמי כלי לקבל בלי גבול הברכות"

 

ומשה הוא בעצמו מידת ההתחדשות הזאת!:

• שמו, "משה" הוא כאילו ברגע זה ממש הוא יוצא מן המים. שמו הוא לא "משוי" בעבר, אלא "משה" בהווה! כל הזמם עושה כאילו לא השיג כלום ומתחיל מחדש. אפילו בסוף חייו הוא יגיד "אתה החילותה להראות את עבדך.." כאילו רק עכשיו הוא מתחיל לראות!
• המילה "אלף" עמה מורה על הדבר הזה: אלף הוא המספר הגדול מכולם. אחריו אין מספר (רבבה היא רק ריבוי). יש אלף אלפי אלפים. אין מיליון או מיליארד! מיד אחר האלף חוזרים לאחד. להתחלה, ל"אלף-בית"!
• כך שאנו מבינים את ברכת משה: כדי שתוכלו לקבל את הברכה שה' ברך את אבותיכם, שהיא אין סופית (כמו עפר הארץ או כוכבי השמיים), אבם חייבים להיות כלים מיוחדים שיוכלו לקבל את הברכות האין סופיות האלה. והסוד הוא : להיות כל פעם כלי חדש. להתחדש בכל. בריאה, בלימוד, בהבנה, וכל דבר תוכלו להיפטר ממנו כדי לקבל דבר חדש.
• וזו הוראה בלימוד התורה: יש לקרוא אותה כל פעם כאילו היא נכתבה היום וקבלתי אותה היום. לשכוח לרגע את כל מה שאני יודע על הפסוק ולקרוא אותו בתמימות, ברעננות, בהתלהבות. אחר כך, אני אוכל לצרף לראייה החדשה הזאת , שוב את כל הלימוד הקודם שלי כדי לחבר הכל יחד, אבל לימוד טוב הוא לימוד שדורש שכחה רגעית של כל מה שנלמד עד כה!

 

 

סיחון ועוג (חי)

אלה הדברים אשר דבר משה..אחרי הכותו את סיחון..ואת עוג.."

נראה שרק בזכות זה שהוא הכה את סיחון ועוג, משה הצליח להגיד את הדברים האלה!!!מפלת סיחון ועוג היא סיבת כתיבת ספר דברים!??כדי להבין עניין זה נברר כמה נקודות:

• חידושי הרי"ם: "סיחון זו כליפת המחשבה ועוג קליפת המעשה. וכל עוד הם קיימים לא היה משה יכול לבאר את התורה"
• רש"י: "באר את התורה= תרגום בשבעים לשונות"
• ויקרא רבה פ' ל':יצב גבולות עמים למספר בני ישראל= שבעים אומות העולם הם לעומת שבעים הנפש שירדו למצרים. שבעים אומות העולם מיוצגות, בזעיר אנפין, בתוך כלל ישראל. שבע העמים שבארץ כנען הם הצמצום של שבעים האומות (מצד הרע!)
• בכל אומה יש חלק טוב וחלק רע. ועל ישראל לברר את החלק הטוב שבהן.
• מסכת שבת (פח:):"אמר רבי יוחנן: כל דיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות". כל הקדושה שהיתה בעולם נמשכה לתורה , ולא נשאר קדושה בעולם! (לכן קוראים להר הזה הר חורב! שנחרבה הקדושה מאומות העולם!)
• במסכת סוטה (מב:): "ותשק (נעמי) להן( לערפה ולרות)…ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה: יבואו בני הנשוקה (גליית הפלישתי, בן בנה של ערפה) ויפלו בידי בני הדבוקה(דוד בן בנה של רות"!!": הנשיקה מחברת את הרוח שבכל אחת. היא מעבירה רוח הנושקת לתוך הנשוקה. כשנעמי נשקה בהתחלה את רות ואת ערפה, היא הכניסה בהן מרוחה כדי לעורר אצלן תגובה. אבל ערפה החזירה לה הכל (גם את החלק של נעמי וגם את החלק הטוב שהיה בה) ונשקה את נעמי וכך התרוקנה מקדושתה היא! ערפה נשארה ריקה מקדושה(ונקראת ערפה שהפכה ערפתה לחמותה)! אבל אצל רות, הנשיקה של נעמי הפיחה בה התעוררות והפכה את כל חלקי הטומאה אצלה לטהורים וכך יכלה לדבוק בנעמי! מכאן לומדים, שהנשיקה מכריעה לצד זה או לצד השני: או שזה מרוקן את הקדושה ונשאר בו רק את הטומאה, או שזה מטהר את כל מה שיש בשני והוא יכול לבוא להדבק בנו.
• הדברות נקראים בזוהר "נשיקין". כמו שכתוב "ישקני מנשיקות פיהו" והם דומים לנשיקה של נעמי. וכל אומה קבלה את הנשיקה שלה: יש בהן חלקים שרצו להידבק לקדושה ובאו ויבואו בעתיד להתגייר, ויש מהן שיצאה מהן החלק הקדוש ונשארו ריקים!!

כל אומה, חזקה רק בזכות הקדושה שיש בה. וכישראל חטאו במדבר, זה חיזק את אומות העולם. לכן משה החליט לבאר בשבעים לשונות את התורה, זאת אומרת, לעשות כמו נעמי: לנשק את אומות העולם! אם ידבקו לישראל, ויתגיירו כמו רות, הנה מה טוב, ואם לאו, שהקדושה שבהם תצא מהם ותחזור לישראל וכך יישארו אומות העולם ריקים ויוכלו ישראל להיכנס לארץ!    התורה הושוותה לדבורים: יש בהם עוקץ, לאחרים ויש בהם דבש לבעליהם. כך הדברים של התורה , כמו הדבורים, יכולים להוציא הטוב מהרע ויכולים לרוקן את האויבים מכוחם. כמו שהדבורה מוצצת את המתיקות מהפרחים, כך התורה יכולה למשוך גרים מכל אומות העולם!    סיחון ועוג הגינו על ארץ כנען שלא ישלטו עליהם "הנשיקות" של התורה!( המדרשים אומרים שכנען העלו מסים לסיחון ועוג כדי שיגנו עליהם מפני ישראל ולכן, היה צריך להכחידם כדי שמשה יוכל לבאר התורה לשבעים לשונות וישראל יוכלו להיכנס לארץ!!!

בע"ה 4 אב התשע"ד

מישל בן שושן

דברים נה

 

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:  (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:  (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם:   (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:  (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

 

1. בין פארן ובין תופל

מוסכם בין כל המפרשים שכל המקומות שמוזכרים בפסוק הזה אינם ציון המקום הגיאוגראפי שממנו מדבר משה לפני מותו אלא רמזים למקומות שעברו בהם בני ישראל, בדור הקודם, ושאירעו בהם כישלונות חמורים. משה מזכיר אותם לדור החדש כדי שילמדו מהם ולא יחזרו על אותן הטעויות.

אם כן, שואל "הנאות הדשה", מה פירוש המילים "בין " פארן "ובן" תופל. היה מספיק להגיד "בפארן ובתופל". כדי לענות, הוא נעזר בפירוש רש"י:"

פארן= חטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן

תופל ולבן= על זה שבני ישראל "תפלו" על המן, זלזלו בו, כי המן הוא לבן. הם העדיפו לאכול בשר.

האדום והלבן

בפארן, חטא המרגלים היה הפחד לעזוב את המצב הנוח במדבר. העם העדיף להמשיך לדון בצורה שכלית, אינטלקטואלית, כדור דעה, על כל השאלות שמעסיקות היהדות, במקום להיכנס לעולם הגשמי של הזריעה והקצירה, של הכיבוש, המלחמות , החיים המעשיים שדורשות החלטות קשות ו "לכלוך הידיים" של החיים בחוץ לארץ.

• הלבן= החיים השכליים , הם מסומלות בצבע הלבן. זה צבע המוח. הלבן כולל את כל הצבעים. כמו שעולם האינטלקט סובל הרבה אופציות , רעיונות, כך הלבן מכיל את כל האופציות.כמו השכל, המן הוא לבן. הוא מכיל את כל הטעמים. על האדם להכין את עצמו ואז הוא ירגיש את הטעם שרצה במן. אבל בלי הכנה, אכן, המן הוא ניטראלי. אפשר להתעייף מדבר לבן, בלי גוון .
• האדום= צבע הלב, הדם. צבע חם. צבע הבשר. הוא מסמל את הרצון העז, יצר האדם. הסלידה מהמן באה מהרצון בתאוות (התאוו תאווה), ביצרים, בהבעה עצמית, היציאה מהסתמיות.

החטא של אי הכניסה לארץ זה הסירוב להכניס אדום בחיים! רצו להישאר לבנים!

החטא במן, הוא להיפך, הסלידה מהלבן והרצון בבשר אדום.

משה מלמד: עם ישראל חייב ללמוד לחיות בלי לזלזל באף צבע. יש גם לחיות בלבן וגם באדום! צריך לתפוס את שני הקצוות ולחיות "ביניהם". לכן כתוב שזה "בין פארן ובין תופל ולבן".

נראה לי שהלבן הוא סמל התורה שבכתב: הכל כלול בו אבל יש צורך בעבודה עצמית (הכנה) ויצירת תורה שבעל פה כדי לתת צבע אישי. וזה, כנראה, מתלונני המן לא הבינו. הם סירבו להיכנס לתוך עובי הקורה של התורה שבעל פה. היא מלאת ספקות ודורשת הרבה לקיחת אחריות.

2. אחרי הכותו את סיחון..

למה הפסוק הזה מזכיר שדברי משה התאפשרו רק אחרי מלחמת סיחון ועוג?

למדנו עם חידושי הרי"ם מה משמעות שתי המלחמות האלה:

• סיחון מלך חשבון= הוא שליטה על עולם החשיבה. כלומר, הוא מונע מהאנשים לחשוב. למשל, כשהוא קובע מהיש לחשוב ואיך צריך לחשוב. אנו מכירים פעולות כאלה במשטרים דיקטאטורים. אי אפשר להתחיל לעשוק בתורה שבעל פה (המשימה של משה בספר דברים) בלי להילחם נגד סיחון. האדם חייב להישאר בעל יכולת חשיבה עצמית., בלי פחד והכתבה של אידיאולוגיה מקבעת.
• עוג מלך הבשן היושב באדרעי= הוא שלט על עולם העשייה. (אדרעי= הזרוע). הוא לא מאפשר לברר מה המעשה הטוב ומה המעשה הרע. עוג, הוא ענק, דוגל ב"עבודה שמשחררת". יש גם להילחם נגד עוג לפני שניגשים לתורה שבעל פה.

רק אחרי שמשתחררים משני המכשולים האלה, סיחון ועוג, רק אז משה יכול להתחיל להגיד את דבריו. גם, כל יהודי, לפני שהוא ניגש לתורה שבעל פה, כלומר, הלימוד והתרגום האישי של התורה שבכתב שקיבל, הוא צריך להיות משוחרר מהקיבוע המחשבתי ומההתמכרות לעבודה המעשית ("וורקאקוליק").

 

 

3. הואיל משה באר את התורה

ספר דברים הוא , לפי הגדרת ה"נאות הדשא" גם תורה שבכתב מצד שהוא כלול בחמישה חומשי התורה וגם תורה שבעל פה כי משה אמרו מפי עצמו. ספר דברים עושה את החיבור ומזמין אותנו לראות בתורה שבכתב עצמה הוראה לכל אחד לעסוק בתורה שבעל פה ולא להשאיר את התורה שבכתב כאות מתה בארון.

לכן,עד כה, משה קיבל את התורה שבכתב. מכאן והלאה, משה מעביר את פרשנותו של התורה, בתורה שבעל פה. הוא גם מלמד כל יהודי לעשות כך: לקבל את המסורת (תורה שבכתב) וללמוד אותה ולתרגם אותה בשפתו, בשפת דורו, לשפת בניו, לחדש בה, למצוא בה עניין חי ומחייה.

הסברנו בפרשת "מטות" הקשר בין עניין התורה שבעל פה והנשיות. הנשיות, טעננו, היא סמל התורה שבעל פה והגבריות, סמל התורה שבכתב. מצאתי כמה אסמכתות לקביעה זו.

• נשיות-נדרים-תורה שבעל פה:

רבי נחמן מברסלב בפירושו על פרשת הנדרים, טוען שריבוי הפסוקים הדנים בנדרים (13) לעומת מיעוט הפסוקים הדנים בנדרים של הגברים (אחד) הוא רמז לזה שהנשים מסמלות את החיוב בעיסוק בתורה שבעל פה. עניין הנדר עצמו הוא הבסיס לאפשרות הניתנת לאדם לתרגם את חוקי התורה שבכתב לחיים הפרטיים שלו. וזה מה שעושה התורה שבעל פה: היא מפרשת, מתרגמת את כל מה שהיתקבל לחיים העכשויים ולגוון האדם העוסק בתורה.

יעקב ואליעזר נודרים נדרים בזמן שהם יוצאים לחפש אישה

• אישה-באר
• הזוהר, בהתחלת פרשת "ויצא", מגדיר את המילה "באר" (מתוך "באר שבע") כתורה שבעל פה. יעקב יוצא לחפש אישה אחרי שהוא הגיע למדרגה מסוימת שמאפשרת לו זאת.
• יעקב, אליעזר, משה, מוצאים את האישה מסביב לבאר.
• מרים הנביאה היתה אחראית על מציאת מים מתוך באר. כשמרים נפטרה, משה היה צריך להכות או לדבר עם הסלע כדי למצוא את המים שמרים היתה מוציאה. משה התקשה לדבר. הבאר הוא סמל התורה שבעל פה.
• הפועל "לבאר" הוא , כמובן לתת פרשנות, להבהיר , מתוך ההבנה האישית.
• הבאר עצמו הוא מקום שיש בו מים (התורה) אבל מתבקשת מהאדם פעולה, מאמץ, כדי להביא לעצמו את המים האלה. וזו פעולת התורה שבעל פה: איך להביא אלי את דברי התורה.

ג. סוף התורה שבכתב

מעניין לשים לב, שבסוף ספר במדבר, שהוא סוף התורה שבכתב, מדברים הרבה על נשים ונשים יוזמות הרבה דברים. בנות צלפחד, נדרי נשים, נשות מדיין..

ד. גט-תורה שבעל פה

הרב סעדיה גאון כותב שיש לכתוב את הגט על ידי 12 שורות. סמל לשלוש פעמים ארבע שורות המפרידות בין כל ספר וספר. בין בראשית לשמות יש אכן ארבע שורות ריקות. וכן בין ספר שמות לויקרא ובין ויקרא לדברים. החלל הריק בא כדי להזמין את האדם להשלים את התורה שבכתב (השחור של אותיות הקלף) על ידי תורה בעל פה. הנשים הם סמל התורה שבעל פה ולכן האיש חייב להכיר בניתוק שלו מהתורה שבעל פה שאישתו העניקה לו. הוא "מחזיר לה" את החלק שלה שהוא התורה שבעל פה.

השאלה היא, למה אין רמז לשורות בין ספר במדבר לספר דברים? ייתכן שזה בגלל שכל ספר דברים הוא בעצמו תורה שבעל פה!

ה. משה והבאר

משה הגדיר את עצמו, בהתחלת דרכו כ"לא איש דברים אנוכי". בסוף דרכו, משה השתנה הרבה . ה' הצליח לעשות ממשה האדם שהוא לא רצה להיות: איש דברים. כלומר האיש שגם מסר את התורה שבכתב וגם המחייב לעסוק בתורה שבעל פה. לא לחינם חכמנו מייחסים את כל ההלכות שלא כתובות במפורש בתורה כקבלה ממשה. למשה היה גם קושי עם התורה שבעל פה. לא לחינם הוא התקשה עם הבאר . ייתכן שזו אחת הסיבות שבגללן הוא לא נכנס לארץ. יהושוע הוא יותר נשי מבחינה זו שהוא קיבל ממשה את תורתו. משה נמשל לשמש, הכוכב המשפיע. בזמן שיהושע נמשל לירח, הכוכב המקבל את אורו ומחזיר אותו בצורה מתונה ושקולה,כמו האישה.

כשהפסוק אומר שמשה הואיל לבאר את התורה, התורה משתמשת במילה הטעונה מאוד "באר" כדי להסביר שמשה פתח בתורה שבעל פה. ייתכן שזה מה שדחף אותו לבקש שוב, בפרשת "ואתחנן" להיכנס לארץ, אחרי שהוא הצליח להיות האיש המדבר בתורה שבעל פה.

הואיל משה: נראה לי שיש לשים לב לפועל הזה :"הואיל". כדי שאדם יוציא מעצמו דברי תורה שבעל פה, עליו להיות מאוד נדיב. כי זה יוצא מהפנימיות שלו. אם הוא היה "מוכרח", אז הוא היה מוציא את הדברים המוסכמים שמקובלים על כולם, דהיינו התורה ..שבכתב! אבל המהלך הרצוני והנדיב הזה להיות המחנך האמיתי, דורש הרבה אומץ ועין טובה. כדי למצוא את המילים הנכונים והתרגום המתאים ביותר לדור הנוכחי. לכן כתוב שמשה "הואיל" הסכים בטובו!

05-08-08

מישל בן שושן

 

דברים העד

 

אלה הדברים

מדובר על כל הספר עד פרשת וילך.

וכל זה קרא בהרבה מעדים , הזדמנויות ומקומות שונים. ואלה הם: מדבר,ערבה, מול סוף…..

 

**ככל אשר צוה ה' אותו אליהם(א-ג)

התורה נתנה בשלוש הזדמנויות

בהר סיני, נתנה לישראל התורה שבכתב

באוהל מועד, במשך 40 שנה, נתנה להם התורה שבעל פה: הלכות פסוקות. איך להתנהג…

בערבות מואב, נתנה לישראל האפשרות לחדש בעצמם מתוך התורה שבכתב, על ידי כללים מיוחדים שנתנו להם רק אז, וכך נתנת להם אפשרות לגזור הלכות , דינים, הבנות, פירושים, מדעתם.

שלושת הדברים האלה נמסרו למשה בהר סיני אבל לא לישראל. רק עכשיו משה החליט למסור להם החלק השלישי, שעושה מהם אנשים בוגרים בהלכה ואחראים על הפסיקה.

בהר סיני, הכללים האלה נמסרו רק למשה ="אשר ציווה אותו"

בערבות מואב משה מסר אותם לבני ישראל ="אליהם".

**עיקר החינוך צריך להיעשות ב"טובת עיין":

לע"ד:אנו קוראים למשה , לא "מלכנו" לא "מלאך ה'", לא "משה הנביא" אלא :"משה רבנו"= כי עיקר החידוש שמשה הביא לעולם , זה טובת העין בחינוך: הוא לימד , ולימד איך ללמד! הוא עשה מהתלמידים שלו מורים בעצמם. הוא לא שמר את התלמידים בתלות כלפיו! הוא מסר להם הכל, אפילו את הכוח שלו עצמו! הם יהיו מעכשיו פוסקי הלכה בעצמם!

לכן, יש מדרשים שמנסחים זאת כך:" ה' רצה לתת את התורה רק למשה ולזרעו!, ומשה , בטוב עיין, החליט למסור אותה לישראל, וה' הסכים"!!! כדי ללמד אותנו שהמורה האמיתי הוא לא זה שמוכרח ללמד אלא מי שבוחר ורוצה ללמד מרצונו.

משה הכין העם גם לגלות:

כשהיו בארץ ישראל, היתה האפשרות לפנות לכהן הגדול בבית המקדש שיפסוק את ההלכה. זה בא מכוח עליון (לא בהכרח בגלל חכמתו של הכהן)

אבל משה נתן בערבות מואב, את האפשרות שאדם חכם מקומי, שופט או כהן או רב, יפסוק את ההלכה במקום בלי צורך לפנות לבית המקדש!

לא רק זאת אלא שעדיף לפנות לרב המקומי שיפסוק ההלכה (מתוך כוח החידוש שניתן ממשה) מאשר לפנות לבית המקדש (כוח התורה שבכתב מה'). הפניה לבית המקדש  תחול רק אם הרב המקומי לא יכול לפתור את הבעיה. בגלות נשארת רק הפניה לפוסקים המקומיים, ללא יכולת לפנות לבית המקדש אל הכהן הגדול. והאפשרות הזאת ניתנת על ידי משה כאן.

 

הואיל משה באר את התורה(א-ה)

הואיל= רצה. בטובת עיין, משה רצה למסור את כוח הפסיקה להמון העם. שכל אחד יהיה מסוגל לרכוש את הידע והמיומנות לפסוק בדורו.

 

***רב לכם שבת בהר הזה(א-ו)

ה' לא אהב את ישיבת ישראל בהר סיני אחרי מתן תורה! הם נשארו שם קרוב לשנה, לה' מעדיף הכניסה לארץ מאשר לימוד התורה בחו"ל אפילו אם זה בהר האלוהים!

 

פנו וסעו לכם.. הר האמורי(א-ז)

לפני חטא המרגלים, היה מתוכנן להיכנס לארץ מייד. ואז הכניסה היתה אמורה להתבצע דרך הדרום, דרך הנגב, דרך שעיר לקראת הרי האמורי בדרום הארץ. ואז, בני עשיו היו שרויים בפחד קריעת ים סוף, (אז נבהלו אלופי אדום) והיו נותנים לישראל לעבור. אבל אחרי העיקוב הגדול של 40 שנה, אדום הבין שישראל יכולים לחטוא ולהיות חלשים, ואז הוא סירב לתת להם לעבור.

 

***נתתי לפנכם את הארץ(א-ח)

יש שתי דרכים לרשת את הארץ:

או שה' יוציא ממנה כל יושביה , ואז ישראל נכנסים וקונים כל חלקה מדין הפקר. אז, ישראל חייבים להתישב בכל מקום כדי לקנות את הארץ שנשארה הפקר.

או שה' נותן לבני ישראל את הארץ בתור מתנה ויישאר להם להיכנס ולהתישב בה מכוח זה שה' נתן להם אותה.

הנציב אומר שהפסוק הזה שולל את הדרך הראשונה: אל תנחלו אותה מדין הפקר אלא בדרך השניה מדין מתנה!

לע"ד: נדמה לי שהבעיה הזאת היא הבעיה שלנו היום בארץ?

1. הרי נכנסנו לארץ מכוח הפקר: כל מקום שאין ערבים מתישבים ובמקום שיש ערבים, זה לא שלנו, זה שלהם, מדין "חזקה".
2. מנחם בגין הפך את הנושא על פיו וטען שאנו כאן , לא בגלל כוח ההפקר, אלא מהעובדה שה' נתן לנו את הארץ.

שתי התפיסות מנוגדות בשורשן. אולי זה החילוק בין ה"ימין" ו"השמאל" הישראלי היום.

הפסוק אומר: "אני נתתי לכם את הארץ". עכשיו, שזה ברור "בואו ורשו את הארץ.."

 

*הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים..(א-יג)

כדי לבחור שופטים, שרי מאות ושרי אלפים.. משה ביקש מהעם שיבחרו מעצמם אנשים עם תכונות מסוימות:

1. חכמים=
   • יש להם ידע רב
   • והם יודעים ליישם את הידע הזה.
2. נבונים= יש להם את כוח החידוש, היוזמה
3. ידועים= מקובלים על רוב העם. יש להם התכונה שמחבבת אותם על רוב בני אדם, וכנראה, הם מקובלים גם על ידי ה' (דעת הבריות נוחה מהם, אז רוח המקום גם היא נוחה מהם)

אבל העם לא בחר באנשים, משה הוא זה שבחר בהם בעצמו, לכן, הוא לא הצליח להבחין בהם מי אלה שהם "נבונים" כי אף אחד לא העז לחדש מול משה רבו!ולכן כתוב שמשה לקח אנשים חכמים וידועים , ולא נבונים!!

אכן יש סכנה בבחירת אנשים על יד המנהיג: הוא לא יקח את הנועזים והחוצפנים(במובן הטוב, המחדשים)  שבהם כי הם לא מתגלים אליו מתוך כבוד ובושה!

 

 

ושוטרים לשבטכם(א-טו)

השוטרים היו מאותו שבט! לא היו שוטרים משבט אחד ששלטו על שבט אחר!! כנראה שעבודת השוטר הרבה יותר רגישה ממה שחושבים. הם צריכים להיות חלק מהשבט, להכיר את המנטאליות, להרגיש "אח" לפני שהם יכולים להפעיל את מרותם על האנשים.

 

ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם(א-מה)

אחרי חטא המרגלים, ישראל רצו לעלות לישראל בכל זאת. הם התפללו אל ה' כדי שיסלח להם. הם השתמשו בשני דרכי התפילה:

השמעת קול= תפילה לא מסודרת אבל באה מתוך כאב , באה מהלב.

תפילה מסודרת שנעים להאזין לה.

וה' לא קיבל את שתיהן!!

האומנם??..

 

*ותשבו בקדש ימים רבים(א-מו)

….בזכות התפילה , הם נשארו בקדש 19שנה וחצי. ולא נדדו במדבר כל תקופה זו.. זה מורה שכל תפילה, אפילו אם היא לא נענית , יש לה השפעה כל שהיא. שום תפילה לא חוזרת ריקם.

 

*ונסוב את הר שעיר ימים רבים((ב-א)

למה כתוב "ימים רבים"? זה רמז לגלות הארוכה ביותר שיהו בה ישראל: גלות אדום! (שעיר=אדום).

 

עד הר חרמון(ג-ח)

נראה שהר חרמון מאוד חשוב והוא מצוטט הרבה בפרשה.וגם בנ"ך:

"כטל חרמון שורד על הררי  ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים .."

"וחרמונים מהר מצער". שניר ושריון = שלג שיורד עליו.

 

ואת הארץ ההיא(ג-יב)

קדושת עבר הירדן פחותה מזו של ארץ ישראל.

כוח התורה בה הוא פחות מזו של תורת ארץ ישראל.

משגלו בני גד ובני ראובן ממנה, קדושת הארץ פחתה עוד יותר

וכל זה נגרם בגלל חטא המרגלים: אילו עלו מיד, היו נכנסים מהדרום ולא מעבר לירדן ולא היו כובשים ארצות אלה ולא היו מתנחלים שם!!

 

ולראובני ולגדי(ג-טז)

למה חצי שבט מנשה הוכנסו לעבר הירדן? משה רצה בכך: יש בשבט מנשה כוח גדול בתורה ורצה "לחזק" את שני השבטים שם. לכן הוא אפילו לא התנה איתם שיכנסו להלחם עם אחיהם כי זה ברור להם.

כדברי הנציב" הוא השתיל בתוכם את בני מכיר"! שיחזקו בהם לימוד התורה!! מכאן, לימוד לדורות לגור במקום שיש תלמידי חכמים!

 

 

 

 

 

 

בע"ה כו תמוז התשע"א

מישל בן שושן

מסעי אה

האור החיים הקדוש

 

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון

• שלוש שאלות:

1. למה הפסוק בחר במושג "מסעות" ולא ב"חניות"?? גם המסורת בחרה ב"מסעי" ככותרת הסדרה כולה. מה יש מ"מסע" יותר מאשר ב"חניה"? בדרך כלל , עושים רשימת החניות כדי לתאר מסלול ולא רשימת ה"מסעות" כי אין במסע שום נקודת ציון, חוץ מהתחנה הקודמת והתחנה הבאה! אז היה צריך להגיד "אלה חניות בני ישראל…"!
2. "אלה" , תמיד בא לפסול את הראשונים. מה המילה "אלה" כאן באה לפסול??
3. מה פירוש "צבאות" בני ישראל , כבר ביציאת מצרים? עבור איזה מלחמה הצבאות האלה מאורגנים?

האור החיים הקדוש מציע, לפי פירוש הזוהר, שכל המסעות שהיו בעולם עד כה, הם "פסולים" לגבי המסעות של ישראל במדבר!!

יש ב"מסע", התערבות האדם במה שקורא בעולם. בניגוד ל"חניה", שבה האדם דואג לעצמו ולסביבתו, במסע, האדם מסתכן בפגישה עם העולם החיצון. מטרת עם ישראל בעולם היא "לטהר את העולם", כלומר, להביא בשורה, לעורר, להעיד, לגלות השגחת ה' בעולם.

המדבר הוא כאן , כנראה, סמל לעולם הרחב. העובדה שהוא לא מיושב בבני אדם, עושה אותו עוד יותר זקוק "לטהרה", זאת אומרת לחיים אמיתיים של בני אדם שיגלו מימד נוסף על המימד הארצי. המדבר הוא מקום מת מבחינת גילוי הבורא על ידי בני האדם. מקום מיושב בבני אדם, הוא כבר מגלה פן מסויים של רוחניות. בני האדם היושבים שם מגלים כבר, לפי דרכם, שיש משהוא בנוסף למימד הארצי גשמי. אבל המדבר , בהיותו רק מבני אדם (מקום עקרב, נחש, צימאון …) הוא ריק מכל תודעה כזו. לכן, המסע במדבר דווקא היא הסמל של כל עבודה אנושית באשר היא.

בני ישראל הם "צבא" מהרגע שהם שישים ריבוא. זאת אומרת, שהם מייצגים את כל האפשרויות להיות "בן אדם". כמו שהם 12 שבטים, 70 נפש, הם 600000אפשרויות לגלות את הבורא בעולם. הם מייצגים את כל האפשרויות האלה והם מעדים על האפשרות שכל האפשרויות האלה יכולים לחיות באחדות כי כל האפשרויות מגלות, כל אחת, בעצם פן אחד ממציאות אחת כוללת.

העובדה שששים ריבוא נוסעים במדבר היא הסמל של "טהרת" העולם!! היא הפחת רוח של חיים רוחניים (גילוי השגחה , מימד שמימי )בעולם גשמי גרידה (מימד ארצי).

לכן, העיקר כאן הוא "המסע" ולא החניה! כמו שיש "להתהלך בארץ" ולא רק לכבוש את הארץ. כמו שיש "להגעיל את הכלים" ולא רק לטבול אותם (ראה קובץ מטות איה), כך יש ערך למסע במדבר העולם.

ארץ ישראל היא המעבדה הקנה שעם ישראל נמצא בה כדי "להיות" ישראל. אבל המדבר הוא סמל לעולם הרחב שבו השפעת עם ישראל מתגלית. מעניין שלפני הכניסה לארץ ישראל, ה' בחר להעביר אותם במדבר. אולי כדי לסמן להם המטרה הסופית: השפעה על כל בני האדם. והאמצעי הוא יצירת עם קטן שמתבקש להיות עצמו וכך הוא ישפיע!

• שלושת התשובות:

1. העיקר הוא המסע של ישראל במדבר. לכן הסדרה נקראת "מסעי"
2. "אלה" פוסל את כל המסעות האחרים שאינם בעלי המשמעות המיוחדת שתיארנו לעיל. כאן, המסע הוא לא רק אמצעי לעבור מנקודה לשנייה אלה ההליכה במרחב כדי להפיח בו חיים.
3. "צבאות" מתאר את עם ישראל עם שישים ריבוא פרצופים שונים. מה שעושה את ישראל זה השישים ריבוא האלה. רק בזכות זה הם קבלו את התורה (ולא להיפך!). הרב נותן אפשרות נוספת להסברים שלו: כשישראל לא היו שישים ריבוא, הבה אומר אחרי חטא המרגלים, כשהם התחילו למות, אז המסעות היו באיכות ירודה מאות ואפילו הם לא היו "מסעות" אמיתיים. ואת המסעות האלה, שהתרחשו אחרי חטא המרגלים, בא הכתוב לפסול במילה "אלה"! כלומר, אלה המסעות הטובים: המסעות הראשונים מהיציאה ועד לחטא המרגלים. וצריך לפסול את המסעות האחרים עד שהם התקרבו לארץ בהתחלת פרשת במדבר ונהיו שוב שישים ריבוא. ישראל הם "צבא" בזה שהם מייצגים את השישים ריבוא אפשרויות להיות בן אדם.

פרק לג-נב: והורשתם את כל יושבי הארץ מפנכם ואבדתם את כל משכיותם ואת צלמי מסכותם תאבדו ואת במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה.

 

יש שלושה מובנים אפשריים למילה "להוריש" , לפי המילון העברי:

1. להשאיר ירושה לילדים
2. לגרש עם מארצו
3. לרושש, להפוך משהו לעני

רש"י והרב מתרגמים כאן "להוריש"= לגרש. מצווה לגרש את העמים שיושבים בארץ. כנראה אלה שעובדים עבודה זרה כי הפסוק ממשיך "אבדתם את מסכייותם …"

יש מצוות ברורות בספר דברים לגבי 7 העמים היושבים בארץ: יש להרוג אותם! (או לקחת אותם לעבדים במידה ויסכימו לעזוב את העבודה זרה שלהם..). אז למה כאן יש "רק" לגרשם? הרב נותן שני מצבים שיש להבין בהם את הפסוק שלנו:

1. מדובר על עמים שלא מ7 העמים היושבים בכל זאת בארץ
2. מדובר גם כן באחד מ7 העמים שיש מצווה להרוג אבל, ייתכן שאין לנו כוח להרוג אותם ואז יש מצווה לגרשם לפחות!!

נראה לי לפרש את המילה "להוריש" כך:

בצרפתית : DESHERITERכלומר לגרש אותם מהירושה. כאילו יש ירושה מהאלוהים. הכנענים ירשו אותה והם יושבים כעט כאן. הגירוש שלהם הוא השלב הראשון כדי לרשת בעצמנו את הארץ. הארץ צריכה לצאת מירושת הכנעני ולהיכנס לירושת בני ישראל. כמו שאומר סוף הפסוק: וישבתם בה ..וירשת את הארץ ." נוכל כך להבין את המשך הפסוקים: אם לא תורישו אותם, אם תשאירו אותם כאן, אז אני (ה') אעשה זאת לכם במקום לעשות להם: כאילו עם אחד צריך לרשת הארץ. במידה ואתם לא תגרשו אותם, אז אני אגרש אותכם! זה או אתם או הם!!

• יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן: האם המצווה היא רק להוריש את הארץ מהגויים או שהמצווה היא לשבת בארץ. רש"י והאור החיים סוברים שהמצווה היא להוריש. כי, סוף הפסוק נותן את הטעם:"לרשת אותה". הרמב"ן סובר שהמצווה היא לשבת בה! ונראה לי שאין מחלוקת: הירושה של הארץ כוללת את שני השלבים: לגרש העמים האחרים ולהתיישב במקומם. כך אפשר לרשת אותה!

 

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעינכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם.

והיה :

שואל הרב: "והיה " תמיד מציין דבר שמח. איזו שמחה יש כאן שהם יפריעו לכם כל הזמן? אלה מסביר הרב: אפילו אם תשאירו חלק מהם , מרצון, בשמחה, על ידכם, כי הם עוזרים לכם או לא מפריעים לכם ותשמחו בעובדה שהם יגורו על ידכם על הארץ, אפילו הכי, יהיו לכם לאויבים מרים .

 

אשר אתם יושבים בה

אפילו אם תותירו מהם בחלקי ארץ אחרים ואתם תגורו במקום אחר. הם יציקו לכם במקומות שלכם ולא ייתנו לכם לשבת במקומות שלכם, לא רק שלא תוכלו לגור אצלם , אלא שגם אצלכם לא תוכלו לגור בשלום!!

 

 

 

בע"ה כה תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

מסעי מי

 

מטות מסעי

חיבור שתי הסדרות ברוב השנים מורה על עניין עמוק:

על ידי המטות, יכולים לצאת למסע!

כלומר, על ידי זה שהאדם מכיר את עצמו ויודע להגדיר את עצמו על ידי נדרים, אז הוא יכול לצאת למסעות ! המסע, הוא ההתפשטות . זו המטרה. אבל, כדי שהוא יוכל להתפשט , ליזום, לצאת למרחבים לא ידועים בחיים, האדם זקוק ל"צמצום", לנדרים, לשלב ראשוני של שמירה על כללים וגבולות, כדי שהמסע לא יבויל אותו לאבדן.

 

מ"ב המסעות

42  המסעות הם השלבים שכל אדם יכול להתעלות על ידם . הם הניסיונות, וההתנשאויות. לא רק השלבים של עם ישראל מיציאת מצרים לכניסה לארץ מדרגים ה42 המסעות האלה אלא אצל כל אדם בחייו , הם מסמלים שלבי גדולתו.

 

וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות

כשהאדם איננו יודע מה לעשות. מה הוא רצון ה'. אז העצה היא: "שב ואל תעשה". כדאי להיכנס לתוך "חרדה". כלומר, מצב שבו הוא "ראש קטן". ירא מכל דבר ולא מעז ליזום ולחדש.

אבל, מצב כזה איננו רצוי כלל. מיד כשהוא יתחיל לברר את העניין ויראה שה' נותן בליבו תקופות, הוא צריך לצאת מ"חרדה" ולנסוע לעבר "מקהלות" .

הרמ"י אומר בפירוש:

חרדה= המצב של היהודים כשהם לא יודעים אם אכן יש לעלות לארץ ישראל או לא אחרי שיש גזרה של גלות. הרמ"י מדבר בהתחלת המאה ה19. והשאלה הזו היתה כבר על הפרק. אם היהודי חושש, איננו יודע, אם אין לו את ה"תקופות" ההתלהבות לעלות לארץ, אז כדאי לו להישאר במצב של "חרדה". (אז, נראה לי שהמושג "חרדי" לא היה קיים עדיין, אבל מעניין שזה מתאים בדיוק לדרך החרדיות!)

אבל, מיד כש יראה שה' חפץ לקבץ את כל נידחי ישראל, מיד יש לצאת מהחרדה ולנסוע ל"מקהלות", כלומר החיבור של כל הקהלים לארץ ישראל. הרמ"י מתפלל שזה יקרה מהר בימיו.(הרמ"י נפטר בשנת 1854)

 

כן מטה בני יוסף דוברים

בנות צלפחד הצליחו להשפיע על עצם החוק. בני יוסף מבקשים לשנות אותו שוב. והם מצליחים! והתגובה של ה' היא זהה: "כן בנות צלפחד דוברות" וכאן :"כן בני יוסף דוברים".

ה' מרוצה מאוד שבני האדם משתתפים, רוצים להגיב. איכפת להם, והם עשויים זאת בלי לקנטר, בלי בכוונות טובות.

לא חשוב אם החוק ישתנה. לא מנסים להגיע "לאמת" אלא יש דו-שיח בין החוק של האלוהים ובני האדם!! וזה כנראה שיא כוונת בריאת האדם!

אני אביא כאן את דברי הרמ"י במלואן כי הם מדברים בעד עצמם:

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לחם, היינו דברי תורה, כללים הנצרכים לכל בכל עת וכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם תרי"ג המצוות. והעיקר, הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן. ומדברי תורה יצא אור לבבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועל ידי זה נכתב הפרשה הזאת (טענת בני יוסף) אחר סיום כל התורה: בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי התורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השם יתברך עתה ויעסוק בה. על כן נכתב הפרשה הזאת שהוא גם כן אינו נוהג אלא לזמן"

 

לדעתי, פרשת הנדרים ופרשיות בנות צלפחד ובני יוסף באות כדי לתת חשיבות לתורה שבעל פה שתתחיל עם ספר דברים עצמו! כי שם, משה "מגיב" על התורה שבכתב. וזו ההגדרה של התורה שבעל פה לעניות דעתי: התגובה של האדם, השתתפותו, בהחייאת התורה שבכתב.

15-07-09

מישל בן שושן

 

מסעי שם

 

(מאמר שנות תרע"ה-ו דף תיב)

 

יש 42 תחנות במסעי ישראל במדבר.

 

יש 6 ערי מקלט (שהן קולטות לדעת ושלא לדעת)

יש 42 ערי לויים שיכולות לקלוט רוצחים בשגגה (קולטות רק לדעת).

 

בפסוק "שמע ישראל" יש 6מילים.

בפרשה הראשונה של שמע (ואהבת) יש 42 מילים המקבילים ל42 ערי הלויים. הקולטים….את כל החטאים.

כי כל עוון אפילו חמור כרציחה , יש לו תיקון בקריאת שמע.

כי יש שני אופנים לתקן הפגמים:

1. או על ידי איחוד שם שמיים (שמע-ה' אחד). וזה איננו בר השגה על ידי השכל. להיפך, השכל דוחה את האיחוד כי הוא רואה דברים הפוכים בעולם! לכן זה מקביל לערי מקלט שקולטות לא מדעת!
2. או באהבת ה', דביקות, בפרשת ואהבת כמו בערי הלויים שהיו כל הזמן בדבקות , בשיר והתלהבות כלפי ה'. וזה מקביל לערי הלויים שלומדים ומלמדים את התורה. ואפשר להשיג גדלות ודבקות על יד השכל והאהבה יכולה להגיע על ידי הידיעה.

 

התחנות בין מצרים לארץ כנען הם השלבים הרוחניים והנפשיים ההכרחיים לכניסה לארץ.

 

כמו כן, בקבלת שבת, אנו אומרים 6מזמורי תהילים (לכו נרננה) המקבילים ל6 התחנות של השבוע לקראת השבת.

אחר כך אנו קוראים השם של 42 שם מ"ב.(אנא בכוח)

שמורכב משש אותיות בכל חרוז (שש כנפיים לאחד)

וכולם עולים ממטה למעלה בכל שבעת ימי בראשית, שהם שבעת החרוזים.

נמצא ש6 כפול 7 מהווים שם 42 מ"ב.

 
הערות והסברים:
יש שני הבדלים עיקריים בין 6 ערי המקלט ו42 ערי הלויים, למרות שכולן קולטות את הרוצח בשגגה:

1     שש ערי המקלט קולטות רוצח,"בין מדעתו , בין שלא מדעתו" , כלומר בין שהרוצח התכוון להגיע לשם להתגונן בפני גואל הדם ובין אם הגיע לשם בשביל סיבה אחרת לגמרי!. אבל עיר לויים, אינה קולטת אותו אלא אם הוא התכוון ללכת לשם בתור עיר מקלט (רק כשהרוצח הולך לשם מדעת)

2   בעיר מקלט הרוצח אינו חייב לשלם שכר דירה אבל בעיר לויים הוא חייב לשלם שכר דירה

דרך אגב, עיר המקלט לא רק שמגינה על הרוצח, אלא יש לה תפקיד של "כפרה". ואם למשל הרוצח נהרג, מביאים את גופתו לקבורה בעיר מקלט. ומעבירים את גופתו לבית קברות משפחתי אחרי מות כוהן הגדול!!!

כך שאפילו במותו הוא גולה לשם כפרה !

בע"ה כה תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

 

מסעי שם2

 

נעיין בפסוקים הבאים שנמצאים בסדרה שלנו:

 

(נ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:

(נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ: (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

( במדבר פרק לג )

 

רש"י במדבר פרק לג

(נא) כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן:

(נב) והורשתם – וגרשתם:

 

אכן, אם נעיין בספר יהושוע,הפסוקים ברורים: עם ישראל לא עברו את הירדן כשהירדן היה בשפל אלא בשיא הזרימה עד שנעשה "נד" מים מצד אחד והעם עבר בדיוק כמו שעברו בים סוף!:

 

יהושע פרק ג

(יד) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם:

(טו) וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר:(טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ: (יז) וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְקֹוָק בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן:

 

 

קיצור הפירוש השם משמואל:

 

 

1. אין מקום לעם ישראל בעולם הטבע

יצחק נולד מאימא עקרה. יעקב נולד מהורים עקרים. לידת עם ישראל נגדירה את העם כעם שלא היה מתוכנן להיוולד. לפי כל כללי הטבע, אין מקום לעם ישראל. לא רק היוולדו של העם היה מחוץ לחוקי הטבע אלא גם כל המשך חיו במשך כל ההיסטוריה, לעם ישראל אין מקום בחוקי הטבע, בין משפחות האדמה.

 

2. קריעת ים סוף:

המקום של ישראל הוא להיות "בתוך הים ביבשה" המקום היחיד שאיננו "רשום בטאבו" על פני האדמה, זו היבשה שמתחת לים! זה מאוד סמלי. לישראל אין מקום אחר חוץ מהמקום הזה. ארץ ישראל היא גם כן ארץ שאיננה חלק משאר הארצות בעולם. לכן, ארץ כנען ישמש את ישראל לארץ ישיבה. אבל, הם ירגישו בה כמו ביבשה בתוך הים: עם שני קירות עצומים של מים, מימינם ומשמאלם שמבקשים לשטוף אותם! הטבע רוצה רק להמשיך להיות טבע! קש מאוד לים להסכים לשבור את חוקי הטבע כדי לתת מקום לעם ישראל. יש קטרוגים מכל עבר. המדרשים מרבים לספר שהים כעס מאוד (המים חומה= חימה) המלאכים כועסים "במה שונים אלו ישראל מהמצרים"?…

עם ישראל, בקריעת ים סוף מגלה שזהותו המיוחדת דורשת ממנו לשרוד את כל האנטי ישראליות של כל כוחות העולם. עמים וטבע.

מדרש מעניין מציין מה גרם לים להיפתח מול ישראל: הים ראה את ארונו של יוסף ונס לאחוריו. מה אומר לנו מדרש זה? נראה לי שיוסף היא הדמות היחידה מבין בני ישראל שנלחם נגד ההתבוללות ונגד האנטישמיות והצליח להישאר יהודי. אם יוסף הצליח, אז אולי יש תקווה שבניו יצליח! בזכותו ישראל עברו אם כן את הים. אבל המצב הזה של ישראל ביבשה בתוך הים ימשיך במשך כל ההיסטוריה בצורת מלחמה נגד האנטישמיות הטבעית.

 

 

3. פתיחת הירדן

בכנען, יושב לו עם מיוחד מאוד. הכנענים הם בעלי עוצמה אדירה. הם מתוארים כ"אשני מידות", ענקים.. אבל הם פשעו בעיני האלוהים. לכן, על עם ישראל להילחם, בנוסף לאנטישמיות הרגילה שנמצאת בכל העולם נגד עצם קיומם, הם צריכים להילחם נגד יושבי ארץ כנען שיעשו הכל כדי להשמיד את ישראל בתוך הארץ. זו מלחמה שהיינו קוראים לה היום מלחמה על הבית או מלחמה על הישראליות. נגד האנטי ציונות.

זו מלחמה ואיום חדש שהוא מתווסף (ולא מחליף) את האיום של קריעת ים סוף.

בקריעה הזאת, יש רק קיר אחד ולא שני קירות כמו בים סוף. המחלמה היא לא נגד כל העולם וכל כוחות הטבע אלא נגד יושבי הארץ הכנענים והעבודה הזרה שלהם. יש חזית אחת ולא שתי חזיתות.

 

4. פירוש רש"י:

רש"י מסביר שמשה מתאר לבני ישראל את המשימה העיקרית שלהם:

"אתם עוברים את הירדן". יש טעם מיוחד(תביר) במילה "אתם". כאילו כתוב "אתם"= "עוברים את הירדן". ואכן, השם משמואל טוען שהשם "עברים" נתן לישראל בזכות היכולת לעבור את ים סוף ואת הירדן.

משה מאיים: אם לא תורישו את יושבי הארץ, אתם מאבדים את הזכות להיות ישראל יושב בארץ הזאת. המים של הירדן ישטפו אתכם! לא רק בשעת המעבר, כמובן, אלא בכל ההיסטוריה שלכם בארץ הזאת. ארץ כנען היא כמו יבשת בתוך הים המאיים לחזור לאיתנו. כמו באמצע הירדם כשהירדן מאיים לשטוף את כולם. המצב בארץ לא יהיה אף פעם מצב של רוגע מושלם . על יושבי הארץ לזכות בישיבה באופן תמידי. הימצאותם בארץ נובעת לא מזכות טבעית או מכיבוש אלא אך ורק בזכות שהאלוהים רוצה בכך.

כמו שבים הים ראה את ארונו יוסף ונסוג אחורה (כי יוסף הוא סמל המלחמה בהתבוללות), כך הירדן נסוג בזכות מעבר ארון הברית. הברית המיוחדת בין הבורא וישראל. הפרת הברית עלולה לגרום לשטיפת העם בימי הירדן!

 

5 משמעות המצב הזה

אני אנסה לענות על שאלת ה"למה".:

לעניות דעתי, המטרה של יצירת עם שאיננו חלק מהטבע, זה כדי להזכיר לכל אומות העולם שהאדם, באשר הוא אדם, איננו יצור "רגיל".

כשהבורא ברא את האדם, הוא לא רצה לברוא "סופר חייה" או עוד בהמה אחת. הוא ברא את האדם בצלם אלוהים. הוא מצפה מהאדם שיגלה מימד נוסף על היותו סתם חיה.

הכוונה של הבורא, היתה, כנראה, שהאדם יהיה בעצמו משהוא אחר מאשר עוד חיה טבעית. כלומר, האדם זקוק לתזכורת שיש עליו אחריות, כוח בחירי, אנושיות שהוא חייב להפגין.

במידה והאדם לא כל כך מילא אחר רצון הבורא, הבורא המציא עם מיוחד (ישראל) שיהווה עדות חיה , באמצע אומות העולם, למצב שהיה האדם צריך להרגיש.

היהודי אמנם יחיה וייתן הרגשה לאחרים, שהוא "יוצא דופן" יחסית לשאר אומות העולם, אבל זה אמור לדרבן את כל בני האדם להבין שגם הם אינם יכולים להרשות לעצמם לבטל את האנושיות שלהם ושגם הם אינם יכולים להיבלע בתוך חיות העולם החיים בטעיות גמורה.

אם היהודי הוא אל טבעי (במובן הלא נחמד של המילה) , זה , אם כן, כדי להזכיר לכל בני אנוש את אנושיותם שהיא גם כן "אל טבעית". כלומר מוסרית ובעלת אחריות לגבי כוונת בורא האדם.

 

 

בע"ה כה תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

 

מסעי נה

 

42מסעות ולא 49

המסעות ממצרים ועד לערבות מואב הן במספר סמלי מאוד: 42 הוא המספר של שם מ"ב שמסמל שלמות בירורים. אבל יש עוד מספר, הרבה יותר "שלם" והוא מספר 49 שאנו מכירים בספירת העומר .

הנ"ה שואל למה יש 42 מסעות ולא 49 כמו כל תהליך שפונה אל שלמות האדם?

הוא עונה שכל המסעות התרחשו בחוץ לארץ ישראל. בחוץ לארץ, אין "כללות" העם. כשהעם מתיישב בארץ, יש מימד חדש שנוצר והוא המימד של כלליות ישראל. רק אז , ניתן לדבר על שלמות ועל שם 49.

בכל זאת, למספר 42 יש חשיבות כשיש בחוץ לארץ תקווה ורצון להגיע לארץ.

על השאלה:"והלה במתן תורה היתה אחדות ושלמות של העם. וזה היה במדבר"? הוא עונה שזו היתה אחדות רגעית שאיננה חוזרת על עצמה. בגלות אין כלליות ישראל.

 

למה ההורג בשגגה גולה?

האדם מורכב מגוף ותודעה.

ההורג בשוגג, חטא בגופו, כששכלו, תודעתו, "לא היה כאן" בעת המעשה! המעשה בשוגג הוא פעילות הגוף בלי תודעה. כאילו התודעה היתה בגלות מגופו!

לכן, התיקון שלו , זה שהגוף שלו ילך לגלות יחד עם התודעה שלו!

הוא צריך להרגיש מה היא "גלות" אם גופו יותר פעיל מתודעתו, אז שהגוף יגלה כמו שתודעתו גלתה

16-07-07

מישל בן שושן

 

מסעי בעד2

הרב בן עזרא

 

עניין ערי המקלט

 

הגדרות:

"מי שרצח בשגגה", גולה(זה מינוח החכמים) לעיר מקלט.

מתוך שלושת העברות החמורות ביותר: עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, התורה מצווה לטפל טיפול מיוחד בחמור שמבניהן: הרצח.

ישנם 3סוגי חומרה

במזיד- בשגגה- באונס.

פרשתנו עוסקת במצב השני.

אבל הרמב"ם עושה חלוקה פנימית נוספת בתוך ה "שוגג":

1 שוגג הקרוב למזיד

2שוגג

3שוגג הקרוב לאונס.

ולפי הרמב"ם, התורה אינה עוסקת בשוגג הקרוב למזיד אלא בשוגג האחרים.

 

היום:

כשמדובר על רוצח בשגגה, חושבים מייד היום על תאונות דרכים.

חייבים לסווג היום את עברות התנועה לפי הסיווג של הרמב"ם בקשר ל "שוגג".

למשל, מי שנוהג תחת השפעת אלכוהול, הוא רוצח במזיד. או לפחות " שוגג הקרוב למזיד " ואיננו זכאי לטיפול בעיר מקלט!

 

הטיפול נעשה על ידי הלויים בערי המקלט:

למה הלויים מטפלים ברוצח בשגגה?

כי זה בעיה של אלימות פנימית שלא כוונה נכונה. החוסר זהירות איננה "סתמית". היא נובעת מחינוך לקוי בקשר לכוחות האלימים שנמצאים באדם. הלויים הן אנשים אלימים בטבעם.

מאז ומתמיד, כבר מסיפור הריגת אנשי שכם, הריגת חוטאי העגל, מעשה פנחס,וכולי.. כולם מעידים על אלימות פנימית אצל נפש הלויים.

אבל הלוויים למדו לנקז את האלימות הזאת לטובה. הם אלה שיכולים ללמד, לחנך, לטפל טיפול מיוחד באנשים הסובלים מאותם בעיות.

 

 

סדר עדיפות:

עניין ההרג בדרכים חייב לזעזע אותנו, אנשי הדת הרבה יותר מכל נושא אחר. אין סיבה להעלות את נושא "מצעד הגאווה" על פסים כמעת אלימים בעוד שאין טיפול מספיק בעניין הקטל בדרכים.

חייבים תמיד לחשוב על הפרופורציות בקשר לנושאים שמטפלים בהם.

התורה לא רק צוותה מצוות היא גם הצביעה על חומרות וסדר עדיפות.

וטיפול בסדר העדיפות לא פחות חשוב מאשר הטיפול עצמו.

עניין ההריגה בדרכים צריך להיות בראש מעייניי הדתיים , אולי יותר ממצווה אחרת!

 

בע"ה א אב התשע"ב

מישל בן שושן

מטות אה

 

וידבר ה' אל משה לאמר נקם את נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך

 

המדרש תנחומא מספר לנו דיאלוג מפתיע בין ה' למשה: משה לא רוצה למות! ה' מציע לו שיכול לדחות את זמן המיתה שלו: עליו לדחות את מלחמת מדיין! כי הוא חייב למות רק אחרי מלחמת מדיין!! אבל, לזה יהיה מחיר: ישראל לא יוכלו להיכנס עדיין לארץ כל עוד לא נהרגו חוטאי המדיינים!! משה בוחר למות מיד כדי שעם ישראל לא יינזקו מאיחור המלחמה נגד מדין.!!

המדרש "המציא" את הסיפור הזה כדי ללמד לנו כמה דברים:

• נקמת מדיין חייבת להיעשות על ידי משה עצמו
• משה איננו יוכל למות בלי נקמת מדיין
• נקמת מדיין מעקבת הכניסה לארץ

למה משה אחראי על נקמת מדיין?

1. כל העם נגועים בחטא הזנות אחרי בנות מדיין. לכן, החטא הזה יכול להוות מכשול במלחמה נגד מדיין! כי בשעת המלחמה, הקטרוגים מהחטאים הקודמים (ובמיוחד אלה הקשורים לאנשים שבהם נלחמים) יכולים לעורר את מידת הדין ולגרום להפסד או למוות במלחמה!. רק משה רבינו יכול לעזור בנושא: רק הוא פרש מאשתו (המדיינית) וביטל את היצר המיני! זכותו בלבד יכולה לעזור לישראל לנצח בלי פגע במלחמה נגד מדיין!
2. למשה יש בעיה: הוא לא השתתף בהצלה של עם ישראל אחרי הזנות של ישראל ואחרי מעשה זמרי. הוא היה לגמרי פסיבי. לולי פנחס, עם ישראל היה נכחד לגמרי! ומשה לא הורה לעשות מעשה, הוא לא התפלל, הוא לא עשה מעשה בעצמו! הפאסיביות הזאת , חוסר היוזמה הזאת, נחשבת , לפי הא"ה כחטא חמור עבור משה המנהיג. חטא דומה לזה , עיקב את כניסתו לארץ ישראל. אכן, לפי הא"ה, חטא משה בסיפור הכאת הסלע, נבע מחוסר יוזמת משה. אי לקיחת סיכון בכל שלבי הסיפור. (ראה קובץ חוקת אה). גם שם, ה' מונע את כניסת משה לארץ כי הוא היה יותר מידי "פאסיבי" ושומר חוק. הוא "הלך על בטוח"! משה חייב לתקן את הפגם הזה בנפשו אם הוא רוצה "להיאסף אל עמיו" במנוחה . לכן, עליו "למסור את נפשו" עבור נקמת מדיין. זה יהיה התיקון של משה!! הוא לא "מסר את נפשו" בסיפור הזנות אחרי בנות מדיין, אז התיקון הוא שימסור נפשו עכשיו!!.

איך משה מוסר את נפשו?

בזה שהוא בוחר לנהל מיד את מלחמת מדיין , דבר שיגרום לו למות מיד אחר כך! ולא לחכות עוד כמה שנים! זה פירוש המילים: "לאמור (כלומר לך תספר את כל הסיפור לבני ישראל כדי שיבינו שאתה מוסר את נפשך עבורם) "נקם נקמת מדיין"( אתה בעצמך, במסירות הנפש שלך (כי תמות מיד אחר כך), זה יהיה עצם הנקמה נגד מדיין!) אף על פי שמשה לא השתתף במלחמה בעצמו, הנקמה נחשבת "נקמת משה"! משה תכנן המלחמה. הוא מינה את פנחס וה12000 האנשים שיצאו לצבא. אבל הוא בפועל לא נלחם. ובכל זאת, המצווה היא "נקום (אתה משה בעצמך) נקמת מדיין". עצם הדיווח לישראל ("לאמר") ילמד את ישראל שמסירות הנפש של משה היא התיקון האמיתי על מלחמת מדיין. כמו שפנחס מסר את נפשו במעשה הקנאות שעשה, משה מוסר את נפשו עכשיו! ובוחר בפינחס לצאת למלחמה כדי להדגיש את עניין הקנאות ומסירות הנפש שהם עיקר ההתנגדות לתאוות הזנות והעבודה זרה!!

 

היחלצו מאיתכם אנשים לצבא

משה מבין את עיקר הדברים: הוא מסביר  לישראל את הקריטריונים הדרושים כדי לנצח במלחמה: צריך להיות נקי מכל הרהור בעניין נשות מדיין. רק מי שלא חטא , אפילו לא במחשבה, בסיפור בנות מדיין, יכול לצאת למלחמה בלי להינזק. "היחלצו מאתכם אנשים" הוא דורש כאילו "שימנו מתנדבים" אבל בעצם, ה"חלוצים" יהיו אלה שימסרו את נפשם על סמך הידיעה האישית שהם לא חטאו בליבם! כל מי שלא חטא בליבו יחזור ללא פגע מהמלחמה. ההיפך מסוכן מאוד. הבירור כאן מאוד חשוב: כל אחד צריך לבחון את עצמו בתוככי ליבו! לא לעשות הצגות! מבחן המלחמה מסוכן מאוד. כמו שמשה מסר את נפשו בתזמון המלחמה עכשיו, כך הו דורש לכל מי שיצא "חלוץ", למסור את נפשו אחרי בירור מעמיק ואמיתי!!

כל התהליך הזה הוא הלימוד העיקרי שמשה וישראל חייבים לעבור כדי לתקן את חטא הזנות אחרי בנות מדיין. רק אז ישראל יכולים להיכנס לארץ!!

משה שלח פינחס כדי שזכותו תגן על החיילים במקרה ויהיו כאלה שלא היו נקיים. ובאמת אף אחד לא מת במלחמה הזאת!

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה ידעת איש

למה יש להרוג את כל המדיינים שהיו מעורבים בהשחתת עם ישראל?

הא"ה הסביר זאת כבר בפרשה הקודמת :צרור את המדיינים" יש למחוק את מקור התאווה כדי להיות בטוח שהתשובה אמיתית. כדי שלא נחזור לאותו הפיתוי. התשובה קשורה במעשה ההריגה!!

 

ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן

כי היו גיבורי כוח ובזזו יותר מכולם במלחמה! (אולי כי היו בכורים?)

 

 

ויבואו בני גד ובני ראובן ואמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר(לב-ב)

בני גד ובני ראובן היו צריכים להתייצב לפני שלושה מוקדי הכוח: משה (המלך), אלעזר(הכהן) ונשיאי העדה (השופטים) כי רק שילוב בן שלושת הכוחות האלה יכול להחליט בקשר לחלוקת הארץ!!

כל חלק מהארץ שנכבש על ידי אדם פרטי , אין לו קדושת הארץ!(הרמב"ם הלכות תרומות פרק א)חייבים כל העם להיות מיוצגים בכיבוש ובחלוקה כדי שהארץ תקבל את קדושתה!רק כיבוש רבים זוכה בקדושת הארץ.

 

 

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (לב-ו)

נכון שה' הוא הנלחם עבור ישראל, אבל כולם חייבים "להזדמן למלחמה"!! ולכן הוא דייק "ובואו למלחמה" ולא אמר "ילחמו" דווקא!! הביאה , ההתייצבות, היא העיקר!

 

ונכבשה הארץ לפני ה'

משה מציין שהעיקר הוא "לפני ה'" שכל המהלך שבני גד ובני ראובן הציעו בהתחלה היה לא נכון כי הם לא הציבו המהלך להיותו "לפני ה'". ולכן, הוא תיקן אותם והתנה שהכל צריך להיות בכוונה להיות "לפני ה'". רקאז יכולה לחול קדושה בארץ ההיא והם לא ייפגעו במלחמות ויוכלו לחזור לארצם בחיים. (יאיר בן מנשה מת במלחמה , אבל הוא לא היה בסיפור הזה שכלל רק בני גד ובני ראובן)

 

מקנכם וטפכם

בני גד הקדימו(זה סימן שחיבבו) את מקניהם(ממונם) לטפם ומשה תיקן אותן והקדים טפם למקניהם!