בע"ה יד תשרי התשע"ה
מישל בן שושן
סוכות נה
הימים בין כיפור לסוכות
למה היום הראשון של סוכות נקרא, במדרש "היום הראשון לעוונות"?
אכן, מדרש תנחומא מסביר שהמילים של התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..", מכנה את היום הראשון של סוכות "יום ראשון" ולא יום החמישה עשר (לתשרי) כי הוא אכן לא רק יום ראשון לחג אלא יום ראשון, במובן כולל יותר, ומגדירה אותו "יום ראשון לעוונות"!
למה ארבעת הימים שלפני כן, בין כיפור וסוכות, שאין בהם שום מצווה, אינן נחשבים כימים שיש בהם עוונות? ולמה דווקא היום שבו עושים כל כך מצוות חדשות כמו סוכה ולולב הוא היום הראשון (אחרי כיפור) שבו מתחילים לעשות עוונות?.
תשובה ראשונה מהרבי מאלקסנדר:
בימים בין כיפור לסוכות, אנו עסוקים בהכנות למצוות הסוכה. כל מי שטרוד בהכנות לקראת המצווה, אינו חוטא!! והוא "גדול יותר" ממי שמקיים את המצווה!!
נראה לי להבין זאת על ידי העקרון שכל מי שחושב שהוא "סיים מהלך", מפסיק להיות "בתהליך".הוא עלול לחשוב שהוא כבר "הגיע". כאילו הוא "מושלם". בניגוד למי שנמצא בתהליך של הכנות ומאמצים תמידיים, נמצא במקום הנכון מבחינה רוחנית.
זה מסביר גם למה "שלוחי מצווה" אינם ניזוקים.
אבל מי שכבר קיים מצווה, יש לו שתי אפשרויות:
- או שהוא חושב, כנ"ל, שהוא סיים מהלך. הוא אז באשליה של שלמות. הוא גם בלי תשוקה לשום דבר . הוא לא חי "לקראת" משהוא. הדיכאון והעצבות יכולים אז להשתלת עליו וזה עולם העוונות
- או שהמצווה , עבורו היא רק אמצעי בתוך תהליך הרבה יותר רחב. ואז, הוא ממשיך ומגביר את המהלך של ההכנות למצווה כי המצווה עצמה היא הכנה לעוד מצווה או למטרות יותר גבוהות. רק אז הוא יוצא מעולם העוונות. התנאי הוא להיות בשמחה, לא רק בהכנה אלא גם בקיום המצווה, כשהתשוקה לעוד לא מסתיימת בגמר העשייה.
תשובת הריב"ש (אלג'יריה) מצותת על ידי הנאות הדשא:
יש שני מצבים אפשריים:
- מצב ראשון, אם האדם מרגיש ומתנהג כילד ללא אחריות. אדם שמבקש שיסלחו לו על כל עוונותיו כי הוא עשה זאת בשוגג, באונס. הוא רק בן אדם. אנושי לחטוא… המצב הזה הוא המצב, למשל, של ילד, לפני הבר מצווה . זה גם המצב של האדם אחרי יום כיפור: כל עוונותיו התכפרו. ואם הוא חוטא, הוא יכול לטעון שזה בגלל ההרגל של החטאים שעשה לפני כיפור!
(כי הרי כל עברה גוררת עבירה . אם כן, העברה השנייה נעשית בגלל העברה הראשונה . האדם לא היה בבחירה חופשית כי היא "נגרר" אחרי העברה הראשונה. אבל העברה הראשונה נמחלה בכיפור. אז כל העברות שיעשה אחרי כיפור, יכולות "ליהנות" מטיעון האונס של גרירה מהעברות שלפני כיפור, בלי לשלם עליהם מחיר כי הן נמחלו לו!)
- מצב שני הוא מצב של קבלת אחריות. מה שקורה ביום הבר מצווה : מהרגע שמקבלים עול מצוות, אנו גם מקבלים על עצמנו עול העוונות! מהרגע שהאדם בונה סוכה ומקיים מצווה, הוא נכנס בעולם האחריות. במושגים של הנ"ה, "מהרגע שהוא נכנס תחת הסוכה שמגנה עליו מפני עוונות, הבחירה החפשית שלו שוב מתאזנת והוא מקבל עליו את מחיר העוונות שהוא עלול לעשות מרגע זה!
לומדים מכאן, שהיום הראשון של המצוות הוא היום הראשון של העוונות! כשהאדם יוצא ממצב בלתי אחראי הוא מיד נכנס לעולם האחריות . עולם המצוות מחייב! המצווה איננה דבר סתמי. כמו שהמצווה מאפשרת אותי לגדול, כך הסיכונים גדלים!!
בעצם, אין ברירה. האדם איננו יכול להתעלם מאחריותו בעולם. הכניסה בעולם המצוות באה רק כדי להמחיש לו את המצב שלו. הוא צריך להכיר במצב הזה!
"ולקחתם לכם ביום הראשון", פירושו: לכם ממש! אתם לוקחים מעכשיו, על עצמכם, אחריות על החיים שלכם כאנשים בוגרים. אתם לוקחים על עצמכם אחריות מלאה על הכל. וזה יגרום לכם להיכנס בחזרה, אחרי הטהרה של יום הכיפורים, להכרה של אחריותכם. כמו יום הבר מצווה, אתם מקבלים אחריות על מעשיכם!! והיום הראשון של המצווה הראשונה הוא גם היום הראשון שממנו מתחילים לקבל אחריות על העוונות!!
למה לא חוגגים סוכות מיד אחרי צאת יום הכיפורים?
כדי לא לערבב שמחה בשמחה!
כלומר, כדי לקבל את אחריות הכניסה בעול המצוות בחזרה, ביישוב הדעת! כדי שלא נטען שהיינו נלהבים מיום כיפור, שהמצב המיוחד של כיפור גרר אותנו לסוכות! לא! תיקחו את הזמן שלכם ותכינו את עצמכם לסוכות בישוב הדעת. אברהם אבינו חיכה שלושה ימים לפני עקידת יצחק כדי שהמעשה שלו יקבל ערך. כי אם הוא היה מתלהב מיד אחרי סיום דיבורו של ה' אליו והיה שוחט את יצחק במקום, זה לא היה בישוב הדעת! אלא מתוך התרגשות והתלהבות בלתי מיושבת.
מכיוון שחג הסוכות הוא חג של הדעת (למען ידעו דורותיכם), אז הדעת צריכה להיות צלולה. ויש להרחיק את יום כיפור מסוכות!
מה עניין השמחה (לע"ד)?
עיקר החג , לדעתי, הוא ללמד את האדם איך לשמוח כל השנה. הבעיה עם השמחה היא שיש לפעמים דברים שגורמים לנו שמחה. יש את שלב ההכנה, שלב התשוקה , ההמתנה, החלום. כל זה מלא עונג, כמו בשבת. ואז מגיע "הדבר בעצמו" גורם השמחה הגדולה. הבעיה היא: מה קורה אחרי? בדרך כלל, כל האוויר בבלון נעלם. יורדים מההתלהבות. יכולה אפילו לחול עצבות ודיכאון.
לכן, כל החכמה היא: איך לעורר מחדש את כל התהליך!
כל יום בחג הסוכות, אנו חווים את כל השלבים שתיארתי לעיל: שאיבת המים והעלאתם עד למזבח. אבל יש ירידת המים בשפיכתם בניסוך. במקביל למה שקורה בתחומים ביולוגים אחרים, יש ירידת המים אחרי סיפוק התשוקה.
הבעיה היא :איך לעורר שוב התשוקה? אז הולכים בחזרה אל מי השילוח ושוב שואבים מים ומעלים אותם למקדש!
וכל יום, מוצאים דבר חדש שמעורר שמחה חדשה, תשוקה חדשה.
לכן, יש מצווה להיות שמח: זו המצווה החשובה ביותר שהיא תלויה באדם עצמו: יש מצווה להיות אופטימי!!
הדיכאון והייאוש הם העוונות החמורים מכל.
בסוכות לומדים לעבוד על עצמנו כדי למצוא כוחות ותשוקות חדשות ומחודשיות, כל יום מחדש, כדי לעורר אופטימיות, שמחת חיים ורצון לחיות טוב ולהיטיב.
- לכן מתפללים על המים. לא רק בגלל שזו העונה אלה ש"ירידת המים" היא הדבר שאליו משתוקקים כל הזמן.אבל כשיורדים המים, יש לעמול כדי שוב ושוב להתפלל על מים חדשים!! זו השמחה התמידית!
שבע ברכות של החתן והכלה
נראה לי שהמנהג לחגוג שבעה ימים אחרי החתונה, כל יום עם פנים חדשות, בא כדי לחנך הזוג, לא ליפול בשגרה. אחרי מילוי סיפוק התשוקה של החתונה, יש לעורר כל יום מחדש התשוקה והשמחה! הפנים החדשות באים כדי לעורר התחדשות זו!! גם בחיים הזוגיים, יש לחפש תמיד התחדשות כדי לעורר התשוקה והשמחה
הפנים החדשות בסוכות=האושפיזין
אחת הדרכים של החידוש כדי לעורר התשוקה היא לחיות מצבים שונים. שינוי האושפיזין בכל יום היא הזדמנות להתחדש. כל יום חיים לפי מידה שונה. יש לנו פנים חדשות בסוכה! לעורר התשוקה והשמחה כל יום!!
סיכום שלושת המאמרים הראשונים לעיל
לפי ההסבר הזה של השמחה ואיך להיות בשמחה תמיד, נראה לי שכל ההסברים מתחברים לעניין מרכזי אחדף
כשהאדם הוא "בהכנה", אז יש לו את הכלים של השמחה: הוא משתוקק. כשהוא כבר קיים את מבוקשו (אפילו אם זו מצווה) הוא עלול ליפול בדיכאון כי אין לו תשוקה מחודשת.
כל הדאגה של הרבנים החסידיים היא לעורר את השמחה מחדש כל הזמן. בין בעולם ההכנה ובין בעולם קיום המצווה. כשמצצוה נעשית בשמחה, היא צריכה לגרום לי להיכנס להליך מחודש של תשוקה לעוד
אז, יוצאים מעולם העוונות!
אם המצווה היא דרישה מהאדם. יש דרישה חשובה יותר: הדרישה שהמצווה עצמה לא תכבה את התשוקה למצווה! אלא תעורר אותנו לעוד מצווה.
חג הסוכות בא אחרי כיפור: אחרי הטהרה, הלידה מחדש, יש ללמוד איך להיות אופטימיים בעולם העשייה כי ההוא העולם האמיתי ולא עולם המלאכים של יום כיפור.
אכן, (כמו שהמעמד מחייב או הבחירה מחייבת-NOBLESSE OBLIGE)כך המצווה מחייבת. היא מחייבת כי היא מכניסה אותי לעולם האחריות אבל בסופו של דבר היא מחייבת אותי לחיות בצורה אופטימית ובשמחה!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 