בע"ה ז סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נשא מי

 

 

בני לוי= "הדתיים"

 

ללוי היו שלושה בנים ולכל אחד יש תפקיד ומשפחה מיוחדת שתמשיך את התפקיד הזה.ניתן כבר בפירוש של הרמ"י להבחין את החלוקה של אלה שקורים לעצמם "דתיים" היום בחברה הישראלית!

 

1. בני קהת:

הם אלה שנושאים על כתפיהם את הארון. "בכתף יישאו". הרמ"י מגדיר אותם כאלה שהם נושאים את העול, הקושי של החידושים! כלומר הם מתמודדים עם השינויים , במשך ההיסטוריה, שדורשים כל הזמן לעדכן את ההלכה. לחשוב מחדש כל הזמן את תפקידם (בתור לויים, הם אמורים ללמד את התורה ולהורות לעם את הדרך של התורה). הם לא מפחדים "להכניס עצמם לספקות" כלומר, לקבל החלטות קשות לגבי נושאים חדשים ולהחליט על דרכים חדשות שמכתיבה המציאות. המשפחה הזאת, היא, כנראה, ה"מועדפת" על הרמ"י. אם היה לו לבחור, נראה שהרמ"י היה מעדיף להיות, יחד עם החסידים שלו, נמנה עם בני קהת.

 

2. בני גרשון:

המשפחה הזאת הם הדתיים  היראים. (היינו אולי אומרים היום "החרדים" לדבר ה'). הם נושא יריעות המשכן. היריעות מסמלות את הגבולות, המכסים, שנותנים הרגשה של ביטחון למי שנמצא מתחתם. הם מפחדים לצאת מגר ההרגל. הם מעדיפים לא להיכנס לתחומים חדשים ולהתמודד עם סוגיות חדשות שהמציאות מפנה לפתחיהם. הם פחות מועדפים. ולכן, אומר הרמ"י, הכתוב כותב לגביהם: "נשא  את בני גרשום גם הם". והחכמים הפסיקו את הסדרה הקודמת, סדרת "במדבר" עם בני קהת. הדרה שלנו מתחילה עם בני גרשון. כאילו נשארנו בין הסדרות בהמתנה. שאלנו את עצמנו :"ומה יהיה עם בני גרשון?" האם גם הם ראויים להתנשא? ואז התורה עונה: כן, גם הם! במחשבה שניה, גם להם יש תפקיד. טוב שיהיו דתיים שדוגלים ביראה ובשמירה על המסורת מעל לכל. למרות שזו לא הדרך המועדפת, גם להם יש מקום במשפחת הדתיים (הלויים).

 

3. בני מררי:

הם מצווים לטפל בכל חלקי המבנה והפרזול של המשכן. הקרשים וכל הברגים והמוטות שמעמידים את השלד של המשכן. הם, לדעת הרמ"י, מסמלים את הדתיים ששומרים על המצוות הבסיסיות ועושים מעשים טובים. הם העם הדתי. היינו אולי קוראים להם היום, "המסורתיים". אלה שלא לומדים או מצטיינים בתחום מסויים אבל מקיימים את השלד  הדתי של העם. לא כתוב , לגביהם "נשא את ראש בני מררי" כי אין להם עניין בהתנשאות כי הם העם .

 

 

השילוח מהמחנות

יש שלושה סוגי אנשים טמאים שאוסרים כניסתם במחנה. יש שלושה מחנות: מחנה שכינה, הוא המחנה המרכזי, הפנימי, שבו בנוי המשכן. יש מחנה לוויה: הוא המחנה היותר חיצוני מהראשון. בו יושבים שלושת המשפחות של הלויים ומשה ואהרון. ויש את המחנה החיצוני ביותר, המחנה של עם ישראל. לפי חומרת הטומאה, יש איסור לגור במחנה אחד או שניים או שלושה

1. הצרוע:

הוא נשלח מכל המחנות. המצורע דיבר לשון הרע על ישראל. הוא עשה זאת מתוך כעס סמוי. ואין לו , במצב זה, מקום בתוך עם ישראל.

2. הזב:

הוא יוצא ממחנה לוויה (וכמובן גם ממחנה שכינה). מותר לו לגור במחנה ישראל. הוא "בעל תאווה". הוא רודף אחרי התאוות וזה לא מתאים לתלמיד חכם.

3. טמא לנפש:

אסור לו להיכנס רק למחנה שכינה.  הוא עצוב. כי הוא נפגש פיזית עם המוות . ואין מקום לעצבות במשכן.

 

עניין אישה סוטה

הרמ"י מטיל רוב האשמה על הבעל שחושד באשתו! אכן, הכתוב אומר :"איש איש כי תשטה אשתו" כאילו מדובר על הבעיה שיש לאיש הזה! אדם כזה לא נזהר משלושת המכשולים של המזמור הראשון של תהילים:

1. הוא הלך בעצת רשעים: הוא הכניס בליבו מחשבות זרות!
2. הוא עמד בעצת רשעים: הוא נמשך אחרי מחשבות אלה ! הוא לא פרש מהם אחרי שנכנסו בו!
3. הוא ישב במושב לצים: הוא עבר על שני הדברים הראשונים והתחבר עם אנשים דומים.

לכן החכמים סדרו בסדר המשניות מסכת נזיר לפני מסכת סוטה. כדי להגיד לאדם: תקן את עצמך לפני שאתה בא להפיל את התיק על אשתך!

 

 

נזיר

רוב האנשים שמזירים עצמם, אינם עושים זאת ממנעים כשרים! לכתחילה, לא בריא לאסור על עצמו הנאות עולם הזה. זה נגד רצון ה' שהאדם יימנע מההנאות עולם הזה.

רק במקרה מאוד מיוחד שאדם אחד מרגיש שהיש לו חולשות מיוחדות בנושא מיוחד, יכול להחליט שכדאי לו להימנע מהנאות מסוימות. ועל זה, הוא יצטרך להביא קורבן חטאת , כדי "להתנצל " על הימנעותו הרגעית מההנאות האלה!

 

 

 

 

קרבנות הנשיאים

החזרה על אותו הקרבן עבור כל נשיא, מבטאת העובדה שלכל נשיא היתה כוונה שונה!

אכן, אם התורה היתה אומרת שהקרבן של השני זהה לראשון, זה היה מצביע על זהות בין הקרבנות. למשל, בקורבנות של ימי סוכות (בפרשת פנחס) המספר של הקרבנות שונה והתורה אומרת, לגבי הפרטים האחרים "כמשפטם" כלומר, אין צורך לחזור על הפרטים הזהים כי יש להם אותה הכוונה.

אבל, הפלא הוא שלמרות הכוונות השונות של כל אחד, הקרבן, המעשה זהים!

זה מזכיר מניין שמתפלל: כולם אומרים אותם המילים אבל לכל אחד יש כוונה שונה

גם בתחום ההלכה, המעשים, המצוות, זהים עבור כל בני האדם אבל הכוונות שונות.

זה הפלא של עם ישראל: הוא מצליח להיות עם אחד למרות השוני הרב בין חלקיו.

 

 

25-05-09

מישל בן שושן

 

נשא שם (מאמר ראשון)

 

עבודת הלויים היא ב"סור מרע"

 

בני לוי	יצר הרע	המידות שלהם	האבות	חנייתם	במדבר	כל אדם
קהת – טוען הארון	מקהה את שיניו ולא נותן לו להיכנס	חסד שבגבורה	אברהם	דרום, ימין	עקרב	יעסוק בתורה
גרשום – יריעות	אחרי שנכנס, מגרש אותו ממחשבתו	רחמים שבגבורה	יעקב	במערב, בין צפון ודרום	נחש	יקרא קריאת שמע
מררי – הפירזול	אחרי שהוא ממרר את מחשבותיו דוחה אותו בשלב המעשה	דין שבגבורה	יצחק	צפון, בשמאל	שרף	יזכור לו יום המיתה
משה ואהרון		דבקות	דוד	מזרח קדימה	צמאון

 

הלויים פיתחו, כל אחד בתחומו, מנגנונים לדחות את היצר הרע. בני קהת דוחים אותו לכתחילה בחוזקב כך שהוא לא חודר באדם. בני גרשום דוחים אותו במידה ונכנס לתוך המחשבה והאדם מתמודד איתו. הם מגרשים אותו. בני מררי , חיים במרירות כי העבודה שלהם היא להכריע את המעשה: הם חיים עם היצר הרע בפנים כל הזמן ומטרתם היא שלא יביא את האדם לידי מעשה. שמותם מורים על תפקידם.

שלושת העבודות האלה, נעשו על ידי האבות, כל אחד במידתו. והעבודה הזאת נעשת על ידי כלל ישראל במדבר .

המדבר הוא מעבדה שיש בה הקליפות של כל הבעיות האלה: עקרב, נחש, שרף וצמאון. דוד המלך הוא עבד על ה"צימאון" לאל חי.

הגמרא במסכת ברכות דף ה' עוסקת באותה הבעיה של התמודדות עם היצר הרע ומציעה שלושה שלבים מקבילים :יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע ויזכור לו יום המיתה.

 

הערה לע"ד:

כל המערכת הזאת, שהיא מאוד מוכרת לנו כמערכת התורה (כי הלויים הם שאחראים על לימוד התורה וחינוך העם) אינה עוסקת אלה ב"סור מרע"!!!

זאת אומרת שבעצם, עיקר העבודה נתנת לאדם בעולם הרשות!!

עולם הרשות, עולם העשייה והיוזמה הם עיקר חיי האדם.התורה באה רק כדי שהאדם לא יטעה וילך לאיבוד/ אבל העיקר הוא ה"עשה טוב" וזה ניתן לרשות האדם בעיקרו!! ולא להיפך כמו שלפעמים נדמה לעוסק בתורה!!

בע"ה כה אייר התשע"ד

מישל בן שושן

 

נשא נה

 

שלושת משפחות הלווים

הן מייצגות את שלושת הדרכים להיות דתי, כלומר, מבחינת הנ"ה להתמודד עם היצר הרע:

1. קהת= הם המובחרים מבין השלושה : הוא הופך היצר הרע ליצר טוב! "יקהת עמים"= אוסף העמים. קהת, אוסף הכל (כולל הרע) ומביא אותו לטוב ולקדושה.
2. גרשון= הוא מתרחק מכל דבר שיכול להביא אותו לפיתוי היצר הרע. הוא כביכול "מגרש" את היצר הרע!
3. מררי= הוא נלחם כל חייו עם היצר הרע. והוא ממרר לו את החיים. הוא לא כאן ולא כאן.ולכן חייו מרים. הוא הפחות משובח משלושת הבנים.

 

יברכך ה' וישמרך

כשבשר ודם נותן מתנה, היא זקוקה לשמירה. אדם אחר יכל לבוא לגנוב אותה. אבל הנתינה של ה' כוללת בתוכה את השמירה! כך היא הברכה: ממון שיש בו הסגולה להישמר!

מכיוון שה' (שם ה') הוא זה שנותן, אז הנתינה כוללת בתוכה השמירה. שם ה' הוא סמוי מהעין הרע. זה מאפשר לנתינה להיות בסגולת השמירה והברכה.

 

כפרת הנזיר

למה הנזיר חייב להביא שלושה קרבנות בתום תקופת נזרו?

• קרבן חטאת= על זה שהוסיף מצוות לא תעשה על עצמו והגביר האפשרות לעבור עליהן!
• עולה= כי הוא הרגיש מעל שאר כלל ישראל! הוא התנשא מעל כולם, כביכול, כדי להיות יותר קדוש
• שלמים= כתוב במסכת נדרים (כב-ב) "כל הנודר כאילו בנה במה". כלומר, הוא בנה לו דת משלו! הוא נבדל מהכלל. לכן הוא חייב להיכלל שוב בכלל ולעשות שלום עם שאר העם.

 

אם כן, הנ"ה קובע שעדיף שהנזיר לא היה נזיר!! אבל מה לעשות, יש אנשים שיש להם כמין הפרעה נפשית ורצון להיבדל כדי להיות קדושים! הלכות הנזירות באות כדי לתת לו מסגרת וללוות את הבן אדם הזה עד שמביאים אותו להיכלל בתוך הכלל, במצב "רגיל". ולא לחינם הוא עובר, על ידי הקרבנות האלה מעולם הקודש לעולם החול. אלה הקרבנות היחידים שכביכול "מורידים" במדרגה את האדם!בדרך כלל הקרבנות מעלים מהחול אל הקודש! אבל, בעצם, זו לא ירידה.

הקדושה האמיתית היא בתוך כלל ישראל. באכילת בשר, בשתיית יין ובחיים הרגילים.

אדם זה, חשב שכדי להיות קדוש עליו להינזר. אבל בסופו של תהליך, הוא יצא מהמצב הלא נכון של "קדוש" לעולם החול שבתוכו הוא יוכל להגיע לקדושה האמיתית!

 

בע"ה י סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נשא לעד2

 

ננסה למצוא  מכנה משותף בין כל חלקי הסדרה, שיצדיק גם את הכותרת שנתנו לו החכמים "נשא".

 

סיכום:

בסדרת "במדבר", נמנו כל שבטי ישראל. כל אחד מבני העם קיבל חשיבות (נשיאת ראש), מיקום ותפקיד (דגל). גם בני משפחת הקהתי, בתור המשפחה החשובה מבני לוי, קיבלה תפקיד ומינוי.

ההבדל המשמעותי בסדרה שלנו, הוא ש"מטפלים" באנשים שלא טופלו בסדרה הראשונה: האנשים שיכולים לחשוב שהם מחוץ למנויים של הסדרה הקודמת. כדי "לעורר" אצלם את חשיבותם. כדי לקבוע שהקדוש ברוך הוא מעוניין ב"כולם", כלומר, גם באלה שלכתחילה, הם לא מרגישים חשובים מספיק, באה הסדרה שלנו ומטפלת בהם.

 

Compter aussi les "laisses-pour-compte"

 

שבעת הנושאים בסדרה:

 

1. נשא את ראש בני גרשון גם הם…

המילים "גם הם" אומרות הכל! גרשון הוא הבכור ובכל זאת הוא לא נבחר לשאת את הארון ! הוא היה יכול להרגיש נפגע או "לא רלוונטי". הסדרה מתחילה במינויו "גם הוא" . ולכן, יהיו כל מני "תמריצים" וכלים מיוחדים כדי לקדם אותם בתפקיד. אחד מה"כלים " המיוחדים האלה הם העגלות שיביאו, בסוף הפרשה, הנשיאים כדי שהם (ולא בני קהת שאינם צריכים זאת) יישאו את הכלים.

 

 

2. הנשלחים מהמחנות (בהשראת הרב ש"ר הירש)

כדי שמחנה ישראל יישאר קדוש, יש להרחיק ממנו שלושה סוגי טמאים:

• א. טמאי מת:

כל מי שהיה במגע עם המוות, עלול להיות עצוב. אין מקום לעצבות במשכן. המשכן, והעבודה שנעשית בו חייבים להיות מקום שמחה ואופטימיות. לכן, טמא מת נשלח מחוץ למחנה שכינה. הוא אומנם יכול לגור במחנה לוויה ובמחנה ישראל.

• ב. זב:

כל אלה שיש להם בעיות בקדושת הערווה, בין במודע בין שלא מרצונם, חייבים לצאת ממחנה לוויה. הלוי , כמו כל "כהן דת" יכול להרגיש מורם מעם . הנטיה להיכשל בחטא העריות גדולה אצלם!! יש להיזהר מאוד מזה. כל מי שיש לו תפקיד עליון חייב להיות מוסרי מאוד. הכהונה שלו עומדת על השמירה על מוסריות גבוה מאוד.

• ג. המצורע:

הוא פגע במרקם החברתי. (לשון הרע..) הוא חייב לצאת משלושת המחנות כדי לשקם את היחס שלו לחברה.

לסיכום, על ידי השליחה מהמחנות, דואגים גם לטהרת כל מחנה והייחודיות שלו וגם דואגים לטמאים שנשלחים מהם כדי לטפל בבעיה שלהם באופן ספציפי. לא "מתפטרים" מהם.(כי אם כן היינו שולחים את כולם מכל המחנות) אלה מטפלים בכל אחד לפי הבעיות שיש לו.

• אם יש לו בעיה חברתית (המצורע) מרחיקים אותו , בזמן הטיפול ,מהחברה
• אם יש לו בעיה מינית או משפחתית (הזב), מרחיקים אותו מהקדושה של הלויים.
• אם ישי לו בעיה נפשית (טמא מת)(עצבות או דיכאון), מטפלים בה במישור האישי.

 

3. גזל הגר

התורה חוזרת על מקרה שכבר טופל בספר ויקרא: אדם שגזל, הכחיש בשלב ראשון וחזר בו והודה בגזלה. חיי בלהחזיר הקרן והחומש. ואם התובע מת בלא יורשים (גר בלי ילדים) אז הוא מחזיר הכסף לה' (וכוהן).

הנושא הזה בא לסמל את כל הבעיות החברתיות. דיני ממונות, האמון בין האנשים והיחסים התקינים בחברה.

העניין הזה מקביל לשליחות המצורע מהמחנה. גם שם היתה בעיה חברתית וטופלה במישור החברתי.

 

 

4. הסוטה

המקרה הספציפי הזה מטפל בבעיה חמורה של אמון בין בני זוג. ה' מוכן שימחקו את השם שלו כדי להחזיר השלום והאימון בין בני זוג. כאן, התורה נוגעת באלה שיש להם בעיה מינית- משפחתית- ומראה איך הקדוש ברוך הוא דואג גם לאנשים האלה . המקרה הזה מקביל לזב שנשלח ממחנה לוויה.

 

 

5. הנזיר:

לנזיר יש בעיה נפשית. הוא מרגיש צורך להידמות לכוהן גדול. הוא אוסר על עצמו הנאות כי יש לו בעיה מיוחדת עם נושא ההנאה. המקרה הזה מקביל לשילוח הטמא מת כי לשניהם , יש בעיה נפשית (של עצבות- דכאון- או קושי בשליטה עצמית ובהנאות עולם הזה)

 

 

• הקבלה בין הנושא השני (שילוח מהמחנות) ובין שלושת הנושאים שבאים אחריו (גזל סוטה ונזיר)

 

שילוחי מחנות	בעיה	מקרה ספציפי
המצורע	חברתית	גזל
הזב	משפחתית	סוטה
טמא מת	נפשית	נזיר

 

• יוצא מכאן, שלא רק החברה אלא גם כל האנשים המרכיבים אותה "מטופלים" בהתערבותו של ה' בעצמו כדי שכל אחד ירגיש שייך ובעל תפקיד. במישור הכללי חברתי, במישר המשפחתי ובמישור האישי-נפשי. בכל תחום ניתן לראות את ההתערבות של ה' :
• בגזל: משלמים לה'- הכהן כשאין למי להחזיר הכסף
• בסוטה: הטיפול נעשה במקדש על ידי הכהן ובמחיקת שם ה'
• בנזיר: הטיפול נעשה על ידי הכהן ובמקדש עבור הקרבנות.

 

 

6. ברכת הכוהנים

כאן העניין עוד יותר ברור: ה' דואג לכל המישורים שבהם האדם זקוק לשפע. הפרנסה, היחסים החברתיים והשלום הבין זוגי-המשפחתי. ה' בעצמו בא ודואג לברכה אצל כל אחד. כל מי שזקוק לברכה מקבל אותה.

 

 

 

7. קרבנות הנשיאים

הם מורמים מעם. הם "נבחרו" או "מונו". יש להם תפקיד ציבורי חשוב. והנה הם באים כדי לתת! הם יודעים שבמקום "ליהנות" מהתפקיד, הם "מחויבים" לציבור! את ה"נשיאות" שלהם, הם יונקים מההרגשה שהם צריכים לשאת בעצמם בעול צרכי הציבור. והם אפילו עוזרים, על ידי העגלות שמביאים במתנה, ללווים (גרשון ומררי) לשאת את עול תפקידם . אם התחלנו במילה "נשוא" הנה אנו מסיימים במושג "נשיא".

הקרבנות של הנשיאים באים כדי להוריד אותם מהגאווה שהייתה יכולה להיות מנת חלקם ולהכניס אותם בתוך "העולם העובד" –עבודת המשכן-ולא רק ליהנות מהתואר ומהכבוד.

 

 

כותרת הסדרה: נשוא:

 

הפועל "לשאת", הוא מ"חסרי פ'נ" כלומר, האות הראשונה של השורש "נשא", נבלעת לפעמים בנטייה של הפועל. אם רוצים לצצות לשאת ראש אנשים, אפשר להגיד : שא! או ברבים "שאו"! כמו שכתוב ברוב המקומות בסדרה הקודמת. ואם רוצים בכל זאת להשתמש ב"נ", אז אפשר להגיד "נְשׂא", אם כן, למה כתוב "נָשׂא"? זה מזכיר לנו את המילים "שָמור את יום השבת, זָכור, צָרור את המדיינים,או אפילו אָמור להם.."

בכל המילים האלה, מדובר על ציווי קצץ שונה. זה מצלצל יותר כמו שם הפועל מאשר ציווי. כאילו המילה אומרת: אני מצווה עליך לעשות, אבל אני גם מצווה לדבר עצמו שהוא יעשה. יש צד "פאסיבי". או שאתה תעשה ושוב תעשה עד שהדבר יעשה! כאילו זו פעולה מתמשכת כי לא העשייה שלך חשובה אלא העובדה שהדבר היה עשוי בסופו של דבר!

 

יש לדאוג שהאנשים האלה המוזכרים בפרשה שלנו יהיו נישאים.

כלומר שימצאו את מקומם ואת תפקידם בחברה

אבל איך אפשר להיות נשיא, או מנושא?

 

על ידי נשיאת עול!!

ועל ידי דאגה ספציפית וטיפול אישי , אפילו מאת ה' עצמו!

 

מי שנושא בעול, בתפקיד, צריך להרגיש שהדבר שהוא נושא, יכול  להעניק לו ההתנשאות האמיתית!

התלת תפקיד יכולה להיראות כמטלת קשה, כבדה מנשוא. אבל, כשמדובר על צרכי הציבור או קדושת הציבור, התפקיד של כל אחד הופך להיות מקור השראה ומקור כוח שלא ידענו שהיה בנו!

 

לבני קהת למשל(שנמנים עם האנשים של הסדרה הקודמת), הדבר הזה היה מובן מאליו. "הארון נושא את נושאיו".

אבל יש להסביר לאנשים האחרים שכל מה שמצווים עליהם, כל העול הזה שהם מצווים לשאת על כתפיהם, הוא בעצם נושא אותם!

 

יוצא מכאן, שמי שהיה נושא, נהיה "מושא"!

 

זה מזכיר מאוד את הפסוק האחרון של הפרשה שלנו:

"וישמע את הקול מִידָבר אליו"

באופן רפלקסיבי, הקול של ה' מדבר כביכול אל עצמו ומשה שומע. והקול שמשה שומע ממשיך לדבר בתוכו!

 

בדיוק כמו העניין של ה"נָשוא" שהנשיאה גורמת לנשיאות!

הנשיאים מביאים, במתנה, עגלות, כדי שהלויים יישאו בהם את כלי הקודש, ועל ידי הנשיאה הזאת הם הופכים למושאים בעצמם!

 

 

שירת הלויים

כן, מסבירה הגמרה, את מקור תפקיד השירה שהיה חלקם של הלויים:

 

רבי יצחק אמר, מהכא: +תהלים פ"א+ שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. ר"נ בר יצחק אמר, מהכא: +ישעיהו כ"ד+ (הם) +מסורת הש"ס: [המה]+ ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים. ותנא מייתי לה מהכא: +במדבר ז'+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ממשמע שנאמר בכתף, איני יודע שישאו? מה ת"ל ישאו? אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: +תהילים פ"א+ שאו זמרה ותנו תוף, ואומר: ישאו קולם ירונו וגו' (תלמוד בבלי מסכת ערכין דף יא עמוד א )

המקורות האלה קושרים את תפקיד המשוררים שניתן ללווים ,במילים המציינים את ה"נשיאות" שלהם וזה שהם נושאים בעול. הם נושאים גם את קולם!

עניין היצירה האומנותית, ובמיוחד השירה, דורשת מאמץ מהיוצר אבל היא גם מעניקה השראה וכוחות עצומים .כאילו ליצירה האומנותית או לשירה היה כוח משלו לשאת בעצמם את האומן!

ה"חזן" נקרא "שליח ציבור": השירה והשליחות הציבורית הם קשורים זה בזה על ידי עבודת הלויים.

 

בצרפתית משחק המילים אומר הכל: PORTER LA VOIX- ETRE PORTE PAR LA VOIX-

ETRE TRANSPORTE PAR LE CHANT

 

בע"ה יא סיוון התשע

מישל בן שושן

נשא לעד3

נשא

• מעניין שהפרשה מתחילה ב"נשא"
• מסיימת עם "נשיאים"
• ובאמצע מדובר על "ישא" ה' פניו אלך!!

הרב יעקב מדן:

מעניין לשים לב שיש שני סיפורים שונים של חנוכת המשכן. בספר שמות וויקרא, היה אסון מיתת נדב ואביהו. הכל מלא יראה ופחד. שם רק הכהנים ומשה פעילים. הכל מוכתב מלמעלה.

כאן, יש חגיגה עממית. הנשיאים, נציגי העם הם שמחנכים ברב הדר. יש שמחה ואהבה, התנדבות ויוזמה מלמטה. זה מזכיר שהיו בהיסטוריה התערבויות של הדרג הפוליטי בנעשה במקדש. שלמה המלך בחנוכת המקדש היה מאוד פעיל ואף נכנס בתוך הקודש. גם המלך חזקיהו נכנס בקודש (בהיכל) ויכול להיות שאפילו הוא נכנס לקדש הקדשים כי הוא קורא לה' יושב הכרובים!

כך שאנו עדין לקרב בין הכהונה ובין הדרג הפוליטי על ההשתלטות על המקדש!

 

ההפטרה על שמשון:

נראה לי שלא רק נושא הנזיר מוזכר בהפטרה אלא גם נושא הסוטה!

רוב הפרשה עוסקת באימון של מנוח כלפי אשתו: את מי היא פגשה? איש או מלאך? הרי הפגישה היתה בשדה (השדה , בתורה הוא תמיד מקום מסוכן שבו יש אלימות או ..אונס!) והפגישה מתוארת בלשון "ביאה" שגם היא הנתונה לפרשנויות!! המלאך בא אל האישה פעמיים כשהיא בשדה. האישה מיד רצה להגיד את מה שקרא למנוח. (אולי היא לא רוצה שהוא יחשוד בה) מנוח אינו מוצא מנוח עד שהמלאך נראה אליו (לשם מה? אולי רק כדי להרגיע אותו על החשדות כלפי בגידה!) ונותן לו סימנים מובהקים על היותו מלאך ולא סתם איש.

בסוף הפרשה הכל חוזר על מקומו בשלום. לא רק שנולד ילד אלא שהאימון בין מנוח לאשתו חוזר.

 

השם "שמשון"

למה אין הסבר לשם הזה ? השם מזכיר את השמש

כמו ששם אשתו היא דלילה, המזכיר את הלילה, שבה אין שמש!

אבל , אפילו אם דלילה גוברת לרגע על השמש (כשהיא מגלה את סודו), אחרי הלילה, השמש שוב זורחת, קרני השמש, השערות של שמשון, שוב צומחים , שוב זורחים, ויש לו די כוח כדי להפיל על כל הפלישטים את המקדש שלהם!

 

בע"ה יג סיוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

נשא לעד3

 

ברכת כהנים (דניאל בנאיש)

בפסוק הראשון, האדם נמצא מתחת לה'. ה' מברך אותו "מלמעלה" והוא שומר עליו.

בפסוק השני, האדם נמצא "בגובה העניים" מול ה' שמאיר פניו אליו

בפסוק השלישי, האדם נמצא כביכול למעלה מה' עד כדי כך שה' צריך לשאת את פניו כלפי האדם !

מסכנה: הברכה מצליחה לרומם את האדם!!

 

ברכת כהנים מר

פסיכולוג מפורסם פיתח הרעיון שלפיו לאדם שלוש "קומות" בדאגות האישיות:

הצורך הראשוני והבסיסי הוא הצורך הפיזי: אוכל, שתיה, אוויר, יחסי מין…

הקבוצה השנייה היא היחס עם הזולת: להתקבל על ידי החברה. אהבת הזולת..

הקבוצה השלישית היא המיצוי העצמי בתחום מסויים.

שלושת הקבוצות האלה מקבילים לברכת הכהנים!

 

ברכת כהנים לעד:

למה יש הרבה מילים, הרבה ברכות, הרבה פסוקים? ולמה אין רק המילה "וברכך ה'" וזה הוא!!?

כי האדם מורכב! יש הרבה תחומים, יש סוגים שונים של בני אדם בעולם ויש בכל אחד הרבה מימדים שונים!!

וזה קושר את ברכת כוהנים לעניין הכללי של הפרשה:

 

מטרת כל הפרשה לע"ד:

כשרוצים להתקדם עם הרבה אנשים בבת אחת. כמו למשל בכיתת לימוד או עם קהל יותר רחב, יש תמיד שתי אופציות:

1. או שמתקדמים עם הכי טובים ואז הכל מהיר ומגיעים מהר ליעד אבל עם הרבה פחות אנשים בסוף!
2. או שדואגים לכל התלמידים, במיוחד החלשים מתוכם כדי שכולם יתקדמו אפילו אם זה לוקח הרבה יותר זמן ומגיעים להישגים פחות מזהירים.

נראה לי שה' בחר באופציה השנייה בהנהגת העם:

למה ה' בחר באופציה הזאת?

כי חשיבות עם ישראל היא בריבוי הדעות שהוא מייצג. עם ישראל מונוליתי איננו שווה כלום!

 

פרשת נשא היא הפרשה הדואגת ל"אחרים". היא דואגת לכל המקרים השוליים שיש בחברה."גם הם" זקוקים שנטפל בהם! לכן אולי הפרשה נקראת "נשא"! יש לשאת את ראש כל האנשים שהיינו , לכאורה משאירים בדרך עם הבעיות שלהם, כדי לא להתעכב !

1. נשא את ראש בני גרשון גם הם..

בני גרשון היו פחות איכותיים מאשר בני קהת. הם החרדים שעובדים את ה' ביראה גדולה ולא נושאים על כתפיהם את האתגרים (ראה פירוש המי השילוח). ובכל זאת, יש לקחת אותם בחשבון ולשאת "גם הם"! וכן בני מררי שהם העם המקיים את המסורת. גם להם העם זקוק.

2. הסוטה, הנזיר, המצורע, הזב, כל מני אנשים שהיינו משאירים אותם עם הבעיות שלהם מהצד. התורה דואגת לכל אחד. החשד שיכול להרוס זוגיות היא נושא חשוב עד כדי כך שהכהן ימחק את שם ה' עבורם. אדם שיננו מסתפק במצוות הרגילות ודורש נזירות, קובעים עבורו חוקים מיוחדים..
3. ברכת כוהנים:

כמו שכתבתי לעיל, היא מורכבת מהרבה משפטים ולא ממילה אחת . כי יש לקחת בחשבון הרבה מצבים שונים אצל האדם עצמו

4. קרבן הנשיאים:

קוראים בסבלנות את שתים עשרי הקרבנות הזהים בספר תורה כדי לתת כבוד לכל אחד! לכל אחד מגיע התנשאות משלו!!

 

 

 

ההפטרה

כדי להתחיל להושיע את ישראל, יש לדאוג לכל אחד ואחד מישראל! ההפטרה מדברת גם על עניין הנזיר, גם על הסוטה, ואולי גם על המצורע (צורעה). שמשון יתנבא "בין צרעה ובין אשתאול". בין המצורע לבין מי שמשתאה לדעת יותר מכולם. מי שנמצא מאחורי כולם, מחוץ למחנה ולבין מי שנמצא בחוד החנית!

 

הנשיאים:

היום, קל לנו יותר להבין למה התורה כתבה את כל הקרבנות של כל הנשיאים אפילו אם כולם שווים:

נחשוב על השבטים היום:

החרדים, החילונים,…

ונחשוב על טקס שבו כל אחד בא להביע "מתנה", קרבן, דבר שיסמל אתו לעיני העם כולו.

כמה אנחנו נופתע אם כולם יעשו זאת על ידי אותם הדברים!!

זה יהיה מאוד מרגש לראות שבט זה בא ו….מקריב אותו הקרבן כמו האחר!!

בטח נצפה שינוי בכל רגע משבט מסוים.

יש תמיד שבט שעליו אין אנו נחלום שיבטא את עצמו כמו כולם!

ובכל זאת, אנו שומעים בהפתעה גמורה שגם זה הביא אותו הקרבן!!

זה לא דבר של מה שבכך!

אילו היינו מסוגלים היום, לעשות דבר דומה, בית המקדש היה נבנה מייד!

כי המעשה הזה הוא מה שאפשר את חנוכת המזבח!!!

 

בע"ה כו אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

במדבר מי

 

 

מה תפקידו של ספר חדש זה?

הזוהר עונה על השאלה הזאת באופן ציורי:

"אחרי שהוקם המשכן ואחרי שנתנה התורה, הקדוש ברוך הוא רצה לספור את החיילים שלו, את החיילים של המשכן ואת החיילים של התורה"

בספר שמות נתנו החוקים של התורה

בספר ויקרא, ניתנו צורות העבודה במקדש.

אלה שני תחומים שונים: הלימוד והעבודה. התיאוריה והמעשים.שני תחומים אלו מיוצגים על ידי משה (אחראי על הלימוד, התורה) ואהרון ( האחראי על הצד המעשי, המישור האנושי והמעשי).

ספר במדבר עוסק בארגון החברה, בצד הפוליטי. כלומר, איך לשלב את שני סוגי הכוחות האלה כדי לארגן חברה. כאילו התורה והמשכן הם אמצעים כדי לצבור כוח בשני המישורים העיקריים. כל אחד מבני העם בנוי ממידה שונה של כל אחד מהמרכיבים האלה. לכן, לכל אחד יש מקום ותפקיד שונה בחברה. יש לתת לכל אחד את מקומו ויש לארגן את החברה כולה יחסית לכוח של כל אחד.

 

מניין העם

עם ישראל הוא כמו "פסיפס של אלפי (600000) טבליות קטנות (חלקי הפאזל) שמרכיבים את צורת המלך". לכל אחד מרכיב שונה מאוד אבל עיקרי. אם אחד חסר, התמונה הכוללת חסרה!

לכן, המניין בא כדי שנדע לתת לכל אחד את מקומו ואת חשיבותו בפאזל הגדול.

לכן התורה משתמשת במילים :"שאו את ראש". כל ראש צריך להיות מנושא. כשמונים אדם אחד, אז ה' נמצא במידה שלו בזמן הזה! לכל אחד יש תפיסה מיוחדת של האמת. היא לא כל האמת אבל היא בהחלט תפיסה אחת של האמת. לכן יש לכבד אותה מאוד.מצד שני, צריכים גם להיות ענווים כי לכל איש, גדול ככל שיהיה יהיה רק חלק מהאמת ולא את כולה!

 

למה משתתפים שלושה במניין העם?

המניין של העם מתבצע על ידי שלושה אנשים:

משה- אהרון וראש השבט שסופרים.

משה ואהרון הם שני הפכים! הם סמל לעבודה(אהרון) ולתורה(משה). יש למדוד אצל כל אחד מבני ישראל, מה היא המידה המיוחדת שלו. כמה יש בה כמות של תורה וכמה של עבודה. המינון של כל אחד שונה!

וראש השבט מכיר טוב יותר את כל אחד משבטו והוא מסוגל יותר לתת לכל אחד את חשיבותו ואת מקומו הנכון בכלל ישראל.

 

תפקיד עם ישראל (לעד)

עם ישראל מייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם! הוא כולל את כל המידות. כל צורות התפיסות של ההוויה. לכן, חשוב שכל אחד יהיה ממומחה בתחומו. לכן, גם, ה' ישלח את ישראל בגלות , כדי שילמדו בכל אומות העולם את כל המידות הקיימות בעולם.

אבל כל הפסיפס הזה צריך להראות שניתן לאחד את כולם בתוך עם אחד! תפקיד ישראל הוא להראות לעולם את "איחוד המידות". לא רק את מידת החסד(של אברהם) והגבורה(של יצחק) בתוך הרחמים(של יעקב). אלא איחוד המידות היותר מפורטות (12 השבטים), שיורדות לכל מיני אפשרויות להיות בן אדם (70 נפש- 70 אומות העולם) ולגלות, דרך 70 פני התורה שניתן , בכל זאת לשייך את כולן לאמת אחת, לאל אחד. במילים אחרות, עם ישראל הוא זה שיוביל את כל העולם להגיד שבסופו של דבר "ה' (האחד) הוא האלוהים(כוחות הטבע המרובים)"

לכן, חשוב שכל אחד ישב תחת דגל מיוחד

שכל אחד יהיה שייך לשבט ולמשפחה מסוימת

שכל אחד יהיה שונה מחברו

ושכולם יעשו עם אחד!

 

התורה היא פסיפס (לעד)

לעניות דעתי, גם התורה עצמה היא פסיפס של הרבה נקודות מבט שונות. לא בכדי יש שבעים פנים לתורה!

למשל, אם נקח את כל החלקים בתורה שמדברים על החגים, נשים לב שכל חלק מדבר על צד מיוחד מאוד של החגים. יש את הפן החקלאי (פרשת אמור), יש את הפן הטקסי-קרבנות המקדש-(פרשת פנחס) ויש חלקים יותר לאומיים, עם ההדגשה לעלות לירושלים..

לכן, נראה לי שהתורה האחת היא מורכבת מפסיפס של פסוקים, מילים, פרשיות, לפעמים סותרות, אבל כל המכלול בונה  "תורה אחת" שכוללת גם את תורת משה וגם את תורת אהרון. גם את תורת האבות וגם את תורת הבנים…

עם ישראל בנוי, כמו התורה, מפסיפס של דעות והסתכלויות שונות על האמת האחת.

אין להפוך הריבוי הזה לאחידות! זה יהיה נגד רצון הבורא שברא ריבוי

אלה יש לגלות , ככל שאפשר אפשרויות למצוא את האחד מאחורי הריבוי.

 

פדיון הבכורים

הבכורים נפדו בשני אופנים:

1. על יד הלויים בגופם, בעבודתם. לוי מחליף בכור.
2. על ידי כסף

אכן, 273 בכורים נפדו על ידי חמישה שקלים כל אחד.

הרמ"י לומד מכך

:"מה שלא יכול להיכלל בשורש עבודה בגוף, צריך לקנות בכסף מלא, שעל ידי זה יקבע בשורש"!

כלומר, ישנם דברים שהם קבועים אצל האדם. הם כבר בנויים בתוך מידותיו וליבו. אבל ישנם דברים אחרים, טובים בשבילו שהוא צריך "לקנות", על ידי כל מיני סוגי קניינים. כסף, עבודה, רכישת מידות, נסיון..ואחר כך דברים אלו ייכנסו לתוך ליבו ויהפכו לטבעיים עבורו, כמו הדברים הראשונים הטבעיים.

20-05-09

מישל בן שושן

 

במדבר שם

 

המניין: כי המדבר הוא מקום מלחמה!(ה)

 

בהתחלת פרשת במדבר , הזהר מתאר מפגש בן רבי שמעון בר יוחאי וזקן אחד שקוראים לו "סבא". הזקן הזה מגיע מה"מדבר" ששם הוא לומד תורה בתנאים קשים, ובא לחגוג את ראש השנה ויום כיפור בישוב (כי בימים האלה, ימים נוראים, אין צורך לגור במדבר, כי כולם ביראה ופחד אפילו בערים!). והא זה שמסביר באריכות מה זה מדבר :

ה "מדבר" מסמל מקום שבו האדם צריך להתמודד עם מצבים לא רגילים. הוא קורא לזה "מלחמה". מלחמה רוחנית או פיזית. אבל על האדם ועל העם לעבור את המדבר כמו שעוברים נסיון. כדי להתעלות על ידי ההתמודדויות שהמדבר מאלץ את האדם להתמודד איתם.

המדבר, לפי התורה הוא מקום "נחש, שרף, עקרב וצימאון!

ארבעת ההתמודדויות האלה הם ההתמודדויות שבני ישראל חייבים לעבור כדי לזכות בניסה לארץ ורכישת הזהות שלהם.

ארבעת השלבים האלה, כבר התבררו על ידי האבות בתור "פרטים", וכן על ידי דוד המלך בהמשך.

מה שחשוב בעיני ה"שם משמואל" זה שארבעת השלבים פונים גם לצד הפרטי של כל אחד וכן לצד הכללי של כל אחד.

המניין יעזור לאנשים הנמנין, יותר מאשר למי שמונה אותם. כי הרי, כולם יודעים כמה הם, וזה בדיוק אותו המספר כל פעם!

תפקיד המניין הוא להחדיר בתודעה של כל אחד את החלק שבו ששייך רק לו כפרט, את החלק שבו ששיך לבית אב שלו, החלק השייך לשבט שלו, והחלק השייך לכלל העם.

אם מונים אדם בתור אדם, בתור איש פרטי, או בתור חייל של צבא, א בתור מומחה בעיסוק מסויים, או בתור חלק מעידה מסוימת, זה משנה מאוד המניין.

המניין מחשיב חלק מסויים של הנמנה ומחדיר בו את ההכרה שהוא שייך לקבוצה מסוימת ושיש בו חלקים מיוחדים שהכלל זקוק להם מאוד.

לכן, המניין במדבר יהיה "במספר שמות, לגולגלותם, למשפחותם, לבית אבותם". בטבלה הבאה נסכם את זה:

	המניין פונה לאדם בתור	המדבר הוא מקום	המידה המקבילה	האבות עיבדו מידה זו
הצד האישי	מספר שמות	נחש	לא נחש ביעקב	יעקב
הצד האישי	לגולגלותם	שרף	אש- פחד	יצחק
הצד הכללי	למשפחותם	עקרב	קור-מים חסד	אברהם
הצד הכללי	לבית אבותם	צימאון	צמאה נפשי לאלוהים	דוד המלך

 

יש לציין כי במניין האחרון בתורה, לפני הכניסה לארץ, כתוב רק "למשפחותם לבית אבותם" ולא "במספר שמות" ולא" לגולגלותם" כי המימד של הכלל גובר בארץ ישראל. אבל במדבר הוא עדיין תקף מאוד

המניין כלפי התורה וכלפי המשכן(ז)

בהמשך, הזוהר מביא עוד פירוש על המניין של פרשת במדבר: על השאלה "למה הכתוב מדבר על מניין "במדבר- באוהל מועד", למה שני ציוני מקום אלה, הזוהר מסביר שהיו בעצם שני מניינים, והשם משמואל מסביר שאפילו אם היה רק מניין אחד היו לו שני תפקידים מקבילים:

למנות חיילי דאורייתא וחיילי דמשכנא (זוהר קיז .):

בכל אדם מישראל יש לעורר את הצד האישי והצד הכללי, כמו שהסברו למעלה. וכאן מדובר ביותר עומק על שני המימדים האלה:

1. החלק האישי: זה הוא החלק שאין אדם אחר יכול למלא במקומי. מדובר על השכל שלי, הדעה שלי, הראייה המיוחדת שלי על העולם, זה עושה אותי למיוחד ולבלתי נתן להחלפה עם משהוא אחר. זה הצד שדורשים ממני לפתח, למשל, בלימוד התורה: כי אין אף אדם אחר שיוכל לקרוא את התורה כמוני!! החלק הזה פונה ל"שכל" של האדם. לכן, משה צריך לפגוש כל אחד ואחד מישראל , מולו, פנים בפנים בשעת המניין! זה הצד של "מספר שמות" כי רק לאדם זה ניתן שם מיוחד זה. ול"גולגלותם" החלק הגופני האישי של כל אחד. בזה האדם צריך לפתח את המיוחדות שלו.
2. החלק הכללי: זה החלקים השייכים לי בתור אדם ששיך למשפחה מיוחדת. למנהגי עדה מיוחדים, להשקפת עולם המשותפת לקבוצה מיוחדת, לשייכותי לשבט מסויים, וכן, שייכותי לעם מיוחד. זה החלק שלי כ"חייל של המשכן": המשכן מסמל כאן כל החלק העבודה של האדם. הקרבנות, המצוות, אפילו התפילות: כל החלק הזה , האדם מקיים אותו בגלל שהוא שייך לעם ישראל. האדם לא מקיים מצווה כי ה' אמר לו לעשות כן, אלה האדם מקיים את המצווה כי ה' ציווה זאת לעם ישראל והוא , האדם שייך לעם ישראל! קיום המצווה, התפילות שלו, כל העבודה שלו, עוברת דרך שייכותו לעם ישראל!! והמימד הזה הוא המימד העיקרי של ספר במדבר. זה המימד שהיה לנו חסר במשך אלפיים שנות הגלות! זה המימד של כלל ישראל.  המניין צריך לעורר בי את החלק הזה של השייכות לכלל. בית אב או שבט או עם.
   • האדם צריך לזכות בשייכות לכלל! אין הדבר הזה מובן מאיליו. כמו שהאדם צריך לקיים מצוות, הוא צריך לעבוד כדי להיות זכאי להיות חלק מהכלל! "אין הכלל קולט עוברי עבירה!" העבירה היא כאן עבירה של שייכות לכלל!!!
   • רק ארץ ישראל יכולה לתת לאדם הרגשת שייכות לעם. רק ארץ ישראל מכלילה את האדם בתוך הכלל.בכניסה לארץ, המניין יהיה רק מבחינת השייכות לכלל "למשפחותם, לבית אבותם".

בכל אחד מישראל, יש שני צדדים, חשובים כל אחד: פיתוח הצד האישי ופיתוח הצד הכללי, שייכות לכלל. כל אדם הוא "חייל של התורה" (זה הצד האישי) והוא גם "חייל המשכן" וזה הצד הכללי.

• אדם מורכב משלושה מרכיבים:
  1. שכל-וזה החלק הפרטי האישי שלו. אין אף אחד שיכול להחליפו בזה.
  2. נפש- וזה הצד שנובע מההשתייכות לקבוצה, לעדה, לשבט,לעם. אלה הרגלי התנהגות, מנהגים, תפיסות עולם, מצוות משוטפות..
  3. גוף- זה חלק אישי אבל גם חלק מ"צבא" של אנשים רבים המרכיבים את הכלל.

 

להתרחק –להתקרב (יד-יז)

בפרשה מתחילים לתת לכל אחד את המקום ישיבה- חניה שלו. מסביב למשכן, כל שבט יש לה את המקום המיוחד שלה.וזה כמובן קשור לעניין המניין שבו יש חשיבות לפרט אבל גם להשתייכותו לציבור מסויים.

אבל יש מצווה חשובה מאוד השייכת לכל העם: איסור קירבה למשכן! ותפקיד הלויים, החונים מסביב למשכן הוא למנוע מהעם להתקרב יותר מידי (קילומטר אחד בערך) למשכן! למה?

יש כלל יסודי מאוד:

ככל שהאדם יודע להתרחק מהדברים הטובים, כך הדברים הרעים מתרחקים ממנו!!!

ההרחקה הזאת, היא הקדושה. כדי לקיים קשר בעל ערך ובעל כוח ברכה, זאת אומרת קשר שיש לו פוטנציאל של חידוש, פיתוח, הפריה , קשר פורה , מעניין ועמיד בזמן, חייבים לא להידבק ! המרחק מאפשר קשר אמיתי.

כמובן שלא צריך להתרחק מכל וכל, אלה להתקרב אבל לא להדבק לגמרי,לשמור מרחק מסויים.

אפשר לתאר ההתקרבות עם שמירת מרחק: "יראה" או "כבוד". או פשוט "קדושה".

להדבק למשכן, זה לתפוס את המשכן , עניין השכינה, כדבר מובן מאליו, האלוהים נמצא "בכיס" של האדם. אין לאדם לעשות שום מאמץ בקשר שלו עם האלהות. וזה קרוב מאוד לעבודה זרה.

כך בקשר בין שני בני אדם: אם אדם חושב שהוא יודע "הכל" על השני, אם הוא מרגיש קרבה כזו שלא מאפשרת דיבור, הבדלי גישות, חידושים, הפתעות, אז הקשר "חולה"!

בך בין בני זוג, חשוב שהקשר יעמוד על סימן ה"קידושים" של מרחק וקרבה, כדי לתת לבני הזוג מרווח תמרון בקשר ורענון הקשר כל הזמן

כך גם בין האדם עצמו ודעותיו, בין מחשבותיו. טיפת ספק לא מזיקה! אפשרות לשנות עמדה במידת הצורך, זה סימן לחיים ראויים לשמן.

לכן, חשוב שבין האדם ל"משכן" יהיה מרווח.

כל הבעיות, הדברים הרעים, האויבים, או כמו שאומר השם משמואל "החיצוניים" קרי המזיקים, ה' שם אותם על יד האדם כדי לתת לו תזכורת על זה שיש לו ליצור קשרים טובים. אם הקשר יותר מידי קרוב או יותר מידי קרוב, ה"חיצוניים" מייד נכנסים בתמונה ומזיקים!!!

אין ל"רע" בעולם שום תפקיד של עונש אלא תפקיד של דורבן כדי שהאדם יוכל לחזור וליצור מרחק מתאים יותר עם העולם.

 

• יוצא מזה שאפשר לסכם את עבודת האדם בעולם כיצירת קשרים לא יותר מידי קרובים ולא יותר מידי רחוקים. המרחק הנכון עם כל דבר, ובמיוחד על כל נושא האלהות והדת, הם המטרה של רוב המצוות. סכנת הקרבה היתרה היא לא פחות חמורה מיתר

ריחוק!

 

• עם ישראל נמשל לאש. האויבים של ישראל נמשלים למים:

אם האש מתקרב למים יותר מדי, המים מכבים את האש!

אבל אם האש יודע להתקרב אבל לא יותר מדי למים, אז האש מצליח לאדות  את המים!!

בע"ה כב אייר התשע"ד

מישל בן שושן

 

במדבר נה

בסדרת "במדבר" קורא דבר חשוב מאוד: בני ישראל מוכנים ששבט הלווים לא יכללו במפקד הכללי . הלוויים יקבלו תפקיד שירחיק את בני ישראל מהמשכן! המדרש רבה קובע שזה סימן בגרות גדול מאוד של העם. אם כן, למה זה חשוב ומה הוא תפקיד הלויים??

הם אמורים להרחיק את בני ישראל מלנגוע במשכן. זה תפקיד פיזי מאוד מוגדר אבל הוא מסמל תפקיד רוחני הרבה יותר רחב: הם מתקנים בזאת את חטא העגל!!

 

 

חטא העגל

בני ישראל לא הצליחו להמשיך לעבוד את ה' בלי נוכחותו של משה. זה , לפי הרבי מסוכטשוב החטא העיקרי שלהם. עשיית עגל מסכה מזהב הוא רק הגשמה של החטא העיקרי הזה.

החטא הזה הוא עורב לכל מי שרוצה לעבוד את האלוהים! כל איש דתי, באשר הוא דתי, עלול לחטוא בחטא זה:

החטא להיות תלוי באדם או ברעיון או בכל דבר בעל ערך באותה הדת!

 

משה היא מי שמלמד אותנו את החוק. הוא מראה לנו את הדרך. הוא הכיר לעם את מציאות הבורא ושימש כמתווך בהתגלותו בסיני.

אבל על כל אחד ואחד להיות עצמאי מבחינת אחריות מעשיו ומחשבותיו כל הזמן. אסור להיות "תלוי" במשה! משה הוא רק עוזר להבין. הוא לא חושב במקומי. אם הוא ילמד אותי דבר, ואני אעשה אותו, אני זה שמקבל אחריות על המעשה ולא הוא. הוא רק אלראי על זה שהוא אמר לי לעשות. אבל אני חייב לחשוב האם הדבר נכון לעשותו ואני מקבל אחריות מלאה על המעשה.

 

לעבוד עבודה זרה= לבטל את רצוני  ואחריותי לגבי העבודה הזאת.לתלות את עצמי מ=במישהו או משהו אחר, גדול ככל שיהיה.

 

המרחק הנחוץ בין האדם לבין הדבר  או האישיות הגדולה או הרעיון הגדול שהוא אמור ללכת בדרכם, בא כדי לתת ערך לעבודה! לתת ערך לדבר  או לרעיון. זה לפחות הערך של עבודת ה'!

 

לא לחינם, התורה חוזרת כל הזמן על איסור עבודה זרה: כי בכל עבודת ה' כרוכה סכנה לעבוד אותה העבודה כעבודה זרה!!

 

לא לחינם חטא העגל כרוך כל כך במתן תורה: זה לא "אירוע מצער" שקרה אי שם בהיסטוריה. זה אירוע שבא להסביר על מה מדובר כשמקבלים את התורה. כל קבלת תורה טומנת בחובה עבודה זרה. כל רב, ככל שהוא גדול ובעל השפעה , טומן בחובו סכנת תלות. אין פיתוי גדול מהרצון להפוך תלמיד לתלוי בי. ואין פיתוי גול לתלמיד להיות לתלוי בר שיגיד לו מה לחשוב ויקבל ,כביכול, אחריות על מעשיו ומחשבותיו!!

 

אם האלוהים היה רוצה ליצור אנשים תלויים, הוא לא היה יוצר בני אדם! הוא , בכוונה יצר בני אדם שיחשבו באופן עצמי, שיהיה להם רצון אישי ושיקבלו אחריות על מעשיהם. רק בני אם כאלה יכולים להצדיק בריאת האדם.

 

המשכן

המשכן טומן בחובו סכנה עוד יותר גדולה. ה' בעצמו אמור לשכון בו! הסכנה היא עצומה:לנגוע במשכן,מסמל הרצון להתבטל מול נוכחות האלוהים.

 

לכן, הלויים, שלא השתתפו במעשה העגל, אלה שמונו על ידי משה להמית את עושה העגל, הם אלה שתפקידם להזכיר לעם הצורך במרחק הזה בינם לבין המשכן. לא בגלל שהמשכן מסוכן, לא בגלל שנוכחות ה' היא פסולה, לא בגלל שאין אמת אצל ה'. להיפך! כדי לשמור על כל הערכים האלה.

 

 

 

איך מרחק יכול לקרב?

זה סוד כל העניין: מבקשים להתקרב ואז הקרבה הגדולה,  שמבטלת את המתקרבים בעצמם!

זה קורה בין איש לרעהו וזה קורה בין איש לאשתו. זה קורה בין האדם והאלוהים וזה קורה בין אדם לרעיון או אידיאולוגיה.

הקשר בין האדם והדבר(או האשיות) החשוב , חייב להיות בעל משמעות. כלומר, עם מרחב תמרון . כבוד. חשיבה . חיפוש תמידי על הרצון של השני. אפשרות להתפתחות הקשר , התפתחות האדם עצמו והדבר (או אשיות) במשך הזמן, יחסית לקשר הנוצר. בלי מרחק כזה, האדם מתבטל ומבטל הקשר!

לכן, כל כך חשוב לשמור על מרחק בכל צורך של קרבה.

כשמדברים על "דביקות בקדושה", יש להבין את שני המושגים:

קדשוה= הפרדה!

דביקות= קרבה!

אם כן, יש לשמור מרחק בכל רצון לקרבה. זה התנאי לקרבה אמיתית בעלת משמעות .

 

כי לא יראני האדם וחי

אין להבין מכאן שהאלוהים מסוכן. שהוא בעל קרני לייזר שהורגים. אלא יש כאן הגדרת מי הוא "חי": אדם "חי הוא אדם עצמאי. אדם שחושב, שיש לו רצונות, שהוא מקבל אחריות על חייו.

במידה והאדם מבטל את המרחק בינו לבין האמת המוחלטת, בינו לבין האלוהים, אז הוא מפסיק להיות חי!!

 

הלווים מלמדים את התורה לעם

זה אחד מהתפקידים שמשויך ללווים. אם כן, עיקר לימוד התורה הוא ללמד את בני ישראל להיות אחראיים על מעשיהם ולא לעסוק בעבודה זרה!!

 

אין ללווים נחלה בארץ

כנראה שזה קשור לתפקיד שלהם: אם היה להם אדמה, קרקע כמו כולם, היו יכולים "להשתקע", להיות מקובעים.העובדה שהם תלויים במתנות האחרים כדי להתפרנס, מאלצת אותם להרגיש כל הזמן צורך בחיפוש והתחדשות.

הלוויים הם בעצם היהודים של היהודים!

 

מי לימוד לישראל גדולה זו?

המדרש משבח את ישראל שהסכימו להפריש את הלווים כדי שאלה יפרידו בניהם לבין הקודש. כדי שהלווים יהיו יותר קרובים אל המשכן. כדי שימנעו מהם להתקרב!

"ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה..". הם עשו זאת, אפילו בשמחה!

הם הבינו שיש להתרחק כדי להתקרב!

זו הפגנת בגרות ! (ייתכן שזה מה שיאפשר לה' להחליט שהם בשלים לנסוע ממדבר סיני!)

אבל יתרה מזו: הם לא יכלו ללמוד זאת ממשה כי משה היה כל הזמן דבוק אל ה' בלי הפרדה! אם כן, בני ישראל למדו זאת לבד! כמו מתבגר אמיתי שלומד את הדברים לבד, על בשרו! וזו גדולתם שמשבח המדרש רבה.

 

תפקיד משה בעגל

משה היה כאמור דבוק בה' והוא לא לימד את ישראל שלא להיות לויים בו מספיק!!

לכן, הוא לוקח על עצמו חלק מאשמת חטא העגל. והוא מוכן שימחקו את שמו מהתורה!

אם משה כל כך מוכן להילחם עבור ישראל, זה בגלל, כנראה, שהוא מרגיש שבגלל התלות בו הם חטאו. וכל תלות קשורה בהתנהגות של שני האנשים. מי שרוצה לתלות את עצמו בשני אבל גם מי שרוצה או לא עושה כלום נגד התלות של השני בו!!

 

לוי

השם הזה ניתן על ידי לאה אמו של לוי באומרה:"עתה ילווה אותי אישי". כלומר שלוי הוא גורם להתקרבות. ללוות. אבל בלוויה,מכבדים את מי שמלויים ולא נדבקים אליו. לכן, כנראה,לוי הוא אחראי על הריחוק בקרבה!

28-05-08

מישל בן שושן

במדבר העד

 

במדבר סיני:

התורה כותבת את שם המקום כי כל הספר עוסק בהכנת העם מבחינה פוליטית , סוציאלית  וצבאית. אחרי שקבלו את התורה והמצוות, הן עדיין לא התארגנו בבחינות הנ"ל. הם במצב כמעט אפסי , מצב של "מדבר". וממצב אפסי זה הכל יש לבנות ולארגן.

הם נשארו שנה במדבר סיני, ובנו משכן, קבלו מן, קבלו תורה. אבל מהמצב הזה הם חייבים להתקדם לקראת הנסיעה לארץ ישראל שהיא המטרה.

 

באחד לחודש השני

התאריך חשוב כי בעוד 20 יום הם אמורים לצאת למסע . וכאן, בפרשיות האלה, נכין את המסע.

 

*שאו את ראש (א-ב)

מדובר על מניין כל זכר לגולגלותם. המניין הזה ישמש למנות שרי עשרות, חמישים .. ולסדר השבטים וראשי המטות. המניין הזה שונה לגמרי מהמניין שיחול בפסוק הבא. בפסוק ג', ידובר על "תפקדו".

 

*תפקדו אותם

המניין הזה הוא מניין שונה מהמניין הראשון של פסוק ב'. מניין זה של "תפקדו" סופר כל בני עשרים לפחות שיכולים ורוצים לצאת לצבא.

 

**יוצא צבא (בתוך המאמר הראשון)

מעניין מאוד לשים לב: רק אלה שיצאו לצבא יימנו בתוך בני ישראל כדי שהשכינה תשרור עליהם!!

הקריטריון של השכנת השכינה בעם הוא מספר "יוצאי צבא". לא תלמידי חכמים, לא ישיבות, לא צדיקים…אלא "יוצאי צבא".

 

***לצבאתם(בתוך המאמר הראשון)

למה מוצאים שב"י ישראל הם 603550 בדיוק כמו המספר שמנו אותם חצי שנה לפני כן במחצית השקל (עבור האדנים) 603550!!?

כי המספר הזה הוא המספר שנקבע להשכנת השכינה בתוך עם ישראל לצורך מסע.

נכון שה' נמצא בכל מקום. נכון שהשכינה שורה בין שני תלמידי חכמים שלומדים תורה. אבל המצאות השכינה במלואה, איננה תלויה בלימוד התורה. במקורה, השכינה נמצאת במלואה כשיש 603550 איש בישראל שמוכנים לצאת לצבא!!!

מהרגע שהגיעו למספר הזה, הפסיקו לספור ולגייס אנשים לצבא!! הנציב מחדש שיכול להיות שהיו הרבה יותר מהמספר הזה. אבל לא צריכים אותם. בדומה למשחק כדור רגל, יש אולי 30 שחקנים בקבוצה, אבל רק 11 יעלו על המגרש. השאר נשארים בחוץ כמחליפים במקרה של החלפה או פציעה. גם כן כאן, אם היו אנשים שימותו או שיצאו מן המחנה בגלל טומאה, אז מחליפים אותם עם אחרים שעדיין לא נמנו (עדיין לא גויסו) כדי שהמספר 603550 יהיה שלם והשכינה תשרור בתוכם.

וכל זה רק במסעות. במנוחה, אין צורך במניין הזה!

 

במספר שמות

רש"י אומר שהמניין היה בעזרת מחצית השקל

הנציב לא מסכים עם רש"י. הנציב טוען שזה היה בעזרת פתקים.

***(איפה יש עוד רבנים כאלה היום , שלא מפחדים לחשוב בעצמם ולהביע את עמדתם אפילו אם זה נוגד עמדת גדול בתורה מוסכם וותיק ב6מאות שנה ממנו!!!?)

***לע"ד:

נראה לי שהבעיה העיקרית של עולם התורה בימינו הוא הפחד!

הפחד מהחידוש , הפחד מהאחר, הפחד לחשוב, הפחד להביע עמדה, הפחד מהעולם החיצון. ואני לא חושב שרק עולם ה"חרדים" נגוע בזה!

ייתכן שהפחד הנורא שנוצר עקב אירועים טראומתיים כמו שבתאי צבי, או "ההשכלה" או סתם שהות העם בגלות. אבל הגיע הזמן שהקיפאון לא רק שהוא לא מועיל אלה הוא הרסני. הסגרות לתוך הישן , עצימת העניים מול העולם החדש המתפתח עם הקמת מדינת ישראל וחזרת העם אל ארצו הוא לעניות דעתי הפשע הכי חמור שהדתיים יוכלו לבצע כלפי התורה היום.

 

כאשר צווה ה' (א-יט)

היו כמה משפחות וכמה שבטים שלא היו בהם שום שינוי במספר יוצאי הצבא מהמניין הקודם. למרות זאת, בצעו שוב את המניין כי זה היה צווי ה'. המניין בעצמו חשוב להשכנת השכינה, והיציאה בארגון למלחמה.

 

ויהיו כל פקודי בני ישראל(א-מה)

כדי להודיע שלא היו "נטפלים", אנשים לא ראויים לצבא , שלא רצו או שלא יכלו לצאת לצבא. אלא כל מי שנמנה היה ראוי לצאת לצבא.

"ויהיו" = כל אחד ואחד היה ראוי ולא השלימו המניין עם "נטפלים"!

 

וסביב למשכן יחנו(א-נ)

הלווים חונים מסביב למשכן למטרה ראשונה: לכבוד המשכן.

(ראה הפסקה הבאה)

 

והלויים יחנו (א-נג)

למה שוב להגיד את זה? כי יש מטרה שנייה לחניית הלויים מסביב למשכן: כדי להגן על ישראל שלא יבואו למשכן טמאים!!!

**לע"ד: תפקיד זה נראה תמוה! הרי היה פתח אחד למשכן, אפשר להעמיד אדם אחד שיבדוק הנכנסים! ועוד, הלויים חנו מסביב ולא מול הפתח עצמו (שם היו משה ואהרון). אז על איזה הגנה מדובר כאן?

נראה לי שצריכים לזכור שהלויים היו ממונים על "לימוד תורה לעם". וזה בעצמו , מטרתו להרחיק העם מהמשכן!!! ולא להיפך!!!

המשכן, הניסים שהיו בו, המצאות השכינה באוהל מועד, כל זה מושך מאוד כל אדם. המשיכה הזאת הוא מסוכנת. היא יכולה להיות מבוססת על מניעים מאגיים, מיסטיים, מה שקוראים "עבודה זרה".

לימוד התורה, מטרתו  להרחיק ממהלכים פסולים כאלה. לימוד התורה אמור להכניס קדושה, מרחק, בין העם למשכן. רק שמירת מרחק  מאפשר יחס בריא ופורה.

כמו בין איש ואשתו, הקידושים, המרחק הנשמר, מאפשר יחס בריא ופורה. וכן כל דבר שבקדושה.

נראה לי ש"קדושת " הלויים , מטרתה להכניס קדושה בין העם לבין המשכן. אפילו אם נחשוב שהמשכן הוא "העיקר" או ה"דבר בעצמו", דווקא אז, יש להרחיק את העם ממנו כדי לשמור על בריאות נפשם, בריאות עבודתם, קדושתם הם וקדושת המקום גם כן.

אני חושב לפעמים, אם נידע מחר בבוקר שבית המקדש השלישי נפל מן השמיים. איך נידע להתנהג מול הידיעה הזאת? מה יהיו ההתנהגויות של העם שידהור בריבותיו כדי "לנגוע", כדי "להיות שם"….

האם ה' לא מחכה שנגיע להכרת הצורך בקדושה לכל מה שנוגע לבית המקדש כדי לשלוח לנו בית מקדש??

האם אנו מספיק מבוגרים ויודעי קדושה כדי לקבל בית מקדש במצבנו היום? אולי במקום לוים יהיו שוטרים שירו על המון הצובאים על המקום, רחמנא יצילן!

 

ושמרו הלווים

הלויים ,בתפקידם, שומרים הרבה יותר על העם מאשר על המשכן!!

 

שנים ועשרים אלף(ג-לט)

מניין הלויים הוא נראה נמוך במיוחד יחסית לכל השבטים. הם רק 22300!!

למה?   הם עדיין לא נשאו את הארון (שהיה סיבה למוות לכל מי שלא ראוי!)  אלה משיב הנציב: כל שגדול , גידולו קשה יותר. אילני סרק מרובים מאילני מאכל. בני ישראל לא פרו ורבו עד שהיו בגלות במצרים! המצב הקשה מאפשר ריבוי! וכך הלווים!

 

ולקחת את הלויים (ג-מא)

לקיחה הזו ,מה היא?

שמשה היה צריך להפגיש כל לוי עם בכור שידע זה שזה פודה אותו. !!

 

ונתנו עליו כיסוי עור תחש(ד-ו)

במסע המשכן , כל כלי היה מכוסה עם שני כיסויים: עור תחש ובגד תכלת. הראשון, עור תחש מגן מפני החול והגשם והרוח.

התכלת הוא סמל לרקיע השמיים ולכיסא הכבוד. שני הפכים: הגשמיות והרוחניות!

כל הכלים היו מכוסים בעור התחש מלמעלה ובתכלת במפנים.

אבל הארון היה להיפך מכוסה בתכלת בחוץ1

כי כל הכלים הם כלי התעלות האדם מלמטה כלפי מעלה

אבל הארון הוא בא מלמעלה כלפי מטה.

 

וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה(ד-ט)

למה שמו הנרות יחד עם המנורה וכיסו הכל ביחד?

כי הרב צריך להיות בצוותא עם התלמידים ולא מנותק מהם!! המנורה = הרב. הנירות= התלמידים!

 

וחיו ולא ימותו (ד-יט)

נושאי הארון היו במצב מסוכן כי אם לא היו ראויים היו יכולים למות!

אבל אם היו כן ראויים, אז הארון היה מוסיף להם חיות. "וחיו" =הוספת חיים באיכות. "ולא ימותו"= אריכות חיים בזמן.

 

ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו(ד-כ)

אהרון היה שם את הכלי על הלויים כדי שלא יראו אותו מלמטה כדי לבדוק איזה כלי זה וימותו. "כבלע"= כהרף עין, כמו אדם שבולע מהר בלי ללעוס או לשים לב למה שהוא אכל.