TETSAVE

dtmichelbenshoushan TETSAVE

Un titre, une paracha : Tetsavé

Par Michel Bensoussan

Un résumé

Dieu demande à Moshé (sans que son nom ne soit jamais cité dans toute la Sidra !) d'ordonner (Testavé) au peuple de prendre de l'huile d'olive pure pour allumer la Ménorah. Ce  sera Aharon qui allumera la Menora dans le Michkan, tous les jours. Aharon et ses quatre enfants sont, en effet, choisis pour servir dorénavant au Michkan. Pour ce faire il faudra leur confectionner des vêtements particuliers.

Toute la première partie de la Sidra va donc détailler les différents vêtements à confectionner pour les cohanim : les « simples Cohen » n'auront que quatre vêtements, simples et de couleur blanche, un pantalon (Mikhnassaïm), une tunique (koutonet), un couvre-chef en forme de turban (Migbaat) et une ceinture (Avnette). Aharon, le « grand Cohen », aura lui huit vêtements, en plus des quatre précités. Il devra avoir un « Ephod », sorte de tablier d'or et de broderies rouge et bleu. Le « Hochen » sur son pectoral, sur lequel sont placés les « Ourim et Toumim », sorte de cadre composés de douze pierres précieuses représentant les douze tribus. Et le « Meïl » long manteau bleu, fini en bas par des cloches en or. Enfin, sur le front, il a le « Tsits », une plaque d'or où sont inscrit deux mots « Kodech lachem » (Saint à Dieu).

La deuxième partie de la Sidra (à partir de la quatrième « montée ») décrit tout ce que devra faire Moshé pour sanctifier – introniser – les cohanim. Il s'agit d'offrandes, d'onctions d'huile, d'encens, et même de l'obligation faite à Moshé de « lever », physiquement, chaque Cohen ! La dernière partie de la Sidra, la septième et dernière « montée », décrit l'ordre de construire un autel en or pour les encens qui sera, comme la Ménorah et la table, inclus dans le « Kodech ». Cet élément du Michkan  n'avait pas été cité dans la Sidra précédente, qui les avait décrits presque tous.

Réflexions à propos du titre

Les deux premiers versets n’évoquent pas le sujet principal de toute la Sidra ( à savoir les vêtements et la sanctification des prêtres, les cohanim). Ils relatent que Moshé doit ordonner aux enfants d'Israël d'apporter une huile d'olive très pure. Or cela a déjà été demandé au début de la Sidra précédente, Térouma. L'huile faisait partie des treize matières premières demandées ! On peut cependant noter une petite différence : il était alors question de « parler » aux israélites et non pas « d'ordonner » ! Pour comprendre cette subtilité, Rachi nous invite à nous pencher sur la confection de l’huile : il ne faudra pas trop écraser l'olive. Juste la frapper, pour obtenir la première huile, sortie presque naturellement, comme par transpiration ! De même, l'allumage devra se faire sans trop brûler la mèche. Il faut rapprocher une flamme tout juste pour que la mèche s'enflamme, comme si elle s'allumait d'elle-même !!

Il me semble que le véritable problème est là : Dieu est comme  tiraillé par le désir d'avoir en face de lui l'homme, dans sa liberté d'expression, dans son originalité, dans sa prise de responsabilité. Or, il sait que l'homme est souvent détourné de sa propre liberté, de sa pureté intérieure. Pour l'aider à faire sortir son huile, pour qu'il puisse l'exprimer, il faut lui donner un petit coup de pouce, une incitation, un conseil, un ordre, une mitsva ! Mais il ne faut surtout pas que cette mitsva étouffe l'expression et la liberté de l'homme. Paradoxe exprimé ici par l'allumage (moyen indispensable) d'une flamme qui doit s'allumer d'elle-même (le but), ou par la délicatesse de la pression (indispensable) d'une olive qui donnera presque de son plein gré, son huile ! Nous sommes bien entre la « parole » de Térouma et « l'ordre » de Testavé (= ordonne). Comment demander à une personne d'être Cohen ? Si le Cohen est choisi pour ses qualités, soit, mais s'il faut que des enfants « nés » Cohen, deviennent « Cohen », c'est plus compliqué ! Comment induire des qualités ? Comment imposer une manière d'être ? C'est tout le paradoxe décrit plus haut. Plus largement, comment faire d'une personne née juive, d'être juive ? Comment demander à un être né « humain » d'être humain ? C'est bien le problème de la mitsva en général : ordonner, sans écraser l'essentiel, la liberté créatrice de l'homme. Testavé est donc bien le titre de toute notre Sidra !

Un résumé PAR MONTEES : Tetsave-zahor

Par Michel Bensoussan

Dieu demande à Moshé (sans que son nom ne soit jamais cité dans toute notre sidra !) d'ordonner (Tetsave) au peuple de prendre de l'huile d'olive pure pour allumer la Menorah. Ce sera Aharon qui allumera tous les jours la menora dans le Michkan. Aharon et ses quatre enfants sont en effet choisis pour servir dorénavant au Michkan. Pour ce faire il faudra leur confectionner des vêtements particuliers.

Toute la première partie de notre sidra va donc détailler les différents vêtements à confectionner pour les Cohanim. Les « simples Cohen » n'auront que quatre vêtements, simples et de couleur blanche : un pantalon (Mikhnassaïm), une tunique (koutonette), un couvre-chef en forme de turban (Migbaat) et une ceinture (Avnette).

Aharon, le « grand Cohen » aura huit vêtements : en plus des quatre précités, il devra avoir un "Ephode", sorte de tablier d'or et de broderies rouge et bleu. Le "Hoshen" sur son pectoral, sur lequel sont placés les "Ourim et Tourim", sorte de cadre composé de douze pierres précieuses représentant les douze tribus. Et le "Meïl", long manteau bleu, fini en bas par des cloches en or. Enfin, sur son front il a le "Tsits", une plaque d'or sur laquelle sont inscrit deux mots "kodech lachem" (Saint à Dieu).

La deuxième partie de la sidra (à partir de la quatrième "montée" de la lecture de la Torah) décrit tout ce que devra faire Moshé pour sanctifier -introniser- les Cohanim. Il s'agit d'offrandes, d'onctions d'huile, d'encens, et même de l'obligation faite à Moshé de "lever", physiquement, chaque Cohen !

La dernière partie de la sidra, la septième "montée", décrit l'ordre de construire un autel en or  pour les encens, qui sera, comme la Menorah et la table, inclus dans le "kodech". Cet élément du Michkan n'avait pas été cité dans la sidra précédente, qui les avait décrit presque tous.

Ce Shabbat, nous sortons un deuxième Sepher Torah pour y lire le passage "Zakhor" – Souviens-toi – de ce que t'a fait Amalek. Haman, le persécuteur des Juifs à Pourim, étant lui-même un descendant d'Amalek.

TEROUMA

dtmichelbenshoushan TEROUMA

Sidra Terouma

par Michel Bensoussan

Un résumé

Dieu demande à Moshé que chacun apporte un "prélèvement" (Terouma), un don, constitué d'or, d'argent, de cuivre, de peaux de bêtes, de tissus, de broderies, de bois, de pierres précieuses, bref de tout ce dont auront besoin les constructeurs du "Michkan". Ce Michkan est un Temple démontable et facilement transportable dans toutes les pérégrinations dans le désert. En terre d'Israël, il sera installé dans la ville de Shilo pendant environ 400 ans. Il sera  ensuite déplacé à Jérusalem par  le roi David et son fils Salomon. Ce sera le "Premier Temple" qui s’élèvera pendant environ 400 ans. Détruit, il sera reconstruit au retour de Babel. Le "Deuxième Temple" existera, lui, près de 500 années jusqu’à l'an 68. Notre sidra détaille l'architecture du "Michkan" ainsi que les objets de culte qui y seront disposés. Au cœur du Michkan il y a le "Aron" : une boite en bois recouverte à l'intérieur et à l'extérieur d'or. Elle contient les Tables de la Loi. Elle est recouverte de deux chérubins en or. La pièce dans laquelle est déposé l'Aron se nomme le "Kodech Hakodachim", le Saint des Saints. Dans cette pièce, seul le grand Cohen entrait le jour de Kippour. En sortant, on se trouve dans une autre pièce, le "Kodech" ou "Ohel" ou "Hekhal". Plus grande,  elle contient trois objets du culte quotidien : la "Ménorah", le chandelier à sept branches, en or. Il y a aussi "la table" où sont disposés 12 pains et enfin un petit autel en or pour les encens (ce dernier ne sera détaillé que dans la sidra de la semaine prochaine). Ces deux pièces ont des murs en bois, assemblage de planches, le tout démontable. Le toit est constitué de quatre couches superposées de peaux de bête et les "portes" sont constituées de rideaux joliment tissés. À l'extérieur de cette enceinte, on se retrouve à ciel ouvert. C'est le "Hatser", la cour, où se trouvent un "Kior" en cuivre pour l'ablution des pieds et des mains des cohanim avant leur entrée dans le Hekhal (ce kior est décrit dans une autre paracha). Enfin, dans cette cour se situe le grand autel des sacrifices, le "Mizbeah" extérieur. Tout le Michkan est délimité par des tentures soutenues par des piliers en bois. Il forme un rectangle d'environ 50 mètres de long (d'est en ouest) et 25 mètres de large (nord-sud). L'entrée sera  toujours située à l'est.

 

Réflexion à propos du titre

Si le but est de construire un sanctuaire (Michkan), pourquoi ne pas appeler notre Sidra "Mikdash" ou "Michkan" ? Pourquoi lui donner le nom de ce qui semble être un détail annexe : la contribution de chacun pour rassembler les matériaux qui serviront à cette construction ? D'autant que le sujet, le prélèvement, n'occupe que sept des premiers versets ? La réponse réside peut-être dans la double traduction du mot Térouma : c'est à la fois un don, mais aussi une élévation. Comme si l'homme ne pouvait s'élever qu'en donnant de lui-même. Ce qui nous paraît être un acte accessoire en vue du but ultime, la construction d'un sanctuaire, est peut être lui-même le vrai but ! Dieu n'a pas plus besoin d'un sanctuaire qu'il n'a besoin d'un don de la part de l'homme. Le but, c'est l'homme : comment aider l'homme à s'élever ? Le sanctuaire est ici un prétexte, un moyen de faire durer un sentiment. De l'ancrer dans l'espace et dans le temps. On pourrait donc lire le texte comme suit : le but est la Térouma. Le don de soi qui invite l'homme à l'élévation. Dans un second temps, il y a nécessité de prolonger cette élévation, c'est alors l'invitation à construire un Michkan ! Le titre de la Sidra : 'Terouma', élévation, serait donc bien le but ultime et elle justifierait que le texte commence par elle notre Sidra !

Un résumé PAR MONTEES : Térouma

Par Michel Bensoussan

Notre Sidra est la première d'une série de cinq qui décrivent la construction d'un sanctuaire pour le service divin : le Michkan.

Première montée : "Térouma" veut dire "élévation" mais aussi "prélèvement" ou "offrande". Dieu ordonne à Moché de demander au peuple de "s'élever" en offrant les matières premières qui serviront à la construction d'un sanctuaire. Le premier élément de ce "Michkan" sera une arche en bois (Aron) recouverte d'or, dans laquelle seront déposées les tables de la loi descendues par Moché du mont Sinaï. Comme tous les éléments du Michkan, elle comportera sur ses côtés des anneaux dans lesquels de longues barres aideront à la transporter au cours des nombreux déplacements dans le désert.

Deuxième montée : Ce "Aron" sera recouvert d'une "Kaporet" en or sur laquelle seront confectionnés deux chérubins, tournés l'un vers l'autre. C'est de là que la parole de Dieu s'adressera à Moché.

Troisième montée : Le second élément sera une table (Shoulhan). Elle aussi sera confectionnée en bois et recouverte d'or (sur cette table seront déposés chaque semaine douze pains). Puis une Ménorah à sept branches sera coulée, entièrement en or. Il faudra confectionner des tentures qui délimiteront ce qui sera appelé le Kodech, lieu "saint" recouvert de tentures et dans lequel seuls les Cohanim pourront entrer.

Quatrième montée : Ces tentures devront être soutenues par des piliers en bois, des  "Kerachim", qui  seront juxtaposés et délimiteront ainsi ce lieu saint, le Kodech.

Cinquième montée : Cet espace, le Kodech, sera lui-même séparé en deux parties par des tentures spéciales (La Parokhet). Elles délimiteront ainsi un espace plus petit, à l'intérieur du Kodech, qui contiendra l'arche, les chérubins et les tables de la loi, ce sera le Saint des Saint ou "Kodech hakodachim".

Sixième montée : À l'extérieur de ce lieu saint, il y aura une grande cour où seront faits, à ciel ouvert, des sacrifices. Les sacrifices se feront sur un autel réalisé en bois et recouvert de cuivre. Il comportera, lui aussi, des anneaux et des barres qui aideront à le transporter.

Septième montée : Cette grande cour à ciel ouvert sera délimitée, elle aussi, par des tentures, soutenues par des piliers en bois. Ces piliers, les "Kerachim" seront eux espacés et reliés entre eux par des barres. Leurs bases en bois seront encastrées dans des socles ("Adanim") en argent. Le Michkan mesurera cent coudées (environ 60 mètres) sur cinquante (environ 30 mètres). Il sera donc composé d'une grande cour à ciel ouvert comprenant un autel pour les sacrifices. Avec à l'intérieur un espace plus saint recouvert de tentures dans lequel seront disposés la Ménorah, la table des pains, et un petit autel en or qui n’est pas évoqué dans notre Sidra ! Encore plus à l'intérieur se trouvera le Saint des Saints abritant l'Arche sainte.

MICHPATIM

dtmichelbenshoushan MICHPATIM

Sidra  Michpatim

Par Michel Bensoussan

 

Un résumé

Le peuple d'Israël se trouve toujours au Sinaï. Il y restera près d'un an. Dans notre Sidra, une nouvelle série de commandements (Michpatim) est donnée à Moshé. Il y en a environ cinquante-quatre. Ils traitent de sujets très variés. Comment protéger le statut de l'esclave hébreu, celui qui par exemple, devra travailler pour rembourser son vol. D'autres lois parlent du meurtre par inattention, des dommages payés en cas de coups et blessures, des différentes sortes de prêts, des grands principes de la juridiction pénale : « le puits », « la corne », « le feu » et « la dent »… Qui sont repris longuement dans le Talmud. Il y a aussi des recommandations d'ordre moral, comme celle de ne pas gêner une personne qui nous doit de l'argent, le faux témoignage, rapporter un objet perdu à son propriétaire, etc… et enfin certaines lois concernant la terre d'Israël : la célébration des trois fêtes à Jérusalem, l'interdiction de l'idolâtrie,… Les dix-huit derniers versets reprennent la description de ce qui s'est passé lors du don de la Torah au Sinaï, avec la fameuse formule prononcée par le peuple : « Naassé Venichma », « Nous ferons et nous entendrons ».

Réflexion à propos de la partition de la Torah en Sidrot

Dans la première édition du « Sepher Hahinoukh » (livre écrit aux environs de l'année 1310 en Espagne, et qui commente les Mitsvot dans chaque Sidra), on découvre une chose étonnante : entre la paracha de Michpatim et celle de Térouma, il existait une autre paracha ! Celle de « Im Kessef ». C'est-à-dire que notre Sidra de Michpatim (qui comprend cinquante-quatre Mitsvot) était à l'époque, et dans cette région, coupée en deux ! La première partie était lue en tant que « Michpatim » (et ne  comprenait que vingt-quatre Mitsvot). La semaine suivante, on lisait la suite, à partir du verset 24 du chapitre 22 et  la Sidra s'appelait : « Im Kessef » (et qui comprenait vingt-neuf Mitsvot). Cette tradition était également en usage dans certaines communautés d'Afrique du nord jusqu'au 20ème siècle Cela nous rappelle que la partition de la Torah en Parachiot ou plutôt en « Sidrot » s'est produite de façon différente selon les époques et les régions. La Torah pouvant être lue en une année (comme aujourd'hui) ou en plusieurs années (sept ou trois). Dans ce cas, les  Parachiot de chaque semaine étaient beaucoup plus courtes et plus nombreuses ! Elles permettaient ainsi une étude du texte en profondeur, puisque l'on avait chaque semaine un texte plus court à étudier.

UN RÉSUMÉ PAR MONTEES : Michpatim

PAR MICHEL BENSOUSSAN

À la suite des Dix Commandements, Dieu énonce le détail des lois que Moché devra enseigner au peuple. Notre Sidra en contient près de 54 ! Cette densité de "Mitsvoth" ne permet pas de les "résumer" ! Le Talmud et la littérature rabbinique, au contraire, les "dilatent" au point qu'une très grande partie de la législation juive découle de notre Sidra. Il est aussi difficile de les classifier tant leur diversité est grande. Nous choisirons donc ici de ne citer qu'une ou deux lois par "montée".

Première montée: Un hébreu, acculé pour des raisons financières à se vendre comme esclave, sera libéré au plus tard après la sixième année. Un meurtrier sera lui-même condamné à mort.

Deuxième montée: Le propriétaire d'un animal sera responsable des dégâts causés par celui-ci, surtout s'il n'a pas pris les dispositions adéquates pour empêcher l'accident. En creusant un puits, ou en causant toute sorte de danger sur la voie publique, on est responsable des dégâts que cela  pourra engendrer.

Troisième montée: En allumant un feu, on est responsable des dégâts qu'il pourrait causer. Il y a donc ainsi quatre sortes de dommages causés. Il y a de même quatre sortes de situations dans lesquelles une personne se charge de "garder" un objet appartenant à une autre personne : s'il le garde gratuitement, s'il le garde en étant rémunéré, s'il l'emprunte (gratuitement) ou s'il le loue. Dans chaque cas le degré de responsabilité, en cas de dommage, est établi.

Quatrième montée: Si l'animal de son prochain (ou de son lointain !) est mis en difficulté, il ne faut pas faire semblant de ne pas l'avoir vu. Il faut, au contraire, aider son propriétaire à soulager l'animal.

Cinquième montée: Les juges doivent être très vigilants. Ni les pots-de-vin, ni le favoritisme ne devront les détourner de la justice. Trois fêtes (Pessah, Chavouot et Souccot) ponctueront l'année et seront l'occasion de se retrouver au Temple.

Sixième montée: L'arrivée en terre de Canaan comporte des risques d'assimilation aux idolâtries locales. Seule la fidélité aux lois de l'Éternel y assurera la prospérité.

Septième montée: Cette prospérité sera traduite par l'abondance de vie et de naissances et la suprématie sur tous les ennemis. Après l'énumération de toutes ces lois, le texte décrit à nouveau comment Moché est monté au mont Sinaï pour y rester 40 jours.

YTRO

dtmichelbenshoushan YTRO

Sidra Yitro

Par Michel Bensoussan

Un résumé

Notre sidra contient deux parties distinctes : la seconde partie, la plus importante, relate le don de la Torah au mont Sinaï et on y lit les Dix Commandements. La première partie, elle, traite de la venue dans le désert de Yitro. Prêtre de Midyan et surtout beau-père de Moshé, Yitro accompagné de sa fille Tsipora, femme de Moshé et des deux fils de Moshé Gershom et Eliezer, arrivent de Midyan rejoindre le peuple qui vient de sortir d'Égypte. Yitro va donner des conseils à Moshé : pour alléger son travail et décentraliser le système  juridique, il devrait mettre en place une hiérarchie composée de responsables locaux, de dix, de cinquante, de cent ou de mille juges, qui pourront être consultés pour trancher la Loi. Moshé adopte la proposition et la met en place. Puis Yitro retourne dans son pays, Midyan. Cet épisode est donc relaté avant le don de la Torah. Mais étant donné son contenu (l'organisation du système juridique) il est possible qu'il lui soit chronologiquement postérieur.

Le don de la Torah a lieu cinquante jours après la sortie d'Égypte. Pendant trois jours le peuple se prépare autour de la montagne. Et le 6 (ou le sept) Sivan (jour de la fête de Chavouot) la brume, le schofar, des éclairs, des voix, emplissent la montagne du Sinaï et le campement. Le Décalogue est proclamé par Dieu, relayé par Moshé (il restera sur la montagne 40 jours jusqu'au 17 Tammouz, date à laquelle il descendra avec les premières Tables de la Loi. Il les brisera tout de suite à cause de la faute du veau d'or. Après quarante autres jours il remontera le 1er Elloul. Et après être resté encore une fois 40 jours, il descendra avec les deuxièmes Tables de la Loi, le jour du 10 Tichri, jour du grand pardon, Kippour).

Réflexions à propos du titre

Yitro a entendu. Pourquoi avoir placé l'épisode de la venue d'Yitro juste avant les Dix Commandements ? Et pourquoi en faire ainsi le titre de notre Sidra ? Il me semble que le sujet de toute la Sidra est la capacité d'écoute de l'homme. Un midrash raconte que lorsque Dieu parlait au peuple d'Israël au mont Sinaï, la voix n'était perceptible que par Israël. Une autre personne présente ne pouvait l'écouter ! Recevoir la parole de Dieu dépend donc de notre capacité d'écoute. Dieu parle. Mais savons-nous L'écouter ? Savons-nous écouter ce qu'il nous dit, certes à travers les textes, les prophéties, mais aussi par les événements qui nous entourent. Par ce qui se passe en nous. Certaines personnes peuvent même ne pas se rendre compte du dévoilement de Dieu dans l'histoire en cours ! Yitro lui, a su écouter. Il a fait le bon diagnostic. Moshé lui-même (qui aurait pu se sentir au-dessus de toute parole humaine) va savoir écouter les conseils d'Yitro. Israël devra apprendre à écouter. Mesurer sa capacité d'écoute et ses limites (ils demanderont à Moshé de transmettre la parole lorsqu'elle sera trop intense pour eux). C'est l’un des problèmes cruciaux de la révélation. Saurais- je la capter ? Rachi nous fait remarquer qu'Yitro a sept noms. Pourquoi donc avoir choisi celui-ci, ici ? Peut-être parce qu'il définit « l'autre », celui qui est « en plus » par rapport à moi. Celui qui vient, justement de l'extérieur. Une des conditions pour entendre est de savoir prendre du recul ! Il faut aussi être prêt à recevoir « l'autre » par excellence. Celui qui est différent de moi, par nature ou par essence. Écouter le « même que moi » c'est facile. Il dit la même chose que moi. Mais entendre Dieu c'est entendre ce qui va m'ébranler, me surprendre, m'élever ! Yitro l'étranger, l'être « en plus », l'autre, celui lui qui a su écouter, nous apprend à écouter, à notre tour. Étape indispensable donc à la réception de la Torah !

UN RÉSUMÉ PAR MONTEES: Yitro

Une alliance entre le peuple d'Israël et Dieu est conclue au pied du mont Sinaï. Les dix paroles sont transmises au cours d'une révélation impressionnante de Dieu à Son peuple.

Première montée : Impressionné par tous les miracles de la sortie d'Égypte, Yitro, beau-père de Moché, vient de Midyan son pays, rejoindre le peuple d'Israël. Il est accompagné de Tsipora, la femme de Moché (divorcée juste avant l'accomplissement de la mission de Moché, un an et demi auparavant) et de ses deux enfants : Eliezer et Gershom. Yitro connaissait cet endroit, la "montagne de Dieu", là où avait eu lieu la première révélation à Moché, au buisson ardent.

Deuxième montée : Yitro conseille à Moché d'instaurer un système juridique hiérarchisé pour alléger sa tâche, lui qui était seul juge et seul enseignant de la loi jusque là.

Troisième montée : Moché trouve l'idée excellente et nomme des juges qui s'occuperont des petits litiges, restant lui l'autorité suprême. Puis Moché renvoie Yitro vers sa terre, Midyan.

Quatrième montée : Nous sommes au troisième mois de la sortie d'Égypte (le mois de Sivan) et le peuple arrive au pied du mont Sinaï. Dieu propose à Israël une alliance, un peu comme celle d'un mariage.

Cinquième montée : Le peuple accepte à l'unisson de suivre les lois que Dieu lui indiquera. Dieu appelle Moché du haut du mont Sinaï, dans un brouillard, pour lui dicter les lois qu'il transmettra à Israël. Seul Moché (accompagné par Aharon, dans une certaine limite) peut accéder à la montagne. Toute autre personne sera mise à mort si elle s’en approche. Pendant trois jours, le peuple se prépare en se sanctifiant. Le troisième jour, tout le peuple est prêt au pied de la montagne. Une épaisse nuée la recouvre. Les sons du chofar s'intensifient et sont accompagnés d'éclairs. Le peuple est ébranlé.

Sixième montée : Dieu proclame les dix paroles : 1- Je suis l'Éternel qui t’a fait sortir d'Égypte. 2-Tu n'auras pas d'autre Dieu, ni toutes sortes d'idoles. 3- N'utilise pas le nom de Dieu en vain. 4- Souviens toi du chabbat… 5- Respecte tes parents…. 6- Ne tue pas. 7- Ne commets pas d'adultère. 8- Ne vole pas. 9- Ne fais pas de faux témoignage. 10- Ne convoite pas.

Septième montée : Effrayés par tous ces sons, les flammes, et le chofar, les enfants d'Israël reculent et demandent à Moché de leur transmettre, lui-même, les paroles de Dieu, de peur de mourir à cause de Sa trop grande présence. Moché les rassure. Dieu ne veut pas les tuer. Il veut qu'ils aient, une fois au moins, senti Sa présence et continuent ainsi de Le craindre. La Sidra se termine par deux lois concernant la fabrication d'un autel : ses pierres ne seront pas taillées par le glaive et il ne devra pas comporter de marches. Pour éviter que celui qui monte sur la rampe de cet autel ne découvre sa nudité !

VAERA

dtmichelbenshoushan VAERA

PARACHAT VAERA

PAR MICHEL BENSOUSSAN

Un résumé

La  paracha précédente s'était arrêtée en pleine discussion entre Moshé et Dieu. Notre paracha la poursuit : Dieu reproche l'attitude un peu hâtive du peuple et de Moshé. Il leur rappelle que lorsqu'il était apparu (vaera) aux patriarches Avraham, Its'hak et Yaakov, ils avaient toujours gardé confiance dans la promesse. Il y aura quatre étapes dans la délivrance (équivalent aux quatre verres de vin que nous buvons à Pessah), le but étant d'arriver à la cinquième étape, l'entrée en terre d'Israël. Comme il l'avait fait pour convaincre ses frères de lui faire confiance, Moshé utilise des « miracles » pour convaincre Pharaon du sérieux de son entreprise et de l'existence d'un Dieu tout-puissant, omniscient, Créateur des cieux et de la terre. Son bâton se transforme en serpent. Il faudra aussi frapper l’Égypte de dix plaies pour que Pharaon en arrive à accepter de libérer Israël de son joug. La Paracha fait le récit des sept premières plaies : les eaux sont  transformées en sang, les grenouilles envahissent le pays, la vermine, les bêtes sauvages, des maladies tuent tout le bétail égyptien, des pustules frappent les hommes et les bêtes, des trombes de grêle et de feu détruisent aussi les récoltes. À chaque fois, Dieu endurcit le cœur de Pharaon afin qu'il ne soit pas enclin à libérer Israël uniquement par la peur des plaies. Il attend de lui une reconnaissance complète et une décision sincère et de plein gré. À chaque  plaie, les enfants  d’Israël sont épargnés.

Réflexions à propos du titre

Pourquoi avoir choisi le terme « Vaera » (Dieu est apparu aux patriarches) comme titre de la Sidra qui relate les sept premières plaies ? En fait, les  plaies démontrent la présence de Dieu dans le déroulement de l'histoire. C'est l’une des manières d'apparition de Dieu à l'homme. Le Créateur du monde continue donc de le diriger en permanence. Or, cela pose un problème : comment peut-il alors laisser régner le mal, la souffrance, l'injustice ? C'était bien la question de Moshé à la fin de la Sidra précédente. La réponse de Dieu semble être que l'homme ne perçoit qu'un petit bout de la réalité. Les plans divins prennent en compte des facteurs qui dépassent l'entendement humain immédiat. Or cela pose alors un autre problème : si l'homme ne peut comprendre le fonctionnement de Dieu, à quoi les « apparitions » de Dieu servent-elles ? Nos sages expliquent par exemple que les patriarches ont reçu des « promesses », le plan général à  suivre. Sans exiger la compréhension de la mise en pratique de ces promesses. En réalité, la parole de Dieu,  les prophéties, les apparitions, ne sont pas des prévisions de l'avenir. Ce sont des exigences ! Dieu ne raconte pas « ce qui va se passer ». Il attend au contraire de l'homme une réaction vis-à-vis de Sa parole. Il est capital d'expliquer à Moshé et au lecteur de la Torah que les plaies qui vont suivre ne sont pas que des actes magiques d'un Dieu plus fort que les autres. Mais au contraire, une manière d'exiger des hommes un comportement, une réaction, face au projet divin. Dieu apparaît à l'homme, pour l'homme. Pour que l'homme soit à la hauteur de son exigence.

Un résumé PAR SECTIONS DE  : Vaera

PAR MICHEL BENSOUSSAN

L'esclavage en Égypte touche à sa fin. Pourtant les enfants d'Israël ne sortiront qu'une année plus tard, après que Dieu aura frappé l'Égypte des dix plaies. Notre Sidra relate les sept premières.

Première montée : Dieu annonce à Moché qu'il compte mettre en pratique les promesses faites aux patriarches : cinq étapes sont énoncées. Quatre concernent la sortie (d’où les quatre coupes de vin bues à Pessah), et la cinquième l'entrée en terre de Canaan (d’où l'habitude, plus récente, de boire une cinquième coupe).

Deuxième montée : Pour rassurer le peuple que Moché et Aharon, les sauveurs du peuple, sont bien "de chez nous"(!!), la généalogie depuis Reuben, Chimon, Levi et leurs enfants jusqu'à Moché est détaillée.

Troisième montée : Moché (âgé de 80 ans) sera le chef de la délégation auprès de Pharaon. Aharon (bien qu'il soit de trois ans son aîné) sera son porte-parole. Dieu, quant à Lui, se chargera d'endurcir le cœur de Pharaon pour qu’il garde son libre arbitre ! pour que sa décision ne soit pas due à la souffrance causée par les plaies ! et pour démontrer à tous, par les dix plaies, la suprématie de Dieu.

Quatrième montée : Pour accéder au dialogue avec Pharaon, il faudra réaliser devant lui un prodige : le bâton d'Aharon sera transformé en reptile. Mais les magiciens font de même. En revanche, le bâton d'Aharon "avale" ceux des magiciens !

Pour réaliser la première plaie, Moché rencontre Pharaon sur le Nil. Après l'injonction de laisser partir le peuple, et le refus de Pharaon, Aharon frappe les eaux du Nil qui se transforment en sang pendant sept jours. Cela tue les poissons et il n'y a plus d'eau potable en Égypte. Les magiciens de Pharaon réalisent un prodige semblable. Pharaon refuse de renvoyer le peuple.

La seconde plaie est la multiplication des sauterelles qui envahissent chaque recoin de l'Égypte. Pharaon promet cette fois qu'il accédera à la demande des Hébreux si on le débarrasse des sauterelles.

Cinquième montée : Mais une fois la condition remplie, il refuse à nouveau de renvoyer le peuple ! La troisième plaie est celle des "Kinim" (poux ou vermine) : Aharon frappe de son bâton la terre et elle est transformée en "Kinim". Cette fois les magiciens ne réussissent pas à faire de même.

La quatrième plaie est "Arov" : des bêtes sauvages déferleront sur l'Égypte en épargnant la terre de "Goshen" où habitent les Hébreux.

Sixième montée : Effectivement, ces bêtes envahissent jusqu'au palais du Pharaon. Ce dernier cède. La plaie est retirée, mais une fois encore Pharaon refuse de laisser partir le peuple.

La cinquième plaie est "Dever" : une épidémie frappe tous les animaux en Égypte (mais pas chez les Hébreux).

La sixième plaie : Moché et Aharon lancent de la cendre vers le ciel. Elle est transformée en "Shehin", une maladie de la peau qui frappe les hommes comme les animaux.

Septième montée : La septième plaie est "Barad" : une grêle accompagnée de feu s'abat sur les animaux qui ne sont pas à l'abri. Les cultures sont également détruites. Là encore, la terre de Goshen n'est pas touchée. Pharaon demande à ce que cela cesse. Mais après l'intercession de Moché et l'arrêt de la grêle, Pharaon revient sur sa promesse et refuse de renvoyer le peuple.

CHEMOT

dtmichelbenshoushan Chemot

Sidra  Chemot

Par Michel Bensoussan

Un résumé

Le livre de Chemot débute par le rappel des noms (Chemot) des fils d'Israël venus en Égypte. À la suite de l'âge d'or vécu du temps de Yossef, une période beaucoup plus sombre commence après la mort de la première génération. Pour la première fois, les fils d'Israël sont qualifiés de "peuple" et pour la première fois aussi, des mesures antisémites violentes sont prises à leur encontre : esclavage dur et  mise à mort des nouveaux nés mâles. Les sages femmes Shifra (Yokheved) et Poua (sa fille Myriam), arriveront tout de même à sauver un grand nombre d'enfants. Yokheved, fille de Lévi, mettra elle-même au monde après une grossesse de six mois seulement, un enfant qui  sera sauvé par la fille de Pharaon, Batia. Elle le nomme « Moshé » ("Sauvé des eaux").

Élevé chez Pharaon, Moshé sort pourtant un jour voir ses frères esclaves et prend leur défense en tuant un Égyptien. Recherché pour cet attentat il se sauve chez Yitro, prêtre à Midyan, et épouse sa fille Tsipora. Elle lui donnera deux fils, Eliezer et Gershom. Moshé est berger du troupeau de Yitro. Dieu lui apparaît à travers la vision d'un buisson ardent qui brûle mais ne se consume point. Symbole du peuple d'Israël qui souffre mais perdurera et sera sauvé. C'est Moshé qui est désigné pour sauver Israël. Moshé, en bon prophète (!), refuse sa mission en prétextant son inaptitude. Dieu le convainc et lui adjoint Aaron son frère, qui l'aidera dans sa double tâche : d'une part il faudra convaincre le peuple d'Israël qu'il est temps de sortir d'exil, et de l'autre convaincre Pharaon de les laisser partir. Une première tentative se solde par un échec. L'esclavage s'alourdit et le peuple reproche toute cette démarche à Moshé. Celui-ci retourne alors les reproches contre Dieu lui-même !

Réflexions à propos du titre

La tradition latine nomme la Sidra, et partant, tout le deuxième livre de la Torah du nom de la sortie d'Égypte : « l'Exode ». Il paraît en effet logique de définir Israël comme le peuple sorti d'Égypte. Nos sages ont pourtant donné un autre nom à ce livre : « Chemot » – les noms. Comme les étoiles en pleine nuit, ce qui caractérise surtout les tribus d'Israël est leur capacité à chercher la lumière, même cachée en pleine obscurité de l'exil. Chacun des enfants d'Israël porte un nom : une mission, un projet unique auquel le Créateur est très attaché. Il a, comme le dit Rachi, de « l'affection » pour chacun. Un nom, ce n'est pas un numéro ! Bien que chacun « compte » beaucoup ! Le livre étudie donc la valeur ajoutée de chacun, ce qu'il représente pour l'ensemble et pour le monde. Il sera donc question « d'identité ». Des hommes, d'Israël, et même du Nom de Dieu lui-même. Ce n'est que dans cette perspective que seront relatés les faits historiques comme le maintien d'une identité à travers l'exil, l'exode, le don de la Torah, et surtout la prescription des lois qui régiront l'expression adéquate de chacun de ces noms.

 

RESUME DE CHAQUE MONTEE

Après le temps des "pères", le temps des promesses, voici venu le temps des "fils", le temps de la réalisation : l'exil en Égypte où le peuple se formera. La sortie de cet exil et la route vers la terre de Canaan. Nous entamons le second des cinq livres du Pentateuque qui relatera ce temps, celui des "fils d'Israël".

Première montée: Les enfants d'Israël sont venus en Égypte avec Yaakov au nombre de 70. Chacun a un nom (d’où le titre: Chemot – les noms), c'est-à-dire une manière particulière d'appréhender le monde. Comme les 70 facettes de la Torah ou les 70 manières d'être homme, les 70 nations. C'est sur cette base que le peuple va croître et "remplir" le pays d'Égypte. Dès la mort de cette génération, l'esclavage commence. Pharaon ordonne que tout enfant mâle d'Israël soit jeté au fleuve.

Deuxième montée: Malgré cette menace, un couple de la tribu de Levi (Amram et Yokheved) ont un fils. Myriam, sa sœur, surveille la boite déposée au bord du Nil et qui le protège. La fille du Pharaon (Batiah) recueille l'enfant. Elle lui donne un nom : Moché (sauvé des eaux) et l'adopte comme son propre fils. Myriam propose de lui trouver une nourrice. C’est sa mère Yokheved qui l'allaitera pendant ses premières années.

Troisième montée: Moché grandit chez Pharaon. Un jour, il sort voir "ses frères". Il tue un Égyptien qui frappe un Hébreu. Le lendemain, il veut empêcher deux Hébreux de se battre. Ceux-ci s'en prennent à lui et menacent de le dénoncer. Pharaon veut tuer Moché, qui s’enfuit et arrive à Midyan, au bord d'un puits. C'est là que les filles de Yitro, prêtre de Midyan, le trouvent. Yitro le convie chez lui et lui offre Tsipora, sa fille, pour femme. Celle-ci lui donne un premier fils : Gershom. Pharaon meurt. Les enfants d'Israël profitent de cette accalmie pour crier à Dieu. L’Éternel entend leur plainte et décide d'agir pour mettre fin à l'exil, comme Il l'avait promis aux Patriarches.

Quatrième montée. Moché fait paître le troupeau de Yitro son beau-père. Il arrive devant un buisson ardent (Snai). Là, Dieu se révèle à lui. C'est Moché qui délivrera le peuple d’Israël d'Égypte ! Celui-ci refuse, ne s'en sentant pas capable. Dieu insiste et lui donne une indication : « C'est sur cette même montagne (le mont Sinaï) que vous viendrez Me servir après votre sortie d'Égypte ». Il lui dévoile aussi Son nom: "Je serai celui qui sera" ! Puis un autre, plus simple : "Je serai" (ce sont en fait des compositions des lettres du tétragramme).

Cinquième montée: Dieu détaille à Moché le programme de la sortie : Moché devra tout d'abord rassembler les chefs de tribus pour leur annoncer la fin de l'exil. Puis ils iront ensemble chez Pharaon faire une demande officielle ! Pharaon refusera. Dieu devra alors envoyer des plaies sur l'Égypte et ce n'est qu'à ce moment-là que Pharaon les renverra. Les enfants d’Israël sortiront enrichis. Moché entrevoit une première difficulté : les Hébreux eux-mêmes ne croiront pas à la fin de l'exil (!). Dieu lui enseigne trois miracles qui les convaincront : un bâton transformé en serpent, sa main devient lépreuse au contact de sa poitrine, et enfin de l'eau du Nil sera transformée en sang une fois jetée à terre. La deuxième difficulté que rencontre Moché est qu'il a du mal à s'exprimer. Qu'à cela ne tienne, son frère Aharon sera son porte-parole !

Sixième montée: Moché prend sa femme et ses enfants et retourne en Égypte. En chemin, un ange tente de le tuer ! Tsipora lui sauve la vie en circoncisant son fils ! Aharon et Moché se rencontrent et vont chez les Hébreux leur annoncer la bonne nouvelle.

Septième montée : Comme prévu, Moché, Aharon et les chefs de tribus vont chez Pharaon. Comme prévu également, ce dernier refuse de laisser partir les Hébreux. « Qui est ce Dieu auquel vous vous référez ? ». De plus, Pharaon endurcit la servitude des Hébreux : ils devront dorénavant aller eux-mêmes chercher le foin pour fabriquer les briques ! Le peuple s'en prend à Moché, qui ne comprend pas que sa mission ait pu aggraver la situation, et va se plaindre auprès de Dieu Lui-même !

VAYCHLAH

dtmichelbenshoushan VAYCHLAH

UN RÉSUMÉ DE LA SIDRA : Vayichlah

PAR MICHEL BENSOUSSAN

Yaakov avait été envoyé chez Lavan par ses parents. Mais dès que la colère de Essav son frère se sera apaisée il devait revenir en terre de Canaan. Après vingt années d'exil, Yaakov retourne chez lui. Mais comment Essav prendra-t-il ce retour ? Yaakov s'inquiète de la réaction de son frère. C'est pour cela qu'il va tout faire pour que leur rencontre se passe le mieux possible. D'autres problèmes attendent Yaakov : sa fille Dina  est violée par le roi de la ville de She'hem et son père Isaac va mourir.

Première montée: Yaakov envoie des anges (qui étaient d'ailleurs venus à sa rencontre la semaine dernière) pour annoncer son arrivée à Essav. Il lui transmet un message de paix. Parallèlement, il se prépare à une éventuelle confrontation armée : il partage son campement en deux pour en sauver au moins une moitié en cas d'attaque. De plus, Il prie D'ieu de le sauver.

Deuxième montée: Yaakov envoie des présents à Essav pour trouver grâce à ses yeux. Après avoir fait traverser la rivière de Yabok à toute sa famille, il se retrouve seul de l'autre côté de la rivière, en pleine nuit. Il doit alors combattre un ange (l'ange d’Essav !). Yaakov est blessé à la jambe (événement qui sera  rappelé par l'interdiction de manger une certaine partie de la bête : le "Guide Hanaché"). Pourtant Yaakov gagne le combat. Il reçoit alors le nom d'Israël (= "celui qui a vaincu l'ange de D'ieu").

Troisième montée: Au matin, Yaakov retourne au campement et accueille Essav venu avec 400 hommes (!). Yaacov, toujours sur ses gardes, organise à nouveau son camp en quatre parties. Essav et Yaacov s'embrassent !

Quatrième montée: Yaakov présente sa famille à son frère et lui explique la raison de ces vingt années d'absence. Il refuse l'invitation d’Essav de l'accompagner chez lui, à Edom. Yaacov préfère garder son rythme lent, le rythme des enfants et du troupeau. Il lui promet néanmoins de le rencontrer "plus tard" ! Ils se séparent sans encombre. Yaacov arrive au cœur du pays de Canaan, à la ville de She'hem. Il achète le terrain où il s'installe.

Cinquième montée : Shekhem est aussi le nom du prince de cette ville. Il s'éprend de Dina, fille de Yaacov et la viole. Les frères de Dina sont furieux. Ils demandent à tous les habitants de Shekhem de se circoncire pour avoir le droit de se marier avec les filles d’Israël. Cette condition est tout de suite acceptée. Tous les habitants de Shekhem se circoncisent. Mais deux des frères de Dina, Shimon et Lévi, rompent l'accord et profitent de l'état de faiblesse des nouveaux circoncis pour exterminer toute la ville et récupérer leur sœur captive. Cela met Yaakov en colère, qui redoute les représailles des Cananéens envers sa famille. Dieu conseille à Yaakov de s'en retourner à Beit El, ce même lieu où il avait rêvé de l'échelle vingt ans plus tôt. Dieu lui confirme son nouveau nom : Israël.

Sixième montée: D'ieu bénit Yaakov – Israël et lui renouvelle la promesse de la terre. En chemin, Rachel met au monde un deuxième enfant : Binyamin. Mais elle meurt en couches. Elle sera enterrée sur le chemin d’Efrat, à Beit Lehem. Malgré un épisode assez sombre (Reuben aura une relation avec Bilha, la femme de son père !), les douze enfants de Yaacov forment une unité familiale. Yaacov arrive chez son père Itzhak et assiste à sa mort. Essav et Yaakov enterrent leur père à Hébron. Le texte décrit les engendrements d'Essav. Ce dernier va habiter le pays d'Edom, au sud-est de Canaan, pour ne pas gêner son frère Yaakov.

Septième montée : Le texte poursuit la description de la grande famille d'Essav, de ses douze tribus, de ses chefs et de ses rois.

לך לך מוש

dtmichelbenshoushan לך לך מוש

בע"ה ח מרח שוון התשעו

מישל בן שושן

 

לך לך מוש

לך לך (לעד)

נראה לי שיש כאן שני ניסיונות:

  • הנסיון הראשון,ה"לך" הראשון" הוא המצווה ללכת. כלומר לא להסתפק בעבודה שהוא כבר עשה אלה להיות כל הזמן בחיפוש. זו הפרשנות של המו"ש. אברם, לטענתו, חקר מי יכול להיות השליט בעולם , וברגע שהוא מצא, הוא הפסיק את חקירותיו. האלוהים בא כדי לעורר אותו ולדרבן אותו להמשיך ולחקור כל ימי חייו.
  • הנסיון השני, ה"לך" השני" , הוא יותר קשה לדעתי: הוא דורש מאברם לקיים את ה"צו" האלוהי, אבל גם לדעת שזה לטובתו ולא רק לטובת האלוהים המצווה. יש קושי מסויים לקיים צו. אבל הרבה יורת קשה לקיים אותו , לא כדי לרצות המצווה, אלה כי זה טוב לי! למשל, כשהורים מחייבים ילד ללמוד, הוא יכול לעשות זאת כדי לרצות ההורים. או בגלל פרס או סתם כי הוא אוהב אותם ורוצה לצטט להם. אבל אם הם יגידו לו : "תלמד, אבל זה לא בשבילנו, זה בשבילך, זה לטובתך", זה דורש בגרות והבנה עמוקה מצד הילד! ילד יוכל להגיד, תודה אבל אני יודע מה טוב לי! זה מזכיר שהזוהר מתרגם את המילה "מצווה" במילה "עצה"! רק אדם מבוגר מאוד יכול להתמודד עם התרגום הזה! לקיים מצווה , כשהמצווה אומר בפרוש שזה רק לטובתי ולא לטובתו, זה ממש קשה עבור רוב בני האדם. לכן, כשה' דורש מאברם ללכת, להמשיך לעשות מאמצים רבים, ובנוסף, לדעת שזה טובתו ולעשות זאת בעיקר כי זה טוב לו (רש"י: לטובתך ולהנאתך), זה הרבה יותר מאתגר!!

 

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'"

"וילך אברם" לא מספיק. כי זה היה אומר שהוא הלך, בכוונה הראשונה בלבד. הליכה פיזית. אבל הוא גם הבין את מטרת ההליכה והאתגרים העומדים לפניו, ולכן כתוב "כאשר דיבר איתו האלוהים"

 

האבות

הברכות אל אברם הם ברכות גם ליצחק וגם ליעקב. בעצם זו הצהרת התכנית השלמה של בניין הזהות הישראלית על ידי שלושה אבות האומה:

  1. אברם

הוא בעל החסד, האהבה. הוא המעיין המגבר. ממנו התחיל הרעיון. בתור בעל חסד, הוא האבא של הרבה ילדים. לו נאמר" ארבה הרבה את זרעך"

  1. יצחק

הוא יהיה הצינור: הוא ינקז המים המרובים היוצאים מהמעיין לכיוון מסויים, עם גדרים, עם חוקים. לכן הוא יהיה בעל מידת הדין. כמו איש כלכלה שבא אליו אדם שהמציא פטנט. איש הכלכלה, יגיד האם זה כלכלי, הוא יפסול דברים, יראה מה כדאי, מה אפשר, הוא יכניס הרעיונות הגדולים לתוך היישום , במציאות. זה יצמצם הרבה את כוח ההפריה של היזם אבל מצד שני זה ייתן לו אפשרות להתגשם!בזכותו השפע יתורגם לעושר (מאה שערים)עליו נאמר :"ואברכך" -בממון.

  1. יעקב

הוא הבריח התיכון. הוא אורג החוטים. כמו שעושים פתילה: מלשון "גודלין את הפתילה".

עליו יגיד "ואגדלה שמך"- כמו שמגדלים פתילה, באריגת חוטים שונים.

  1. חותמים באברהם

בברכה הראשונה של העמידה, מזכירים "אלוהי אברהם, א' יצחק וא' יעקב ובכל זאת מסיים רק עם אברהם:" ברוך א' ה' מגן אברהם". למה? כי הוא זה שהמציא הפטנט! הו הנקודה הראשונה, היקרה מכולם: התשוקה !

 

הרבה ארבה את זרעך השפע, המעיין, החסד והאהבה אברהם
ואברכך בממון, בעושר, על ידי הצינור, מידת הדין יצחק
ואגדל שמך הבריח התיכון – המארג את החוטים- מאחד המידות יעקב
והיה ברכה סיום הברכה הראשונה בשמונה עשרה אברהם

 

המסעות של אברם:

המסעות הגיאוגראפיים, מסמלים מסעות רוחניים: כל תחנה (אלון מורה, בית אל, הנגב..) הם שלבים בהשגה של אברם. ואומר המו"ש: שארץ כנען היא ארץ מיוחדת שמאפשרת השגות גבוהות שאין כל ארץ יכולה לאפשר! סתם הישיבה בארץ הזאת, מה שקורה בה, המאורעות והאווירה הכללית, מאפשרים השגות גבוהות מאוד. הסיבה פשוטה: בכל ארץ אחרת, יש "שר" שאחראי על הארץ והעם היושב בה. אפשר לתרגם המושג "שר" כמידה מיוחדת שהעם הספציפי מפתח, תרבות מסויימת, שאיתה העם גדל והוא מרגיש נוח איתה ומפתח אותה.

ארץ ישראל, מיוחדת בזה שאין לה "שר". כלומר, ה' עושה הכל כדי שלא תהיה "מידה אחת" שתשלוט במקום הזה. כל מי שייקח על עצמו מידה אחד, צד אחת של האמת ויחשוב שזו האמת, מיד ירגיש זר במקום הזה! כי המקום דורש שיקירו על ריבוי המידות ואחדות המידות המרובות. לזה, חכמים קוראים :"השגחת ה' ישירה, בלי שרים". לכן ארץ כנען מאתגרת מאוד. היא דורשת הכרה של כל הפנים של המציאות. זו הסיבה שהיא תהיה הארץ של עם ישראל שהמיוחדות שלו היא נסיון לאחד בין כל התרבויות והמידות.

 

הירידה למצרים

אברם בחיפוש של החכמה.  מה היא החכמה?

נראה לי שהחכמה היא ההכרה הרחבה של יריעת החוכמות הכלל אנושיות.  נזכור שהמנורה בעלת שבעה קנים, קני החכמה הכלל אנושית. הנר המרכזי הוא החכמה הישראלית שעושה אחדות בין החכמות.

ההליכה אל הנגב, אל הדרום, היתה , עבור אדרם, ההליכה אל עבר החכמה. "מי שרוצה להחכים ידרים". הדרום הוא סמל החכמה.

אחרי שהוא ראה שיש "רעב בארץ", אברם יורד למצרים. למה?

המו"ש טוען שלא מדובר ברעב ללחם אלא שאברם מצא קושי לגייר את יושבי ארץ כנען. הוא גייר הרבה נפשות כשהוא היה באור כשדים ובחרן. שם, האנשים יותר קלים. אבל כאן, הכנעני בארץ הוא עם מאוד קשה , כל אחד בטוח במה שהוא עושה וחושב במאה אחוז. לא מקבלים בקלות הרצאות של אברם. זה הרעב עבורו!

אברם יורד למצרים, כי הוא מחפש ללמוד למה קשה לו בארץ? אולי יש חוכמות שהוא עדיין לא השיג. מצרים היא הארץ שבה, בזמן ההוא, שיא החכמה מתבטאת. זה "המקום" שבו הכל מתרחש. כמו ניו יורק היום, בנושא תרבות או מחול!. לכן, הוא יורד למצרים, כדי להשיג משם חוכמות העולם, ואולי להביא אותן לארץ כנען.

המו"ש אומר משפט שאני לא מבין עד הסוף אבל הוא חוזר על זה כמה פעמים, לכן אני מביא אותה כאן:

"אברם רצה לעלות את המלכות (שרי) לחכמה (מצרים)". זו המטרה העליונה.

המלכות היא הספירה האחרונה והחכמה הראשונה אחר הכתר. המשיכה של הספירות מלמטה כלפי מעלה, החיבור, מהווה האתגר העליון.כשאברם אמור לשרי להגיד שהיא אחותו "למען ייטב לי בעבורך", ההטבה היא הצלחה לחבר בין המלכות לחכמה. הוא יצא ממצרים עם חצי תאוותיו בידו, אומנם ברכוש (רוחני ) גדול, אבל בלי שהצליח לגמרי

אברם, כנראה, נכשל חלקית. הוא אפילו  איבד כמה נקודות בהשגותיו. לכן, כשהוא מגיע עד בית אל- "אל המקום אשר היה בו בתחילה", הפסוק מרגיע אותנו, אברם החזיר לעצמו את מה שהוא איבד במצרים!

 

 

מלכי צדק

הוא טעה כשהוא חשב שה' מאוד אוהב את הגבורה, כוח המלחמה של אברהם שהרג הרבה אנשים במלחמת סדום. לכן, נלקחה ממנו הכהונה וניתן לו רק הלוויה. "וייתן לו מעשר מכל", כמו שלוי נותן מעשר לכוהן.

 

למה אברהם לא קיבל רכוש ממלך סדום?

המו"ש טוען שלמלך סדום היתה "צרות עין"! ולכן אברהם לא רצה לקבל ממנו.

לפרעה היתה עין טובה ונתן הרכוש לאברהם בלב שלם, לכן אברהם קיבל ממנו.

ברצוני להזכיר את הפירוש של ה"מי השילוח": אברהם לא היה בטוח שמלוט יצאו רק דברים טובים. ואכן, יצאו ממנו עמון ומואב שיהיו אויבים מרים לישראל אבל תצא גם רות שתביא את דוד!

וכיש לעשות בירורים, הדבר הראשון הוא לסלק את הנגיעות! ולכן אין לקח כסף כי זה יכול לעוות את הבירור. דרך אגב, הבירור יימשך הרבה שנים, על ידי ישראל שישימו תפילין וציצית, סימן לשרוך הנעל ולחוט שאברהם סירב לקחת ממלך סדום!

 

 

 

 

למה לא אליעזר?

ה' לא מקבל שאליעזר יהיה היורש של אברהם. למה? כי אליעזר היה "דולה ומשקה מתורת רבו" (הנוטריקון של "דמשק אליעזר"). אליעזר היה אחד מהגרים הנאמנים של אברהם בחרן- דמשק-. הוא היה יכול לצטט כל אימרה של אברהם. אבל זה לא מה שמחפש ה': הוא רוצה שיצא ילד מאברהם "ממעיך", שיהיו לו הגנים של אברהם, שיהיה , מטבעו בעל חסד, אבל שיחדש משהו לגמרי שונה מאברהם, למשל מידת הדין! כדי שיהיה אב מעצמו!  ה' לא רוצה ב"אברהם.2"! הוא רוצה יצחק שימציא מידה חדשה ובאותו הזמן, שיהיה בעל מידת אברהם בגנים שלו!

דרך אגב, גם ישמעאל ייפסל מסיבה דומה: ישמעאל לא בא משרה (מידת הדין) ישמעאל יהיה כמו אליעזר , תלמיד טוב של אברהם ולא ימציא דרך חדשה!

לאברהם היה קשה להבין זאת.

קשה לו להבין למה לא מספיק עם ישמעאל

ה' מבקש מאברהם להיפתח לשרה אשתו כי רק ממנה יבוא יצחק.

ממדת החסד האמיתית, קשה להבין שיש צורך במידת הדין! ובכל זאת זה מה שיידרש מאברהם להבין!

מידת אליעזר שדולה ומשקה מתורת אברהם, פסולה כי הוא לא מחדש דבר, הוא רק מעתיק! וזה לא מה שנדרש מצדיק אמיתי!!

הרב מזהיר מהתופעה הפסולה של החסידים שרוצים להתדמות לרבי שלהם "כמצוות אנשים מלומדה" כמו קופים שמלמדים אותם לעשות פעולות מסוימות. הוא דורש מכל תלמיד לחשוב מכוחות עצמו מה היא האמת עבורו!!!

 

הצמצומים

האור הגדול של האלוהים צומצם, התגשם, התלבש בלבושים שמכסים אותו. יש 10 לבושים כאלה והם הספירות. על האדם להשתוקק להסיר הלבושים האלה ככל יכולתו.

ההתגשמות הפסיקה את פעולתה בערב השבת בראשית כי אם העולם היה מתגשם (מתכסה בלבושים נוספים), אי אפשר היה לגלות יותר האור המכוסה. זה היה יותר מדי. לכן הבורא אמר "די" ללבושים והפסיק התכסות האור הגדול. לכן הוא נקרא "שדי": כי אמר לעולם שהתגשם, "די".

עבודת האדם היא להשתוקק ולחזור לאור הקדמון. זה פירוש המילה "ויכולו השמים והארץ" על ידי השבת, יש הזדמנות להשתוקק לאור העליון כי באותו היום ה' הפסיק ההתגשמות!

 

 

נח מוש

dtmichelbenshoushan נח שום

בע"ה א מרח שוון התשעו

מישל בן שושן

 

נח מוש

לעד:

מה מקשר בין המבול, הקשת ומגדל בבל?

שלושתם הם תוצאות של אי הבנה של הגדרת "השמים"

השמים נקרא כך על ידי הבורא אחרי שהוא החליט להפריד בין המים התחתונים והעליונים.

לחיות במים התחתונים בלבד, זה לחיות את החיים כפי שהם, בצורה חייתית.לפעמים, בלי להתחשב במוסר הבסיסי

לחיות במים התחתונים עם ידיעה שיש מים אחרים מעל. לשאוף למים אחרים, זה לחיות עם רוחניות, עם מוסריות.

האוויר הקיים בין שני המימיים האלה, הוא מרחב התמרון של האדם.

  1. אחרי כשלון דור המבול, בגלל חוסר המוסריות, הבורא שוב חיבר בין שני המימיים.כמין מידה כנגד מידה.

הנס הגדול, ארע אחרי המבול, זה שהוא הפריד שוב ביניהם. שוב נוצר האוויר שבו האדם יוכל לחיות בעולם הזה עם שאיפה לעולם אחר, עליון יותר.

  1. בקשת, מופיע כשיש גשם (מים שיורדים) אבל לא יותר מדי, כדי להשאיר מקום לאדם. זה אמור להזכיר לו את ההפרדה של השמיים והצורך להיות מוסרי. על זה העולם יעמוד מעכשיו.
  2. מגדל בבל נעשה כדי לחבר את הארץ עם השמים, פיזית. זו גם טעות חמורה כי המטרה היא לא לחיות בעולם הבא אלא לחיות בעולם הזה, באוויר, עם שאיפה רוחנית לעולם עליון, בעולם הזה. חיבור העולם העליון לתחתון , איננו חיבור פיזי כי אז מבטלים את שני העולמות.

 

הקשר בין נוח ,אברהם ומשה:

 

בשלושתם, ה' מספר להם שעוד מעט הוא יחריב את העולם/ רשעים/ עם ישראל.

נוח לא מגיב

אברהם מתפלל עבור סדום

משה מתפלל כדי להציל את ישראל.

בשלושתם, ה' הציע להם שהוא יתחיל את האנושות מחדש דרכו.

נוח מקבל

אברהם מקבל ,אבל ממשיך להתפלל

משה מסרב

נוח, אם כן, איננו מגיב . אריכות הסיפור (120 שנים בין החלטה להביא מבול למבול עצמו) לא משפיע עליו מספיק. כל המאמצים של ה' לעורר אצל נוח תגובה ורצון להציל מעצמו את העולם, נכשלים. אבל אולי הם יצליחו בזה שייוולד בסופו של דבר איש כמו אברהם.

  • אישה מזרעת תחילה= כשהאדם מחפש, משתוקק לקבל השפע הזכרי האלוהי, כמו אברהם או משה, אז היא מולידה את השפע הזכרי, היא מולידה זכר, וה' נענה.
  • איש מזריע תחילה= כשאין התעוררות של הנקבה לקבל, והזכר (האלוהים) רוצה להשפיע טובה, אז המקסימום שיכול לקרוא זה שהוא יוליד, בסופו של דבר, נקבה. נוח הוא לא הנקבה שאליה הוא ציפה. אבל אולי אברם הוא הנקבה שבסופו של דבר הוא הוליד. אברם מיוחד , בכל שלשלת האנושית עד כה, בזה שהוא חיפש, השתוקק לדעת, להבין. הוא יזם ואפילו התפלל למרות הגזרה האלוהית.

 

ההגדרה של ה"צדיק"

ה"מאור ושמש" הוא אחד החסידים הראשונים, מהדור השלילי של החסידות. הוא נחשב ל"שולחן ערוך של החסידות". לכן, ההגדרות שלו על המושג "צדיק" חשובה מאוד כי זה אחד העקרונות החשובים בחסידות.

לדעתו, יש שני סוגי "צדיק" "הצדיק התמים" ו"הצדיק" האמיתי שנקרא "צדיק" בלי המילה "תמים".

 

  1. צדיק תמים.

"הולך בתמימות בתורה ותפילה ומעשים טובים ואינו יודע להעמיק בחכמה, רק הולך בפשטות בלמודו ותפלתו. צדיק כזה, איננו יכול להתחבר עם בני אדם כלל וכלל. זה יבלבל אותו מעבודתו. אין לו שכל גדול לקרב בני אדם לעבודת ה' מחמת ששכלו בעבודתו קטן מאוד והולך בתמימות שלו לבדו, בהתבודדו, בלי חברת בני אדם"

ההגדרה ברורה: צדיק תמים מקושר לה' אבל קשה לו להתחבר אל כלל בני האדם כי הם שונים ממנו וזה יבלבל אותו! אין לו הכוח והחכמה להיות אמפאתי לבני אדם אחרים, שונים ממנו. וממלא הוא לא יכול לקרב אותם לבורא.

 

  1. הצדיק הרצוי

"הצדיק ממדרגה זו, הולך בחכמה ובדבקות. הוא מקיים "בכל דרכך דעהו". הוא כן יכול להתחבר עם בני אדם, מחמת שהילוכו בקדושה ובחכמה בדביקות גדולה. וגם שהוא מתחבר עם בני אנשים, הם לא מבלבלים מחשבתו כי הוא קשור בחכמה עליונה ודביקות בבורא. הצדיק הזה אינו נקרא "תמים". הוא הולך נגד היצר הרע לקרב רחוקים.."

ברור שהוא רואה את עצמו כצדיק מהסוג הזה ולא מהסוג הראשון. עבורו זה האידיאל: לא להסתפק בקשר עם האלוהים אלא לקחת סיכון ולהתחבר אל האנשים האחרים במטרה לנסות לקרב אותם.

"הדבקות" זה הקשר החזק שיש לצדיק עם האידיאולוגיה, האמונה שלו. ככל שהוא קשור  בדבקות, כך הוא יוכל להרשות לעצמו לסכן את עצמו ולהתחבר אל אנשים שאינם חושבים כמותו ואינם מתנהגים לפי דרכי חייו.

ברור שהחיבור עם אנשים רבים שהם שונים, מבלבל, מסוכן מהרבה בחינות, במיוחד אם האדם איננו לגמרי בטוח בנפשו ובעמדותיו (דבקות).

 

 

  1. עמדתי לגבי "הצדיק"

קשה לי אישית , הנושא של הצדיק המתווך בין האלוהים והאדם. בחסידות, "הצדיק" הוא מחליפו של משה רבנו עלי אדמות. יש צדיק אחד עבור החסידים שלו והוא המתווך. אני מכבד המוסד הזה. אני יודע שהוא קיים גם מחוץ לחסידות, למרות ההתנגדויות הפומביות, גם הליטאים, היום, שואלים את הרב שלהם בכל עניין. הם אומנם טוענים שזו שאלה "הלכתית" אבל בעצם, הם פונים לרב הפוסק , לא פחות ממה שהחסידים מתקשרים לרבי שלהם!

גם לספרדים יש את הרבנים, חיים או מתים, מקובלים פחות או יותר, שהם נזקקים לעזרתם ולעצתם.

בכל זאת, אני מרגיש שזו דרך לא נכונה ושהיא טובה רק בשעות מצוקה נפשית.

לכן, אני מקבל את כל מה שנכתב על ידי החסידות בקשר ל"צדיק", כמו אצר ה"מאור ושמש", כאל "אידיאל אנושי". כלומר, כל אדם, יכול לשאוף להיות צדיק. כל אדם יכול לנסות לדאוג להיות מחובר אל האלוהים לא פחות מאשר לבני האדם הסובבים אותו. גם אני חושב שלהיות צדיק מהסוג הראשון זה פחות טוב מאשר להיות צדיק מהמעלה השנייה. אבל יש כוחות שונים בזמנים שונים, יש מצבי חולשה, יש מצבים שבהם האדם איננו יכול להיות צדיק! והוא מסתפק בלהיות "צדיק תמים". התמימות תגן עליו אולי לתקופה מסויימת עד שימצא כוחות להיות צדיק אמיתי. על ידי ההסתכלות הזו, אני מוכן לקבל את הגדרותיו של הצדיק . אני שולל את הרעיון שיש רק צדיק אחד בכל דור ושהוא גלגולו של משה רבנו. דרך אגב, ה"מאור ושמש" לא טוען טענה כזאת במפורש כאן.

 

 

 

 

 

הצדיק נוח

ה"מאור ושמש" שם לב שבפסוק הראשון, כתוב שנוח הוא איש "צדיק תמים" אבל, בפסוק אחר (ז-א) ה' מדבר אליו כשהוא משמית התואר "תמים":"כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה". רש"י טוען שמכאן שאין להגיד רק מקצת משבחו של האדם בפניו. עבור רש"י, "תמים" היא מעלה. אבל המו"ש, אמר במפורש שיש לו עמדה שונה מזו של רש"י בעניין הזה. עבורו, "תמים" הוא חסרון, כמו שהוסבר באריכות לעיל.

נוח התחיל את דרכו כאדם תמים שאיננו דואג לשאר העולם. הבורא פונה אליו ומנסה לעניין אותו בשלום העולם. אולי הוא יצליח לעורר אצל נוח אמפתיה ודאגה לשאר בני אדם. אבל זה לא קורה. נוח נשאר אדיש.

ייתכן שהמצווה לבנות תיבה, בזמן ארוך כל כך, המצווה לדאוג לחיות העולם, כל זה בא כדי לעורר אצל נוח רגישות ורצון להציל את העולם. יכול להיות שנח זז טיפה מעמדתו והא, בסופו של דבר , מתחיל להיות איכפתי לגבי הצלת העולם מכליה, ולכן ה' קורא לו "צדיק", אחרי התהליך הארוך של בניין התיבה. אבל ברור שנוח לא הפך לצדיק גמור, איך שכולם (ה', המאור ושמש והאנושות כולה) היו רוצים לראות אותו.

 

התיבה

למה להציל את נוח על ידי תיבה בתוך מים?

ייתכן שהסמל הזה של האדם שדואג רק לעצמו, החי בבועה אנוכית, בא לידי ביטוי על ידי נוח בתה שניצל לבדו. כאילו ה' אומר לו: מה? אתה באמת מוכן שיצילו רק אותך? מה? אתה חי בבועה?

יהיה עוד מציל שישימו בתוך תיבה במים ויצילו אותו מהמים, וזה משה רבנו! משה הוא אדם אכפתי מאוד בניגוד לנוח. הוא התיקון של נוח!

 

המבול (לעד)

בסיפור הבריאה, הרקיע הבדיל בין המים התחתונים והמים העליונים. לו, קרא האלוהים "שמים" כדי להפנות בני האדם לעובדה שקיימת מציאות אחרת מזו שהוא חווה. יש מים מעבר למסך שנקרא שמים. אליו יש להפנות את צומת הלב. המצווה להיות מוסרי נובעת מקיום השמים. מקיום ההבדלה בין המים התחתונים והעליונים.

המבול הוא בעצם ביטול הרקיע, חיבור בין המים העליונים והתחתונים!הפיכת הבריאה לקדמותה! מידה כנגד מידה. האדם לא רצה להבין שמשהוא אחר מחייב אותו חוץ מהמים התחתונים, אז הוא יישא בצואות החיבור מחדש בין שני המים האלה.

הנס הגדול מופיע כש הבורא מפסיק את המבול. כאילו הוא חוזר ובונה הרקיע ונותן הזדמנות חדשה לאנושות.

אבל הסיפור חשוב לכל בני האדם החיים עד היום: אתם אחראים על הבריאה כולה. המוסריות שלכם היא תנאי לקיום העולם ולתפקודו!!

 

אישה מזרעת תחילה יולדת זכר

האמרה הזאת שהמפרשים מביאים בהתחלת פרשת "תזריע", דורשת הסבר. המו"ש מציע:

  • נקבה= הצד המקבל
  • הזכר= הצד המשפיע

אצל כל בן אדם, יש צד משפיע וצד מקבל. כל אחד בפרופורציה שונה לפי מינו וטבעו.

כשיש רצון ומוכנות לקבל, כשהצד המקבל זועק לשמים כדי לקבל, אז יש השפעה. הנקבה מולידה זכר! הרצון לקבל מוליד השפעה!

מסכנה לגבי נוח:

העולם הולך לאיבוד. ה' רוצה להציל אותו. הבורא רוצה להשפיע ולשלוח הצלה. אבל הוא זקוק לאדם שרוצה לקבל. אדם שדואג לשלום העולם ומחפש פתרון. אברהם עדיין לא נולד. אברהם היה יכול להיות האיש הזה שהאלוהים מחפש. אבל הוא מוצא רק נוח. נוח איננו מעוניין בהצלת העולם. מקסימום, הוא יעשה מה שיגידו לו לעשות אבל רצון, תשוקה, דאגה אמיתית, אין לו!!

נוח איננו מספיק "נקבה".אברהם כן היה "נקבה". אברהם חיפש, שאל, דאג, התפלל אפילו עבור אנשי סדום, אפילו אחרי שה' החליט להפוך את סדום! משה היה גם כן נקבה (את עושה לי) הוא התפלל עבור ישראל למרות ההתחלה להרוג את כולם. הוא הרג את המצרי, הוא יזם. אבל נח לא!

אריכות הסיפור, 150 שנות בניית התיבה, כל הדיבורים בין ה' לנוח באים כדי לנסות ולעורר אצל נוח את התכונה הזאת של הנקבה, של ההתעוררות מלמטה!

האם ה' הצליח? כמעט ולא! אולי מעט מאוד. הרי נוח ידאג לפחות לחיות! הוא יאכיל אותם, ידאג לשלומם, זה כבר התקדמות! כדאי שהאנושות שתבוא מנוח תתקדם בכיוון הנכון, בכיוון הדאגה לאנושות ולעולם! ולא תהיה אדישה!

 

 

השמחה

"עיקר עבודת ה' שיהיה תמיד בשמחה"

"לפעמים, כשהאדם רוצה לעבוד את ה' באמת, יש לו מעט עצבות! כי מעשיו אינם ישרים בעיניו. יש לו תמיד ההרגשה שהוא "לא מספיק" עובד את ה' באמת"

"לכן, יש להתחזק נגד מידה זו ולהיות תמיד בשמחה"

זה קורה עוד יותר כשהאדם שוקד בעבודת ה' באמת "והולך בתום"! והוא רואה שבני דורו לא הולכים בדרך ישרה וזה מעציב אותו עוד יותר!

 

צהר תעשה לתיבה

נראה לי שכל מעשה התיבה מורה על בניית האדם. בדיוק כמו המשכן, לא מדובר רק על בנייה פיזית של כלים אלא הוראה על בניין נפש האדם. כי מה לנו ולכל הדקדוקים של מידות התיבה אם לא מדובר בבניית מידות האדם.

במקרה של נח, נראה לי שה' מעוניין לעורר אצל נח מדות של אכפתיות ושל רצון לפעול לטובת העולם.

המו"ש עושה הקבלה בין אותיות המילה "רצה" ל "צהר". האור שיכנס לתיבה הוא האור שצריך להיכנס בתוך האדם. הפתח המאיר הזה, זקוק , מצד האדם לעשייה ממש. פתיחת לב האדם חייבת לבוא מעצמו. אפילו אם הוא יפתח פתח כחודו של מחט, זה יספיק כדי שמלמעלה יפתחו לו פתח של אולם.

מכיוון שהכל בידי שמים, חוץ מהרצון, הבחירה החופשית, ה"יראת שמים", אז הקדוש ברוך הוא עושה הכל כדי להשפיע על נוח, לחנך אותו, לשים אותו במצבים שעשויים לעורר בו את הרצון הזה.

הצדיק יוכל אז להפוך כל "צרה" ל "צהר"!

 

החיות

יש אזה שהוא תיקון שיש לעשות דרך העולם החי

הרי כל ברייה מכילה את העולמות התחתונים

הצומח מכיל גם צד של דומם

החי מכיל גם צד של שומח וצד של דומם

האדם מכיל גם צד חייתי, גם צד של צומח וגם דומם.

האכילה מעלה את הדבר הנאכל מעולם הצומח לעולם החי, למשל.

כשנח מתבקש לדאוג להציל ולהאכיל את החיות, זו דרישה של תיקון האדם נוח עצמו. אם הוא לא רגיש לסבל בני האדם, שיתחיל עם הדאגה לחיות!

נוח הגדיל לעשות בכיוון הזה, עוד יותר מאדם הראשון

אדם הראשון דאג רק לתת שמות לחיות. לכן, נאסר עליו לאכול בשר

נוח, עלה במדרגה על אדם והאכיל והציל את החיות, לכן הותר לו אכילת בשר. כי אכילת בשר צריכה להעשות בכבוד רב כלפי החיות ולא לסיפוק תאווה בלבד. "אסור לעם הארץ לאכול בשר"

 

הקשת

היא האות שמזכירה את ביטול הגזרה.

הצדיק יכול גם הוא לבטל גזרות ה'!כמו שכתבו במסכת מועד קטן דף טז עמוד ב :

אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי – צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה. 

איך צדיק מבטל גזרה של ה'? על ידי ההתחברות שהוא מחדש בין בני דורו למה שה' מצפה מהם. כך הו אמבטל את הסיבה לגזרה.

הקשת, אמור להחזיר בתשובה את בני האדם. איך? נראה לי שהקשת מזכירה לבני האדם את מה שקרה בבריאת העולם: ההפרדה בין המים העליונים (חיוב המוסריות) והתחתונים (החיים החייתיים). המבול חיבר את המים העליונים והתחתונים בגלל שבני האדם אבדו כל מוסר.

הקשת בשמים, מפנה את צומת לב האדם לסכנה שמרחפת על העולם במידה ואין מוסריות והאדם לא דואג לעולם. הקשת היא שילוב בין אור ומים. כשהחלל(בין המים התחתונים והעליונים, אוויר העולם) מאפשר החיבור הזה.

(המו"ש מגלה מובן נוסף בקשת: מלשון "הקש", חיבור.)

 

יש סדר בעבודת ה':

קודם כל האדם חייב לזכך את גופו ואת מידותיו

רק אחר כך הוא יכול להשיג רוחניות ואחדות ה'.

ייתכן שזו היתה טעות אנשי הפלגה: הם רצו אל השגת האלוהים(בניין מגדל שמגיע אל האלוהים) ודילגו על המידות הבסיסיות והדרך ארץ! זו טעותם.

 

בראשית לעד3

dtmichelbenshoushan בראשית לעד3

בע"ה כט תשרי התשעו

מישל בן שושן

בראשית לעד3

 

הרקיע והשבת

למה ה' "קורא לרקיע שמים"? האם המילה הראשונה "רקיע" איננה מספיקה? אולי היה צריך לקרוא לו , מלכתחילה "שמים"! ולא היינו צריכים לשנות לו השם! אבל האמת היא שהכתוב ממשיך לקרוא לו "רקיע השמים"! אם כן למה ה' קורא לו רקיע??(אפשר לשאול שאלה זו גם לגבי האור שה' קורא לו יום ולחושך לילה וליבשה ארץ..).

נראה לי שיש שני דברים שונים

  1. הבריאה עצמה (הרקיע)
  2. משמעות הבריאה הזו עבור האדם. (השמים)

הבריאה היא, במקרה שלנו, הרקיע. כלומר מסך שמבדיל בין מים למים. הבורא מכסה מהאדם מים מסויימים, מעל לרקיע הזה. זו בריאה. זו עובדה.

אחר כך, ה' "קורא" לרקיע בשם שיקרא לאדם עצמו לקרוא לו כך. כלומר, הוא דורש מהאדם להשיג את המשמעות של הבריאה הזו. כשה' "קורא" הוא נותן את המשמעות עבור האדם שקורא את התורה.

"משמים"= שם יש עוד מים!

כלומר, אני הבורא כן בחרתי לכסות חלק מהמים ולהעביר אותם מעבר למסך. אבל חשוב מאוד עבורי שאתה האדם, תדע ששם יש מים.

לא פחות חשובה הדעה שיש מים אחרים מאשר לכסות המים האלה!

האדם מוזמן

  1. לדעת שלא כל המים נמצאים מול עניו. שהמציאות איננה מסתכמת במה שהחושים שלו משיגים.
  2. לחפש אחר מים אחרים! לשאוף להכיר את המים שמעבר למה שהוא יכול לראות לכתחילה.

הקריאה לרקיע "שמים", זו בעצם הזמנה ,ואפילו חייוב, לאדם, לשאוף לדעת יותר ממה שהחושים שלו מראים לו כמציאות. יש עוד. ועל האדם לדעת זאת. ועל האדם להיות מחובר לידיעה הזו! ואולי גם להשיג חלק מהמים האלה!

השבת

העיקר , עבור האדם, זו המציאות של העולם הזה. העבודה של ששת ימי העבודה שלו. אבל , כדי שידע שמעבר למה שהוא חווה בששת ימי המעשה, יש עוד מציאות מאחורי הקלעים, יש להתנתק משגרת המלאכות ולהתבונן אחרת על המציאות. בעצם, השבת היא הזדמנות לחשוב אחרת על העולם. כמו השמים, השבת אומר שני דברים:

  1. בחיים, במציאות, אין רק את מה שמשיגים בימי העבודה הרגילים. יש עוד רובד מאחורי זה.
  2. לנסות להיות מחובר למציאות שמעבר לפרגוד: לחיות מעט מהעולם שמאחורי הקלעים. "מעין עולם הבא"

מסכנה:   לשבת ולקריאת הרקיע שמים, תפקיד דומה: להכיר שמשהוא אחר קיים. ולנסות להתחבר אל המים העליונים. לא כדי לחיות שם. יש תמיד לזכור שהמטרה היא לחיות כאן, במים התחתונים, בעולם העשייה של ששת ימי המעשה. אבל , בהכרה ובחיפוש מתמיד למשמעות המציאות כאן, על ידי פניה אל השמים, אל השבת, אל המים העליונים. הם עוזרים לתת נפח אחר ומשמעות למציאות שלנו בעולם הזה.

ויכל אלוהים ביום השביעי

המאור ושמש לימד אותנו (ראה "בראשית מוש") שהבורא נעזר על ידי יום השביעי כדי לכלות מלאכתו. "ויכולו על ידי יום השביעי מלאכתו". כלומר, הפסקת רצף הבריאה, היא זו שנתנה משמעות לבריאה!

הבריאה נגמרה, פורמאלית ביום השישי.

אז מה קרא ביום השביעי? כלום! והכלום הזה ,הפסקת הבריאה, השתיקה אחרי כל כך רעש, נותן פתאום לאדם לחשוב שמשהוא אחר מאשר הבריאה יכול לקרות! הבריאה, ששת ימי המעשה הם כל כך "תופסים" את החושים של האדם, שהוא עלול לחשוב שזו המציאות ואין בלתה. העדר תוקף את שגרת המציאות הזאת!

כמו אדם שכל כך רגיל לשמוע מוסיקה או דיבורי הרדיו כל הזמן, עד כדי כך ששתיקה היא עבורו משבר!

בלי יום השביעי, לא היתה משמעות נכונה לבריאה! האדם היה חושב שרק העשייה והמירו אחרי העשייה הם החיים!

יש במילה "ויכל" גם משמעות של תשוקה. כמו "כלתה נפשי אליך". השבת נתן תשוקה לבריאה לחפש אחר המשמעות שלה!!

לא טוב היות האדם לבדו

בכל מעשה הבריאה כתוב שהכל טוב. או אפילו טוב מאוד. בפעם הראשונה שאנו מוצאים "לא טוב" זה הבורא שאומר זאת על האדם! ומה "לא טוב" באדם? העבודה שהוא "לבדו".

ברור שכאן לא מדובר על הזכר שהוא לבד, בלי נקבה, או נקבה בלי זכר. כי הרי כבר כתוב למעלה ש"זכר ונקבה ברא אותם". מדובר על האדם שבנוי מזכר ונקבה כבר.

"לבדו" מלשון "לבוד" מחובר. האדם שמרגיש "מקשה אחת". מושלם. שלם. זה "לא טוב"!!

כל הבריאה יכולה להיות מושלמת ושלמה. אבל אסור לאדם להרגיש "שלם"!!

ה' מעוניין באדם שיהיה  "פתוח אל עבר.."

אל עבר האלוהים, אל עבר העולם שמסביבו (לכן הוא מפגיש אותו עם כל החיות מיד אחרי הפסוק הזה). אל עבר ..עצמו! איך הבורא עושה זאת? הוא חותך את האדם לשניים ומפריד בין שני החלקים!

עכשיו,כשהאדם כבר לא שלם, הוא חייב לפנות אל מה שחסר, אל האחר, אל הבורא, אל העולם , אל הזולת !

כדי לעזור לאדם למלא את התפקיד המיוחד שעבורו הציב אותו האלוהים בעולם, הוא חייב להיות מנוסר (חצוי), לא שלם, זקוק למשהו אחר! ….כנגדו!!